מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא שלי והרפתקאותיה בקיבוץ

אני וסבתא שלי בקיבוץ חניתה 2019
מיכל חוגגת לבתה יום הולדת בקיבוץ
ילדות מאושרת, למרות הצנע והפילוג בקיבוצים

שמי מיכל, נולדתי בקיבוץ גבעת חיים, בבית חולים בלינסון בשנת 1942.

כשהייתי קטנה אהבתי מאוד מאוד מלח והייתי הולכת וביד החזקתי מלא והייתי הולכת ומלקקת את המלח. אהבתי מאוד להתנדנד בנדנדה ואבא שלי הכין לנו לגן נדנדה ענקית כמו סירה. כל הילדים נכנסו בה והיינו מתנדנדים ימים שלמים. אני זוכרת בדיוק איפה היא עמדה – מתחת לעץ שקמה. בגיל הגן הייתי מסתובבת לי לבד, הייתי קוטפת כל מיני דברים ואוכלת אותם – תרמילים של פרחים, של טופח ועוד.

היינו בערך עשרים ילדים בגן. היו מכריחים אותנו לישון בצהריים, היינו שם כל היום כמעט כי בקיבוץ של פעם היה בית ילדים, והילדים היו חיים וישנים בבית הילדים. היינו מגיעים לבית ההורים, שקראו לו אז 'חדר' רק לכמה שעות אחר הצהרים – בארבע היינו הולכים קצת לחדר ההורים ואחר כך חוזרים לבית הילדים. לא כל כך רצינו לישון שנת צהריים בבית הילדים. המטפלות בבית הילדים הכריחו אותנו להסתובב לקיר ולישון. בצהרים הייתה נשארת מטפלת אחת, וכשהיא הייתה הולכת להתקלח כולנו היינו קמים ומשתוללים. אחד הילדים שמר על הדלת כדי לראות מתי היא מסיימת להתקלח ואז היינו נכנסים מהר למיטות ועושים את עצמנו כאילו שאנחנו ישנים. היינו עושים כל מיני 'שיגועים' כאלה, היינו משתוללים הרבה יחד, והמטפלת הייתה צועקת עלינו.

בשעות הפנאי שיחקנו במשחקים רבים. למשל אהבנו לשחק קלאס, חבל וחמש אבנים. לא אהבתי משחקי כדור ומחניים. שיחקנו הרבה משחקים משותפים, למשל מחבואים, תופסת. ודודס. המשחק דודס הוא משחק שבו יש מקל באורך 15 ס"מ, מחדדים את המקל עם סכין משני הצדדים ומקפיצים אותו כמו במשחק דוקים, וכך מנסים להעיף אותו כמה שיותר רחוק. בנוסף, אהבנו גם לשחק גולות והיינו משחקים ביחד הרבה מאוד. הבתים שלנו היו מאוד קטנים. לכן, בכלל לא היינו בבית. במשך כל היום היינו בחוץ – טיילנו, שיחקנו, היינו ביחד. לא אהבנו לישון בבית. לעתים, כשהיו באים לבקר אותנו מקיבוצים אחרים, אז היינו צריכים לפנות עבור האורחים את בית הילדים בכדי שיהיה להם מקום לישון, ואילו אנחנו היינו צריכים ללכת לישון באותם ימים בבית ההורים. עבורנו זה היה ממש 'עונש' לישון בבית ההורים, כי העדפנו לישון יחד עם כל ילדים בבית הילדים. היינו מטיילים כל היום בסביבה, בטבע, בחוץ. זה היה בקיבוץ הישן, עוד לפני שגבעת חיים התפצלה לשני קיבוצים – איחוד ומאוחד. היה לנו שם עיגול ענק –  גן גדול מלא עצי שקמה גדולים. היינו הולכים מסביב  לעצים וזה היה נראה לנו אז גן גדול מאוד.

בקצה אחד הייתה מרפאה. נהגנו ללכת מהר בכל עת שהגענו לאזור המרפאה, כדי שלא יקראו לנו אל חדר האחות. בהמשך לגן הגדול של עצי השקמה הייתה גדר, ובהמשך לה היה מושב אחר, שקראו לו חוגלה. היינו עוברים דרך הגדר והולכים לכיוון חוגלה. גם שם אהבנו מאוד לטייל. אני זוכרת שאצלנו היה צל נהדר בגן של עצי השקמה ואילו בדרך לחוגלה הייתה שמש חזקה.

תקופת הצנע

לפני חלוקת הקיבוץ לאיחוד ולמאוחד, אירעה תקופת הצנע במדינת ישראל. לא היה לנו כלום. שום דבר טעים. את הילדים חייבו לאכול כף אחת של שמן דגים, בגלל שזה מזין, אך אנחנו מאוד לא אהבנו לאכול שמן דגים. לכן מיד לאחר שנתנו לנו אותו, אכלנו זיתים בכדי להעביר את הטעם של השמן. בתקופת הצנע חילקו לאנשים בעיר תלושים והם היו הולכים עם התלוש למכולת ומקבלים מנה של קמח, מנה של סוכר, מנה של לחם וכיו"ב. בקיבוץ לא היו לנו תלושים. לילדים בקיבוץ תמיד נתנו קצת יותר אוכל ממה שהיה לחברים בקיבוץ. זאת משום שחשבו שהילדים צריכים לגדול ולהיות בריאים ולכן הם זקוקים למנת אוכל גדולה יותר משל הוריהם. ובכל זאת, היינו צריכים להסתפק במועט. במהלך תקופת הצנע, הגיע הדוד שלי מהולנד, הוא עלה לארץ והוא הביא אתו באנייה שני ארגזים ענקיים ושם היו דברים נהדרים – עוגיות חמאה הולנדיות, חלב הולנדי. הארגזים עמדו בחוץ כי לא היה מקום להכניס אותם הביתה. ההורים שלי העלו את הקופסאות לבוידעם. בוידעם הוא מן פתח / חור הנמצא למעלה בקיר בבית לשם אחסון. יום אחד אני הבאתי את כל הילדים מהגן בצהרים. ברחנו מהגן והגענו אלי הביתה. עליתי על כמה כיסאות בכדי להגיע לבוידעם כי רציתי להוריד קופסה של מאכלים טעימים ולחלק לכל הילדים. לפתע, אבא שלי נכנס בדלת, ואני אמרתי לו 'אבא' בפליאה, בתדהמה וגם בחשש גדול. אבא שלי אפילו לא כעס עלי. הוא הוריד אותי מהכיסאות שעליהם טיפסתי ואז הוריד את הקופסה. חילקנו לכל הילדים את המאכלים ואז אבא שלי שלח את כולנו לגן. אני כל הזמן הייתי בהרגשה שתפסו אותי בגניבה.

אני זוכרת שאף פעם לא אהבתי מיץ פירות ובקיבוץ הכינו מיצי פירות מפירות שכבר לא היו כל כך יפים, או פירות רקובים. נהגתי להזיז את הכוס שלי למולו של מי שישב לידי, בכדי שיחשבו שהכוס היא לא שלי, אלא שלו. היה לנו חדר אוכל עבור ילדים בלבד. בכל יום היה תפריט אחר. אהבתי את ימי שלישי כשהיה סלט חצילים נהדר וכן מרק תפוחי אדמה. בכיתה א' היינו עדיין בקיבוץ הישן (לפני הפירוד לאיחוד ומאוחד). אני זוכרת שהיה שלג בשנת 1950 ואפילו בגבעת חיים היה שלג. יש לי תמונה שאני מחזיקה שלג.

הפילוג בקיבוץ

בשנת 1952 היה הפילוג לאיחוד ולמאוחד ואנחנו עברנו לקיבוץ החדש. אני זוכרת שהשווצנו בפני הילדים האחרים, כי אנחנו עברנו למקום חדש – זה היה ממש קיבוץ שבנו אותו מהתחלה. בין שני הקיבוצים – הישן והחדש – עבר באמצע כביש. אני יודעת שבקרב המבוגרים היו ריבים בעקבות הפילוג. לעתים משפחות אפילו התפצלו – מי לאיחוד ומי למאוחד, למשל בכיתה שלי היו זוג תאומים, אשר אימא שלהם עברה לקיבוץ החדש ואבא שלהם נשאר בקיבוץ הישן. זה השאיר עלינו רושם רב. אבל בתור ילדים לא היינו ממש עדים למריבות בעקבות הפילוג, היינו מאוד מרוצים מכך שעברנו לבית החדש. בעקבות הפילוג, באו אלינו המון ילדים חדשים. לקיבוץ האיחוד עברו משפחות מכפר סאלד וגליל ים. היו איתנו המון ילדים חברים אבל התגעגענו מאוד לחברים שלנו במאוחד. לא יצא לנו להיפגש כמעט כלל, למרות שטכנית זה אפשרי – רק כביש חצץ בין שני הקיבוצים. כאמור, עברנו לקיבוץ החדש, כל הבתים היו חדשים. אבא שלי היה אחד הבנאים, הוא בנה מגדל מים עגול, עם בריכת מים והוא החליט שאנחנו נגור בקומה למעלה, והיה לנו חדר עגול עם חלונות, עם נוף מאוד יפה. אז גם היה בית עגול וגם גבוה כי הוא עמד בראש הגבעה, היה בקומה שנייה או שלישית. היה נחמד לגור בו.

אני זוכרת שבכיתה ה' בערך כולנו חלינו בחצבת. זו נחשבת מחלה מאוד מדבקת אבל לא הייתה מסוכנת כל כך כמו היום. את כל הילדים החולים – היינו כ-15 ילדים – שמו בצריף אחד. היינו שם כל היום בהסגר, לא נתנו לאף אחד לבוא ולא נתנו לנו לצאת. שהינו שם כשלושה שבועות והיינו מאוד מרוצים: שיחקנו, השתוללנו, לא למדנו, ואחרי שהבראנו, החברים בקיבוץ החליטו שעלינו להיות ב'תקופת הבראה' – כל מי שחולה מקבל לאחר מחלתו שבוע הבראה. בשבוע ההבראה קיבלנו עוגת שיש לבנה בארוחת צהרים. זאת הייתה גאווה גדולה להיות בהבראה.

בכיתה ו' החלטנו כל הילדים בקבוצה שמגיע לנו יום חופש. לכן ברחנו בבוקר לטיול מאוד רחוק. לידנו הייתה מעברת אליכין. עברנו את המעברה, אחרי מושב אליכין כמעט הגענו לכביש חדרה ובית ליד. כשהתהלכנו בפרדס הגיעו ומצאו אותנו החברים מהקיבוץ. כמובן שהם כעסו עלינו מאוד. קיבלנו עונש שלא לצאת מבית הילדים. המבוגרים היו ממש מבוהלים מן הטיול שלנו.

כפי שאמרתי, הייתה לנו לינה משותפת, כלומר, כולנו ישנו בבית הילדים, לא ישנו עם ההורים. בבית הילדים הייתה כיתה, מקלחות, שירותים וחדרים שבהם ישנו. עשינו שם הכול, ואת ההורים היינו רואים רק כמה שעות ביום. בערך שעתיים או שלוש שעות אחה"צ. היינו באים לבקר את ההורים בחדר שם היינו משחקים מדברים, ובערב היינו חוזרים לבית הילדים, אוכלים ארוחת ערב ושוכבים לישון. תמיד הייתי בלינה משותפת. אח"כ בשכונת הנעורים היו לנו חדרים קטנים של שניים שלושה נערים בכל חדר בצריפים. גם את האחים שלי כמעט לא ראיתי. לא היה לנו קשר אלא כי לא יצא לנו להיות ביחד, רק שעתיים אחה"צ. היינו בעיקר עם החברים לכיתה. בשבת היינו יותר עם המשפחה –  היינו הולכים לטייל, ובעונה של הבוטנים היינו הולכים לחפור ולהוציא בוטנים מהאדמה.

היו לנו ימי עבודה בכותנה, זו הייתה עבודה מאוד קשה, הלכנו עם שקים גדולים קטפנו כותנה ותפוחי אדמה ומילאנו את השק. הלכנו אחרי טרקטור, הוא פתח שורה ואנחנו כל הזמן הלכנו מכופפים אוספים תפו"א ושמים אותם בשק. הטרקטור נוסע וזו הייתה בושה גדולה אם הוא היה צריך לעצור לידי כי עוד לא הספקתי לגמור את השורה. שעות ארוכות היינו עובדים בעבודה פיזית קשה מאוד. בנוסף, אני ועוד שני ילדים היינו הולכים ומדריכים במעברה: היינו משחקים עם הילדים, היינו הולכים עם חולצות כחולות של הנוער העובד, מספרים להם סיפורים, מדברים איתם. היינו חוזרים בחושך וזו הייתה הליכה רצינית אני די פחדתי ללכת. היה לנו משק ילדים וגן ירק גדול. היו לנו שדות של צבעונים ושדות של נרקיסים. זה היה מקסים, פעם לא הייתה בעיה, קטפנו המון פרחים בלי להניד עפעף. רק מאוחר יותר הייתה מודעות לכך שאסור לקטוף וצריך להגן על הפרחים. את אבא שלי כמעט לא ראיתי, הוא היה נהג משאית והיה חוזר מאוד מאוחר. אימא שלי עבדה במרפאה, היא הייתה אחות. היא לא למדה להיות אחות אבל היא קצת למדה בעצמה ועבדה במרפאה. אח"כ היא עבדה בהנה"ח ובבית חרושת גת של המיצים. זה היה מאוד רחוק ללכת אליה לשם.

סביב מלחמת סיני בשנת 1956 כל בית היה צריך לחפור שוחה ליד הבית, ואבא שלי היה מגויס עם המשאית שלו, אז אנחנו חפרנו – אימא שלי, אני, אח שלי ושתי אחיותיי. בעקבות עבודה זו התנפחה לי יד ימין, ואף אחד לא הצליח להבין מה זה, אז חבשו לי ולא יכולתי לעשות כלום. את התעלות האלה אני זוכרת גם מהקיבוץ הישן במלחמת העצמאות. כששמענו אזעקה רצנו מהגן לתוך התעלה והיו כמה מקומות שהיה פח מעל התעלה כדי לעבור לצד השני, וכולנו נדבקנו מתחת לפח כדי שיגן עלינו כי התעלה היא פתוחה. זה היה נורא מפחיד. ואז שומעים אווירון ומחכים לראות אם זה אווירון שלנו או שלהם. את הפחד הזה אני זוכרת.

הכרזת המדינה בכ"ט בנובמבר: זה קרוב ליום ההולדת שלי ובכל יום הולדת דודה מינה, אחותו של אבא שלי, הייתה באה, והיא באה גם בפעם הזאת וכולם רקדו. היא באה מחיפה ואמרה שכל הארץ רוקדת ושמחה.

בגיל 16 עזבנו את הקיבוץ לקריית חיים והיה לי מאוד מאוד מאוד קשה לעזוב את החברים. מאוד התגעגעתי. בכל סופ"ש נסעתי לבקר בקיבוץ. פתאום צריך היה להתרגל להיות בבית עם ההורים ועם האחים, זה היה מוזר. וכאן הסתיים פרק חיי בקיבוץ. לימים, כשבגרתי, חזרתי שוב לקיבוץ – אך הפעם לקיבוץ חניתה, שם שימשתי כמורה והתחתנתי עם בן זוגי, בן הקיבוץ.

הזוית האישית

הנכדה אחינועם: אני מאוד נהניתי לעשות את העבודה הזאת עם סבתא ואני מאחלת לה שהיא תעשה איתי עוד הרבה עבודות כאלה. גם סבתא אמרה לי שהיא נהנתה לספר לי את הסיפור.

מילון

דודס
מקל באורך 15 ס"מ שמחדדים אותו עם סכין משני הצדדים ומקפיצים אותו כמו דוקים ומעיפים אותו כמה שיותר רחוק.

ציטוטים

”שיחקנו המון קלאס וחבל וחמש אבנים... ושיחקנו הרבה מחבואים, תופסת ודודס“

”היו לנו שדות של צבעונים ושדות של נרקיסים, זה היה מקסים“