מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא פוריה – צברית ישראלית

סבתא פוריה ונכדה דורון.
פוריה בערך בת ארבע, במעיל בצבע ירוק.
חייה של סבתא פוריה בראשית שנות המדינה

אני סבתא פוריה, ילידת הארץ, מי שנקראו אז "צברים". את שמי קבלתי כזכרון לסבתי שנפטרה בגיל צעיר במהלך לידה של תינוק שלא שרד. אהבתי את שמי – פוריה, כי ידעתי שאמי ז"ל לא תוותר על שם הזכרון והחלופות אז היו "ינטה", "דבושה"  "גוטקה" וכד'.

היום חשבתי לספר לנכדי על חייו של ילד צבר בשנות ראשית המדינה.

גרנו בחדר אחד ארבע נפשות ועמנו עוד שני קרובים עולים שזה עתה הגיעו. אחותי התינוקת ישנה במיטת ברזל לבנה, אני במיטה מתקפלת, שתשתיתה ברזנט חום שבלילות חורף העביר את הקור המצמרר עד לעצמות. המיטה הייתה מתקפלת כל בוקר ומושמת במרפסת. בחדר היה ארון בגדים עם שתי דלתות, שולחן אוכל/אירוח ענק, ארון לבגדי הילדים, שנבנה בידיו של אבי ז"ל מארגזי תפוזים ונצבע בצבע לבן, כדי להרנין את העין. היתה גם מיטת "סוכנות" מברזל ששימשה את הוריי ואת הקרובות העולות. בבוקר המיטה התחתונה הייתה מושמת מתחת למיטה העליונה, כך שהיה קצת מקום מחיה בחדר.

פינת הילדים שלי הייתה בין מיטת ההורים והקיר, שם הייתי משחקת בבובה שעשיתי משאריות צמר שנתנה לי אימא לאחר שסיימה לסרוג לנו אפודות לחורף. צעצועים אחרים היו סירות מנייר שהייתי משיטה בקלחת לבישול ביצים ולמים הייתי מוסיפה מלח, כדי לדמות אותו לים. ברחוב דיזינגוף הקרוב לבית הייתה חנות סידקית (גלנטריה) שבה גם מכרו בובות. הייתי עומדת ליד חלון הראווה ואומרת לאימא בערגה "נכון שכשאבא יהיה עשיר תקני לי בובה?" ואכן פעם אימא קנתה לי בובה קטנה באורך של כ-10 סמ' עשויה מצלולואיד (דומה לפלסטיק של היום רק מאד פציח), לא הייתה מאושרת ממני! הלכתי עם הבובה, תפרתי לה בגדים, לקחתי אותה למיטה לישון יחד אתי – ובבוקר מצאתי בובה מעוכה ושבורה. הדמעות שלי מילאו את ים התיכון הקרוב אל מקום מגורינו.

אבא שלי, פועל, יליד העיירה גורה קלבריה שנקראה בפי היהודים גור (גער), כולם חסידים ההולכים וחיים לאורו ומרותו של הרבי יצחק מאיר (איטשע מאייר). אבא היה בן הזקונים למשפחה עם שמונה ילדים, נדבק ב”חיידק” הציוני והתחבר לתנועת נוער ציונית. האם מישהו יכול לתאר לעצמו ילד ממשפחה המקורבת לרבי, הולך לקיבוץ ועולה לפלשתינה? זה מזלי ומזלנו: אבא ואימא נשארו השרידים היחידים למשפחה ענפה ומפוארת. ועל כך אני וכל המשפחה מודים כל יום.

סיפרתי על החדר שגרנו בו, סיפרתי על "האין צעצועים" ואני רוצה לספר על חיי היום יום. העולים החדשים גרו במעברות בתנאים קשים ביותר, אבל גם אנחנו: ההורים ה"ותיקים" והילדים חיו בתנאים כמעט בלתי נסבלים. החדר שלנו היה אחד משלושה חדרים בדירת המגורים שבהם גרו שלוש משפחות ואחת הייתה של בעלת הבית, שהשכירה לנו חדר (קצת יותר טוב מאוהל או צריף במעברה). מקרר היה ארגז עץ של תפוזים ובתוכו גוש קרח עטוף בסמרטוט רצפה לבידוד, מונח על קערת כביסה מאמייל שלשם ניגרו המים. כביסה קטנה נעשתה כל יום ידנית וכביסה גדולה נעשתה בחצר הבית שם העמידו דוד אלומיניום על פרימוס והרתיחו את הכביסה שקודם שפשפו אותה על קרש מיוחד. לאחר מכן תלו בחוץ ליבוש. הכבסים בהקו בלובנם וכדי להגביר את הלובן הוסיפו מעט כחול כביסה, שהגביר את הלובן ומנע צהבון של הכביסה וכמובן עמילן. כל יום כביסה כזה אימא נעזרה בחיים התימני – איש נחמד בעל זקן שניסה למצוא את פרנסתו בעזרה לעקרות בית.

ניר טואלט (סליחה על הנושא) לא היה. אבא תלה בשירותים וו ועליו היו פיסות עיתונים לשימוש. בימים "מאושרים" זכינו לנייר עטיפה דק ששימש לעטיפה של תפוזים, אשר נשלחו באוניות לחו"ל. לתפוזי JAFFA היה מוניטין רב בכל העולם. התפוזים למשלוח נבדקו בקפידה, ומה שלא נשלח הועבר לשוק המקומי כ"בררה", ואז כשקנינו תפוזים אלה זכינו לנייר העטיפה. איזה אושר!

מקלחות ואמבטיה: מקלחות יום יום במים קרים. בדרך כלל הייתי לוקחת ספר ומזרימה מים כדי שיחשבו שאני מתקלחת וקוראת, עד שיום אחד הדייר השני היה צריך ללכת לעבודה, דפק בדלת ואני שקועה בקריאה ולא שומעת. הבטיח שירצח אותי. פעם בשבוע קנו שקית שבבי עץ טבולה במזוט חומר בערה, שאותה הכניסו בפתח בתחתית דוד המים כדי לחמם את המים לאמבטיה. במים האלה התרחצנו כל בני המשפחה לפי תור. הייתי מאושרת לזכות ראשונים. את אחותי רחצו באמבט מיוחד לתינוקות.

אוכל: המזון היה הבעיה הכי קשה שלי. שום דבר לא טעם לחיכי. מכיוון שהמדינה הייתה ענייה, הכריז השר דב יוסף על משטר צנע. אוכל נמכר לפי תלושים. לנו היו הרבה תלושים: לאבא הייתה תוספת לעובד עבודה גופנית קשה, לאימא תוספת בגלל מחלה כרונית ולנו הילדים תוספת לילדים.

כל בוקר אבא היה הולך ל"תנובה" (חנות מיוחדת לממכר תוצרת חלב) כדי להביא חלב טרי שאוכסן בדוד נירוסטה ענק שבתחתיתו ברז והמוכר היה מודד את החלב בכד מחולק לארבע שנתות: 1/4,1/2, 3/4 וליטר שלם. לא קנינו חלב מהחלבן כי הוא היה מוהל אותו במים. אחר הצהרים אני הלכתי לקנות שוב חלב שמזגו לי אותו בסיר אלומיניום מבריק מניקיון, לחם שחור טרי שנגסתי בו בקצותיו, "אכלתי את הנשיקות" למגינת לבה של אימא ונזיפותיה. עוד קניתי גבינה לבנה שכנראה הוכנה מאבקת חלב, עטופה בנייר פרגמנט, בו חוררתי חור ומצצתי עד הגיעי הביתה. תפקיד נוסף שהוטל עלי הוא קנייה יום יומית של קרח מבית החרושת. אני סחבתי רק רבע בלוק בסל רשת, כי הייתי קטנה מדי לסחוב שליש בלוק ולנו לא היו מלחציים לסחיבת הקרח. היה לי עוד תפקיד יום יומי, לעמוד בתורים בחנויות השונות: מכולת, צרכניה. הייתי "מלכת התורים" וכשהגיע תורי היו העומדים בתור זורקים אותי: "לכי ילדה", ואז רצתי הביתה בדמעות ואימא באה לתבוע את תורה. בילוי יומי של ילדה צעירה. לא זוכרת שהתמרדתי!!

אימא בישלה יום יום אוכל טרי: מרק שהוסמך ברביכת קמח כדי שישמש להשקיט את הרעב. אם היה מעט בשר אימא הכינה קציצות שאליהן הוסיפה הרבה בצל ולחם. אטריות: כל בוקר אימא הכינה בצק לאטריות, רדדה עד דק, שטחה אותו על סדינים צחורים שהיו פרושים על המיטה על השולחן ליבוש ואחר כך גלגלה את הבצק ופרשה אותו לאטריות דקות. אבא חיסל את האוכל לתאבון כשאימא רוטנת: "הכנתי לשבוע וגמרת הכל". לכבוד שבת אימא אפתה חלות בסיר פלא שעמד על פתיליה. וכן הכינה עוגות. כאשר אלה נאפו אסור היה לפתוח דלת בגלל משב רוח (צוק) או לטרוק דלת, שמא העוגה תקרוס ולא תעלה יפה. כל יום אימא בישלה מחדש כי לא היו מקררים.

אני שנאתי את האוכל הזה וכל ארוחה הייתה מלווה בבכי דמעות ואפילו מכות ב"טוסיק" קיבלתי. רק בקיץ נהניתי – אכלתי פרוסת לחם שחור שעשיתי ממנה טוסט על הפתילייה, מרחתי על ה"קשה" שלה מעט חמאה ושום ואכלתי אבטיח אדום או מלון. איזה תענוג! חלמתי שאבא יהיה ירקן ואז אוכל לאכול הרבה ירקות. מנה אחרונה: פודינג מסוכריות חמוצות "לנדרין", כי הרי הסוכר היה בהקצבה והיה חסר, או מפירות סברס אדום שמכרו הערביות. הוי איזה טעם נפלא. כשגדלתי ניסיתי לגדל את הסברס בגינה ולהכין את הפודינג הזה. רק שרון בתי הקטנה נדקרה בצורה קשה מהקוצים. והכי חשוב פעם בשבוע קבלתי גלידה גביע בגרוש וחצי. הייתי מאושרת.

פעם שאל אותי נכדי: "סבתא, הייתם עניים?" עניתי שלא! הילדות שלי הייתה מאושרת ולא הרגשתי מחסור כי לרוב האוכלוסייה לא היו מותרות. לבית הספר היה מותר להביא כריך עם גבינה או ריבה. אפילו העשירים, שהיה להם נקניק, הביאו רק כריך גבינה או ריבה.

הזוית האישית

הנכד דורון: הופתעתי מאוד ממה שעבר על סבתא בילדותה, סיפורים מרתקים.

מילון

סידקית
מוצרי עזר קטנים לתפירה ורקמה כגון חוטים, מחטים, מסרגות, כפתורים, טלאים, אצבעונים וכדומה. (ויקיפדיה)

פרימוס
הוא כירה ניידת הפועלת באמצעות לחץ, שנפוצה מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הילדות שלי הייתה מאושרת ולא הרגשתי מחסור, כי לרוב האוכלוסייה לא היו מותרות“