מאגר סיפורי מורשת

אחד מהסיפורים אני רוצה לספר כדי להנציח אותו ואת כישרונו בכתיבה זה סיפור שנקרא:

נס של חנוכה בסיביר (הסיפור מנקודת המבט של אבי)

"זה קרה באחד הימים בחודש דצמבר בשנת 1943. עבדתי אז במכרה בסיביר בייצור קרשים לחיזוק. הכנתי קרשי עץ באורך של כשני מטר בעזרת גרזן ענק ומקל. הייתה זו עבודה קשה אבל הייתי אז בריא וחזק. באותו יום היה קור עז, והקור שהקפיא את העצים גרם לעבודה לזרום בקלות. מדי פעם לפעם לא הצלחתי לשבור את אחד העצים והמקל היה עף כמה מטרים הצידה. כך קרא גם הפעם. המקל קפץ הצידה ואני ירדתי מפסי הרכבת כדי לקחת אותו. במקום היו זרוקות שאריות וגרוטאות של ברזל ומנגד עמד קרון ריק.

לפתע שמעתי רעש חזק. נבהלתי מאוד מכיוון שחשבתי שמשהו התפוצץ. כעבור שניות ספורות ראיתי שהקרון התדרדר וריסק את כל מה שעמד בדרכו. מערמת עצים שחיכתה לי נשארו רק חתיכות קטנות. מסתבר שקילומטרים ספורים במעלה מסילת הרכבת התנתק קרון פחם, התדרדר במהירות גבוהה לכיוון שבו עבדתי, והתנגש בקרון הריק. חשבתי: קרה נס, נשארתי בחיים.

כעבור זמן קצר הגיעה הנהלת האתר על מנת לברר מה קרה. אחרי שסיפרתי להם מה שאירע המנהל שלי חיבק אותי ואמר:"מיכאל זה נס שנשארת בחיים. עכשיו לך לחדרך במעונות לנוח". הגעתי למעון שבו התגוררתי יחד עם יהודי בשם רב משה. קראתי לו כך מכיוון שהוא היה מבוגר ממני בעשרות שנים. כשסיפרתי לו על המקרה הוא חיבק אותי ואמר: "זה נס שנשארת בחיים." לפתע הוא נזכר שבימים אלו צריך לחול חג חנוכה. והוא אמר בקול רם: "זה נס חנוכה" הוא אמר, "מיכאל, בוא נדליק את הנרות"."איפה נמצא כאן בסיביר נרות חנוכה?" שאלתי "אל תדאג, אל תדאג" אמר רב משה "אעשה מה שסבי נהג לעשות".

הוא לקח במהירות ארבעה תפוחי אדמה, חילק אותם לחצאים, הוציא את תוכם, ונתן לי חוטים, כדי לייצר מהם פתיל עבה. אל תוך השקעים הריקים בתפוחי האדמה יצקנו שמן. כעבור מספר דקות דלקו שמונה נרות על אדן החלון. משה עמד זקוף ובירך:"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שציוונו במצוותנו להדליק נר של חנוכה". "ברוך אתה ה' אלוהנו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה". אחר כך הסתובב, נעל את הדלת, בדק שאין איש בסביבה ואמר:"נכין לביבות". אמרתי: "אין לנו קמח. מלחמה עכשיו, מה נעשה?"  "נכין חביתה" אמר משה. הוא שם מחבת גדולה על הכריים, ויצק לתוך המחבת הרבה שמן. שאלתי:"למה כל כך הרבה שמן" ומשה השיב "השמן חשוב מאוד. הוא מזכיר לנו את שחרור בית המקדש. אז נימצא כלי קטן שיכול היה להכיל מספיק שמן שיספיק ליממה אחת בלבד. ואז קרא נס-השמן בער שמונה ימים".

אחרי שסיימנו את הארוחה, משה נשכב על הספה ושקע במחשבות. לא רציתי לשאול אותו על מה הוא חושב. כשגייסו אותו לצבא, הוא השאיר בבית את אשתו ואת שני ילדיו. ומי יודע אם הצליחו לברוח או חס וחלילה נתפסו על ידי הגרמנים. גם אני חשבתי על משפחתי. במערב מלחמה קשה, ואנחנו כאן, בסיביר, בתנאים קשים ביותר. מעניין מה עושה סבא. הוא אהב כל כך להדליק נרות של חנוכה. שכבתי גם אני והבטתי בנרות שעל אדן החלון. נדמה היה לי שהם מאירים ומחממים את העולם. בחוץ היה קור ושלג, ועל החלון דלקו נרות. האין זה נס, שבסיביר הרחוקה יהודים חגגו את חנוכה?

נזכרתי איך נשארתי בחיים רק בנס. חשבתי לעצמי: "זה באמת נס חנוכה."

נניח שכבר מגיל 17 הייתם יכולים לבחור את מסלול הקריירה שלכם ל-20 שנים קדימה באופן שבו הייתם מסמנים כמעט מדויק את המטרות יעדים והגשמת חלומותיכם. האם הייתם די אמיצים בגיל צעיר זה להצהיר בקול רם שהדרך שלכם היא הבטוחה ומסומנת?

לי היה ברור כבר בילדותי כאשר שיחקנו ברופא ואחות, אני טיפלתי בכל הבובות שלי ושל חברותיי, ללא ספק גיליתי את הייעוד שלי בסיעוד ורפואה. ובגיל 17 כבר התחלתי ללמוד לסייע כאחות. אחרי סיום בית הספר לאחיות עבדתי כאחות של גני ילדים באוקראינה עיר מולדתי, בהמשך למדתי ביולוגיה באוניברסיטה כי לא הצלחתי ללמוד רפואה. כשעליתי ארצה היה לי ברור שאני הולכת לעבוד בתור אחות כי ראיתי במקצוע זה, מקצוע שמטפל בקדושת החיים. כמו כן, היהדות רואה בריפוי זכות גדולה.

אני ראיתי את עצמי כחלק מצוות רב מקצועי המטפל בחולים. האחות פועלת כיום יותר זמן מבעבר בצד המקצוע וביטחון אישי של חולים. לדוגמא: אני זוכרת את תקופת מלחמת המפרץ כשנפלו טילים ובין היתר ברחובות אזור מגוריי- הייתי צריכה להפעיל תושייה ולפנות את החולים עם המיטות והציוד לאזור מוגן, בכדי להבטיח את ביטחונם של המטופלים. לדעתי, להיות אחות הנו מקצוע שמכיל בחובו: הקרבה, נתינה וחמלה.

 

כעת אספר עוד סיפור שאבי כתב על חג הפסח 1987 הסיפור נקרא:

"גרמני בפסח":

"שבועיים לפני חג פסח בא אלי יגאל-נכדי הבכור- ואמר: "סבא, השנה יתארח אצלנו ילד גרמני בליל הסדר. העיר הגרמנית היידלברג ורחובות שלנו הן ערים תאומות, ובקרוב יגיעו משם 200 בני נוער, תלמידים במגמת ספורט – להכיר את הארץ ולבקר ברחובות. בית הספר שלנו לקח על עצמו לקבל עשרה מבני הנוער האלה ולארח אותם במשפחות שלנו. "מה דעתך על זה, סבא?"אני עניתי: "בסדר הפסח הזה יהיה אצלנו גרמני. דבר אחד אני רוצה לומר לך: קבלו אותו בחום ולבביות.

זה חשוב מאוד, כדי שניצור אצלו רושם טוב על המשפחה היהודית ועל העם שלנו. הוא נציג הדור שלישי אחרי המלחמה. הוא לא אחראי למה שעשו אבותיו לעמנו בזמן המלחמה. נחגוג את החג לפי המסורת היהודית ובשמחה, כדי שהוא יכיר את המסורת היהודית העשירה ואת החג היהודי."הנכד שלי עזב אותי מרוצה. הגיע ערב חג פסח, והבית התמלא בריח נהדר של מאכלי חג. השולחן כוסה במפה לבנה והיה ארוך כמיטב המסורת של החג. נרות החג כבר דלקו והמנורה כבר האירה את השולחן באור עז.

הילדים כבר הגיעו, ונכדי הציג בפני את האורח. לפני עמד בחור בן שבע עשרה, גבוה, שערו בהיר, גבותיו בהירות, ועיניו בצבע תכלת. נציג מובהק של הלאום הנאצי, שהגרמנים היו גאים בו כל כך. הוא נראה שמח, מקרין טוב לב והיה רגוע וחופשי. על שערו הבהיר נראתה כיפה שנכדי נתן לו. לפניו על השולחן הייתה מונחת הגדה באנגלית, שנכדי הביא עבורו. יגאל הסביר לו באנגלית איך עובר סדר הפסח. אחרי שנכדי הקטן שאל את ארבעת הקושיות, התחלנו לקרוא מתוך ההגדה. האורח שלנו ביקש רשות לקרוא את הקטע הבא. הוא קרא ונראה מרוצה. מבין המאכלים היהודיים הוא אהב את הגפילטע-פיש ואת הקניידלך הוא אכל את זה עם חזרת בתענוג רב. אחר כך שרנו שירים מההגדה עד שעת הלילה המאוחרת.

היו לי רגשות מעורבים. ישבתי והסתכלתי על הבחורים האלו שבאים מעולמות שונים, וחשבתי שאסור לנו לשכוח מה שקרה עם העם שלנו במלחמת העולם השנייה. בכל זאת, חשבתי שאנחנו צריכים לסלול את הגשר בין העמים שלנו. הוא ישמש לדורות הבאים. למרות שלא נשכח ולא נסלח לעולם. אני מודה לראש העיר של רחובות על שהזמין את הצעירים הגרמנים. הם הכירו לא רק את יד ושם אלא גם מקרוב את המשפחות היהודיות את המסורת שלנו ואת ארץ ישראל. כנראה שהיה כדאי להזמין אורח כזה לסדר פסח."

סבא וסבתא בחתונתם

תשע"ו 2016