מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא עליזה שלי

שלושה דורות סבתא, נכדה ונין
סבתא, הראשונה משמאל
"המרקדת על החבל"

"המרקדת על החבל"? אולי "המקפצת על החבל"? אוי, אני לא ממש זוכרת. סבתא שלי, איפה את?
 
לסבתא שלי לא היה מבטא. סבתא שלי דיברה עברית צחה. סבתא שלי דיברה גם ערבית. בת הגליל. סוריה, לבנון, מצרים, ברזיל, מקסיקו, ישראל, ראש פינה, עפולה, ירושלים, צפת. לקינוח תל אביב.
איזו לחות, כמה לח שם בתל אביב. מחניק. הנענע לא גדלה כמו שצריך. יש רעש של אוטובוסים. האנשים אחרים. חבל? אולי אני אקפוץ אתו? ארוך או קצר? עבה או דק? מה יש מתחת לחבל? מה יקרה אם אפול למטה?
 
סבתא מספרת שהייתה תלמידה טובה מאוד. המורה מאוד אהב אותה. למדו בכיתה במספר גילאים יחד כי לא היו מספיק ילדים. המורים היו דוקטורים ופרופסורים עם משקפיים עגולים.
 
"המרקדת"
סבתא כתבה שיר. היא ספרה לי עליו. פעם ראשונה שנתקלתי במילה "המרקדת" מילה בעברית של פעם, לא רוקדת אלה מרקדת. ועכשיו? אני לא זוכרת, אולי המקפצת? אני כבר לא יכולה לשאול אותך, סבתא יקרה. שני הפעלים מתאימים לסבתא. הייתה לה שמחת חיים, קול צלול, היא אהבה לצחוק. היא הייתה זריזה גם במחשבה וגם בתנועה. לימים התנועה עזבה אותה. היה לה מאוד קשה. הראש עבד מצוין והגוף הלך ונחלש.
 
בגיל 12 נשלחה לבית צעירות מזרחי בירושלים. היא הייתה תלמידה טובה, רצו שתתקדם. לקח לה מספר ימים להגיע לירושלים. לבד. היא ביקרה בביתה רק פעם במספר חודשים. לא היה אז טלפון. בבית צעירות מזרחי היא למדה את כל מה שאשה אז צריכה הייתה לדעת: תפירה, סריגה, אפיה, בישול, רקמה.
 
היא ניהלה באדיקות מחברת מסודרת ובה תיעוד של הכל. כשחזרה לראש פינה, הרופא של המושבה לקח אותה לעבודה כעוזרת שלו, כך התחילה ללמוד להיות אחות.
 
בגיל 18 הודיעה לאמה, בצעד חסר תקדים, שהיא עוברת לגור בצפת ולעבוד שם. היא התקבלה לעבודה בבית החולים ועבדה עם חולי שחפת. אישה? לבד? בצפת? ומה עם שידוך??
בחור ליטאי מנומס, שוטר, דובר עברית, אנגלית, ערבית ויידיש פגש בה. זאת הייתה אהבה גדולה. אשכנזי? היא בכלל ממוצא ספרדי, מאיפה הצרה הזאת הגיעה?
 
החבל התארך והריקוד נמשך
החבל התארך והריקוד נמשך. לפעמים היא רקדה על החבל ולפעמים קפצה עליו. לפעמים כמעט ונפלה מהחבל. אחיה הצעיר והאהוב נורה ונהרג. אמא שלה לבשה שחורים, הסתגרה בביתה מאז ועד לסוף חייה. אחותה הצעירה נדרה נדר שלא תתחתן לעולם.
 
סבתא המשיכה, עברה בין ערי הגליל. כל פעם ארזה ופרקה ארגזים, מזוודות, ניגבה דמעה ונצרה זיכרונות. צפת, עכו, עפולה. גידלה ילדים והמשיכה פעם ללכת, פעם לרקוד, פעם לקפוץ ופעל גם ליפול בשקט בשקט בלי להגיד ולהמשיך הלאה. ירושלים, מקסיקו ותל אביב. כמה ניגודים. שינויים. טלטלות. מעברים.
 
 
 בעפולה. עמוס, תמר, צבי, עליזה ואמנון (סבתא שנייה משמאל)
 
החבל נשאר. התעבה עם החיים
לבסוף קבעה את ביתה בירושלים וחיה עם אויר ההרים ועם הדסה עין כרם, 30 שנה יחד עם סבא. סבא נפטר אחרי מעל 60 שנות נישואין משותפות.
מה עושים עכשיו? בית מלא בחפצי אמנות, ריחות של בישולים, עבודות יד, שטיחים, כלים, קופסאות שימורים, בוידעם מלא בכל החיים. הרבה ספרים. מה עושים? הרגליים כבר מקשות, אין מעלית. הרבה מדרגות. חרדים מגיעים לשכונה. משתנה האווירה.
 
הקטע האחרון של החבל
אין ברירה. תל אביב. חיים, חרוזים, אנשים טובים, קים, חברות טובות, ילדים, נכדים, נינים. נעם. על החבל כבר לא רוקדים. גם לא קופצים. החבל חוזר להיות חוטים חוטים. מתפורר, משיל חלקים, חלקים, חלקים, חלקים. שברירי חוטים.
תשע"ה, 2015  

מילון

הביאי
כדאי מאוד שתביאי לי מיד את מה שבקשתי

ציטוטים

”לא צריך לדבר יותר מידי“