מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה של סבתא סטה-תמר ממרוקו

סבתא עם נועה ואורי
המשפחה
סיפורה של סבתא סטה-תמר בת חביבה ושלמה אזולאי

אני תמר אוחנה (קראו לי אז סטי). נולדתי במרקש, לאימא חביבה ואבא שלמה אזולאי. אמי הייתה תופרת ואבא היה קצב שניהל והפעיל מספר חנויות. הוריי התגרשו בהיותי בת שנה (זה היה מאוד אמיץ מצידה של אמי, מכיוון שבאותם ימים לא היה נהוג להתגרש, בוודאי לא בלי סיבה קיצונית). היו לי שני אחים גדולים ממני: אלי (שגדול ממני בשנתיים) וציונה ז"ל (שהייתה גדולה ממני בשלוש שנים).

במהלך הזמן, אבי עבר להתגורר בקזבלנקה, ואנחנו נשארנו לגור עם אימא במרקש. זמן לא רב אחרי שעבר לקזבלנקה, הצטרפו אל אבי גם אחי ואחותי (אלי וציונה), כי הוא סידר להם שם עבודות טובות והם חשבו שאחרי שיתבססו שם, נוכל להצטרף אליהם גם אמי ואני.

שנתיים אחרי שעזבו לקזבלנקה, אחותי ואחי שכרו שם בית כדי שאמא ואני נוכל להצטרף אליהם. בשנת 1957 עברנו, אימא שלי ואני, לקזבלנקה וחיינו בה שלוש שנים, עד שנת 1960. אימא שלי לא עבדה שם, אבל אחותי ציונה עבדה במפעלים ואח שלי אלי עבד עם אבא שלי בחנויות הבשר. הם פרנסו את המשפחה ואפשרו לי ללכת ללמוד בבית ספר גם בקזבלנקה. הקשר עם אבא לא היה מספיק טוב. הוא כבר נישא לאשה אחרת והקים משפחה.

בקזבלנקה החיים היו טובים ושמחנו על המעבר לעיר הגדולה. גרנו שם מעל משפחה שהיינו בקשרי חברות איתה. בת המשפחה (זוהרה) הייתה נשואה לאיש בשם לעזיז. זוהרה הציעה לאימא שלי שאח של עזיז – שמעון – ילווה אותי לבית הספר ובחזרה ממנו, מחשש שיטרידו אותי בדרך. אימא שלי חשבה שזה רעיון טוב ושמעון (שהיה מבוגר ממני ב- 12 שנים) החל ללוות אותי לבית הספר. לאט לאט נרקם הקשר של המשפחה עם שמעון והעמיק.

בצעירותי

הציונים שנהגו להסתובב בין בתי היהודים ולעניין אותם בעלייה לארץ ישראל (עלייה שבאותם שנים הייתה בלתי חוקית), דפקו ערב אחד על דלת הבית שלנו והציעו לאמי לעלות לארץ. הם הסבירו לה שכדי לעלות לארץ היא חייבת שיתלווה אליה גבר בוגר (אח שלי היה צעיר מדי ואבא שלי לא התכוון לעלות לארץ באותן שנים בגלל מחויבות למשפחה החדשה שהקים ולעסקים שהיו לו בקזבלנקה). מסתבר שנשים לא יכלו לעלות לבד לארץ. אימא שלי מאוד התרגשה מהמחשבה על עלייה לארץ. העיניים שלה נצצו אחרי השיחה עם הציונים וזה כל מה שהיא חשבה עליו מאותו מפגש איתם.

השנה הייתה 1960 ואני הייתי בת 14. אימא שלי החליטה לקדש אותי לשמעון, כדי שישמש אפוטרופוס חוקי שלי ויתלווה אלינו למסע לארץ ישראל. מכיוון שזה לא היה חוקי להשיא אותי בגיל 14, הוסיפו לי בתעודת הזהות ארבע שנים (כנראה שיחדו מישהו), כאילו הייתי בת 18. שמעון הסכים לקחת אחריות עלי ועל המשפחה וקידשו אותנו. אני לא כל כך הבנתי את המשמעות לטווח הארוך וחשבתי שהכל נעשה כדי לאפשר את העלייה לארץ.

הציונים קבעו תאריך שבו עלינו להיות מוכנים לעלייה לארץ. אימא שלי, אחי ואחותי, שמעון ואני – כולנו נערכנו לקראת התאריך הזה בהתרגשות גדולה. ארזנו את כל החפצים שלנו והציונים שלחו אותם באונייה נפרדת לישראל. אותנו אספו באוטובוסים ביחד עם משפחות רבות נוספות. עלו איתנו שכנים וחברים וגם אנשים שלא הכרנו. היינו מאה איש נרגשים ומלאי תקווה. היינו אמורים לעבור מאוג'דה דרך נאדור ומשם למליליה בספרד, ונאמר לנו שמשם תבוא אונייה גדולה לאסוף אותנו לישראל.

כמו שציינתי קודם, בתקופה ההיא העלייה ממרוקו הייתה אסורה והציונים שיחדו את השוטרים הערבים במעברי הגבול, כדי שיעבירו אותנו עם מסמכים מזויפים. לרוע המזל שלנו בערב שבו הגענו למעבר הגבול התחלפה המשמרת של שוטרי הגבול מוקדם מהצפוי והשוטרים ששוחדו כבר לא היו במקום כדי לאפשר את המעבר שלנו. השוטרים תפסו את כולנו וכלאו אותנו בבית אחד גדול.

הושיבו את כולנו על הרצפה, מפוחדים וצפופים כמו סרדינים. כל פעם לקחו אחד מאיתנו לתשאול וחקירה. הם התעקשו להבין לאן התכוונו לנסוע. בכל פעם שמישהו חזר מחקירה בדקנו איתו שהוא לא גילה שאנחנו בדרך לישראל. ההוראות של הציונים במקרה שניתפס היו שנגיד שאנחנו בדרך לכתובת מזויפת שנקבעה מראש. ובאמת כשהחוקרים שאלו את אימא שלי לאן אנחנו נוסעים היא ענתה: "דָאָר אֶל חָרְבָה נִימֶרוֹ תְלָת מִיָאה וּתְמִיָאה". החוקרים, שכבר הבינו שעובדים עליהם, ענו לה בקללה: "יִחֵרְבָה עָלָא בָּאבָּק" (שזה אומר שהבית בכתובת ייחרב על אבא שלך).

סדר היום בשבי היה מורכב רק מחקירות ורביצה על רצפת הבית. דיברנו בינינו. שיתפנו בחששות. שאלנו איך נשתחרר. בכינו, צחקנו…  ישנו עם שמיכות על הרצפה. צפופים. אכלנו לחם, ביצים וזיתים. הייתי נערה צעירה ובסך הכל השובים התייחסו אלי יפה. הם אפילו לקחו אותי איתם לקנות לחם וזיתים לשבויים האחרים. אימא שלי לא אהבה את זה כי היא חששה שיטרידו אותי ולכן אחרי הפעם הראשונה היא התנגדה שאצטרף לקניות. היו ילדים נוספים בשבי והתחברתי איתם. שיחקנו ודיברנו. כולם יחד.

הם חקרו את כולם מקטן עד הגדול במשך ימים, וכשלא קיבלו תשובה מספקת הם התחילו לענות את הגברים. הם היכו אותם, גילחו את ראשם ונתנו לו מכות חשמל. זה היה מחריד. הגברים חזרו מהחקירות מוכים ומדממים. כשהגיע תורו של אח שלי להיחקר, אימא שלי קפצה כמו לביאה והחלה להתפרע. היא השתוללה ולא רצתה לאפשר שיחקרו אותו. היא פחדה מהעינויים. היא נשברה וצעקה: "אָחְנָה מָאשְיֵיִן לְבֵּיְת אֵל קוּדְס" (שמשמעו: "אנחנו הולכים לארץ הקודש"), והוסיפה שאם ירביצו לבן שלה היא תכה אותם ותהרוג את עצמה. היא הטיחה בהם: "לכם יש ארץ משלכם וגם אנחנו רוצים מדינה משלנו". היא השתוללה והתעלפה.

הציונים שכרו עורכי דין בקזבלנקה שהביאו לשחרור הילדים והנשים אחרי 15 יום בכלא. אימא שלי, אחותי ואני חזרנו לקזבלנקה. אבא שלי, שנשאר בקזבלנקה, סידר לנו את הבית ששימש אותנו לפני שעזבנו וחיכינו שם יום אחרי יום עד שישחררו את הגברים. כל הציוד שלנו נשלח לישראל ואנחנו נותרנו חסרי כל. ציונה חזרה לעבוד ואבא עזר לנו גם הוא לעבור את התקופה הקשה הזו. דאגנו כל העת לשמעון ולאחי אלי שנשארו עם כל הגברים במאסר. אחרי חודשיים שחררו את הגברים. שמעון ואחי הגיעו חיוורים וקירחים, מוכים ומסכנים. היה קשה מאוד לראות אותם במצב הזה.

שבועות אחר כך, אימא שלי אחותי ואני נסענו לקברי צדיקים. אימא שלי חשבה שצריך להתפלל ולבקש עזרה מהאל בגלל כל מה שקרה. הנסיעה הייתה אמורה לארוך שבעה ימים אבל באחד הלילות אימא שלי חלמה שמשהו רע קרה לאח שלי אלי, והיא קיצרה את הנסיעה. חזרנו לקזבלנקה. אח שלי אלי לא היה שם. הוא השאיר מכתב בו כתב: "אל תדאגו לי, עליתי לארץ הקודש עם הנוער. אני אסדר את הכל בארץ לקראת בואכם". מסתבר שבאחד הימים הגיעו הציונים לחנות של אבא שלי והציעו לאלי להצטרף לעליה לארץ במסגרת עליית הנוער. לא לקחו משפחות אלא רק נוער, והוא נסע איתם מתוך מחשבה להכשיר את הקרקע לעלייה שלנו. בכינו כל הלילה. היה קשה לקבל את הבשורה הזו.

אחרי כמה שבועות דפקו על דלת ביתנו באמצע הלילה שלושה בחורים מרוקאים פעילים ציוניים. הם אמרו לנו שעכשיו בטוח לעלות לארץ, שהכל מסודר ושאין מה לדאוג. אימא שלי אמרה שהיא פוחדת שילכדו אותם שוב והם ניסו להרגיע אותה והבטיחו שהכל יהיה בסדר. הם קבעו איתנו שנהיה מוכנים מחר בחצות.

למחרת בחצות הליל, הלכנו עם המון פחדים כי לא ידענו למה לצפות. הציונים הגיעו מוכנים והפעם הצלחנו לעבור את הגבול ללא סיבוכים, ובאוניות קטנות הפלגנו לספרד. הערבים עזרו לנו, הם לקחו אותנו על הכתפיים בתוך המים עד למקום שבו עגנה האונייה. זו הייתה חוויה, שהערבים עזרו לנו להגיע. שהינו בספרד כשלושה שבועות בתת תנאים, אבל למרות התנאים הקשים ספרד הייתה יפה והתרגשנו מהמקום. דיברנו עם המקומיים בצרפתית ובמרוקאית והעברנו את הימים בציפייה דרוכה לעלייה לישראל.

לילה אחד הגיעה ספינת המעפילים, עלינו עליה כולם בשמחה גדולה והפלגנו במשך שבועיים. ההפלגה הייתה חוויה בלתי נשכחת. אמנם הייתה לי מחלת ים אבל היה אוכל טוב וריקודים ושמחה ושירים ותחושה של התרוממות רוח. הספינה הגיעה לנמל אשדוד בארבע לפנות בוקר ומיד לאחר שירדנו ממנה עלינו על אוטובוסים שנסעו ישירות לירוחם.

לירוחם הגענו בשעת אור, גילינו עיירת פיתוח בתחילת דרכה, שממוקמת בלב המדבר (מסביב רק חול וחול), בתים ספורים, מעברות… האכזבה הייתה גדולה. הגענו מקזבלנקה – העיר הגדולה והמפותחת – אל המדבר הצחיח ואל השממה. לא הייתה כל הכנה לכך. אנשים לא רצו לרדת מהאוטובוסים. הם מחו והתלוננו, בכו. אימא שלי ישבה ובכתה כל הלילה, ואמרה: "לאן הביאו אותנו? איזו חורבה. איפה הילדים שלי ילמדו ומה אעשה איתם?" אך כל המחאות לא הועילו. לא הייתה שום ברירה ונאלצנו להישאר שם. ההתאקלמות הייתה קשה מאוד. ירוחם הייתה בלתי מפותחת. אפילו רופא לא היה בה. אימא שלי אמרה על כך: "בְּלָאד בְּלָא טְבֵּיבּ – מְחְלִיאָה", שזה אומר – עיר ללא רופא היא עיר חסרת תקנה…

קיבלנו שיכון קטן שישנו בו עם אנשים רבים, למדנו בצריפים שהגגות בהם דלפו, היה חם ביום וקר בלילה, היה קשה למצוא עבודה וקשה להתפרנס. שמעון החל לעבוד בסולל בונה בסלילת כבישים ואני למדתי והתנדבתי בהג"א (הגנה אזרחית). עבדתי עם ילדים בעיתות מלחמה, סיפרתי להם סיפורים, עשינו יצירות וכו'. זה היה השירות האזרחי שלי. מהר מאוד גיליתי שמייעדים לי את שמעון כבן זוג לחיים גם בארץ והתנגדתי לכך מאוד (לבסוף נישאנו, למרות מחאותיי ולמרות שברחתי מהחופה… אבל זה כבר עניין לסיפור אחר).

עם בעלי

עם השנים התרגלנו ולמדנו לאהוב את המקום. ירוחם התגלתה כמקום חם, עם הרבה עזרה הדדית, המון אהבת חינם והמון עזרה לזולת. זו הייתה חממה. חיינו שם את רוב החיים וגידלנו שם ילדים לתפארת, למרות המרחק מהמרכז והקשיים. אימא שלי נהגה לומר: "סְבָּר תָייְחְלְס לוֹ מוּלָאנָה", שפירושו: מי שמגלה סבלנות, אלוהים יפצה אותו.

כיום אני גרה בבאר שבע, אני אימא לשמונה ילדים מוצלחים ואהובים וסבתא ל-17 נכדים ונכדות אהובים – ובהם אורי ונועה שכותבים את הסיפור שלי כעת. ילדיי ונכדי הם תמצית קיומי ומפעל חיי והם ההצדקה לכל התלאות שעברתי. כשאני מתבוננת בהם, אני מלאת גאווה ואהבה ואני שלמה עם כל הדרך שעשיתי, ממרוקו של אותם ימים עד לישראל של ימינו. אני מרגישה שהסבלנות השתלמה ואלוהים אכן פיצה אותי, כמאמר אמי.

סיפורו של חפץ

עלינו לארץ בשנת 1960 ובשנת 1961 התחתנתי. בין הנדוניה שקיבלתי היו שני פמוטי גדולים ויפים. זה פריט שעבר מדור לדור והיה מאוד יקר לכל המשפחה. הם האירו כל אירוע וכל שמחה במשפחה לאורך השנים. מאחר שהייתי הראשונה שהתחתנה אמי החליטה להעביר אותם אליי. בביתי בירוחם בניתי חדר בעיצוב מרוקאי, וקישטתי אותו ושמתי בו את הפמוטים שיאירו אותו.

חלמתי להעביר אותם לביתי, אבל לצערי, במהלך השנים, פרצו לביתי גנבים וגנבו אותם. עשיתי כל מאמץ למצוא אותם, אך ללא הועיל. אז החלטתי שהצמיד הראשון שקנה לי בעלי, הוא יהיה החפץ שאעביר לביתי במקום הפמוטים. העברתי את הצמיד לביתי הבכורה אלנה, שהעבירה אותו במהלך השנים לביתה הבכורה אריאל. מכיוון שלא נשארה לנו תמונה של הפמוטים, נועה הנכדה שלי, ציירה אותם.

הפמוטים כפי שציירה אותם נועה נכדתי

הזוית האישית

אורי ונועה: נהנינו מהמפגשים בבית הספר עם סבתא ואימא, לשמוע סיפורים מעניינים ולהכיר טוב יותר את המשפחה שלנו.

סבתא סטה עם נועם ואורי

מילון

דָאר בֵּדָה
קאזה בלנקה - הבית הלבן.

לִי פָאט מָת
מה שעבר – מת. אין מה לנבור בעבר

פֵם מָרְבּוּטָה מָה יְתְחִלוּ פִיָה דְבָּנּא
פה סגור לא יכנסו בו זבובים (שהכוונה היא שלא צריך לרכל ולדבר לא יפה ושאם תשמור על השפה שלך ותדבר טוב ויפה, לא יגרם לך נזק).

ציטוטים

”סְבָּר תָייְחְלְס לוֹ מוּלָאנָה: פירוש: מי שמגלה סובלנות אלוהים יפצה אותו“

”בְּלָאד בְּלָא טְבֵּיבּ – מְחְלִיאָה– פירוש: עיר ללא רופא היא חסרת תקנה“

”לִיחִיבּ גִ'ין יִסְבֵּר תְקִיבּ אוּדְנִין: פירוש: מי שרוצה להיראות יפה שיהיה מוכן לסבול“