מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא סופיה

סבתי ואני משתפות פעולה בפרויקט הקשר הרב דורי.
סבתי, סופיה, ליד הפסנתר בביתה ברומניה.
סופיה, סבתי, נספתה בסטרומה

סבתי, סופיה שרה זיסמן לבית גולדשטיין, נספתה ב"סטרומה".

שמי דפנה צופיה מיכל. ילידת הארץ, דור ראשון.

הוריי: אלדה לבית דלו-סטרולוגו ויוסף אוטו, המכונה בֶּבֶּה, לבית זיסמן, לימים השם עוּברת למושלי.

אימי ילידת ליבורנו, איטליה (22.08.1927), בת לאלדו דלו-סטרולוגו וצ'זרינה ברטליני.

אבי (יוסף אוטו, בבה), יליד ברלד, רומניה (18.04.1920), בן לקרול זיסמן ולסופיה שרה גולדשטיין.

להוריי, אלדה ובבה, נולדו חמישה ילדים: הבכור דן השנייה, אנוכי, דפנה ואחי הקטנים דריה דוד ודגן.

סופיה היתה סבתי, אך מעולם לא קראתי לה "סבתא", לא זכיתי לראותה וגם לא שמעתי עליה סיפורים בבית. כל שידעתי, בימי ילדותי, כי סבא וסבתא מצד אבא מתו וכי חי ברומניה, מאחורי מסך הברזל, אחיו של אבי המבוגר ממנו בשלוש-עשרה שנים ושמו ליאון המכונה נָשוּ.

באותם ימים, שנות החמישים של המאה העשרים, לא היה זה חריג לגדול ללא סבא וסבתא. רבים מהם נספו בשואה ועליהם לא דברו. בניהם, ששרדו את האירועים הקשים, מצולקים פיזית ונפשית, בקשו לשים את העבר מאחוריהם, לכונן בית חדש ליהודים בארץ ישראל ולהעניק לילדיהם חיים טובים ומאושרים ואכן, חוויתי ילדות מאושרת.

סבתי לא נספתה בשואה וממילא אבי לא חווה את מאורעותיה.

אבי עלה לארץ בגפו, בשנת 1940, בעלייה 'לגלית' – חוקית, טרם הצטרפה רומניה למלחמת העולם השנייה, בשנת 1941. אמו שילמה מראש את לימודיו בטכניון בחיפה ולפיכך, זכה לוויזת סטודנט, זאת באותם ימים שהוויזות לארץ ניתנו במשורה.

הפרידה והגעגועים ההדדיים בין האם לבין בנה הביאו לכך שסופיה החליטה לעלות ארצה. היא החליטה לחבור לרבים מבני עירה והאזור, אשר שמו פעמיהם לשפת הים השחור לעיר הנמל קוסטנצה. שם, אורגנו על-ידי התנועה הרוויזיוניסטית (בהנהגת זאב ז'בוטינסקי) ועלו על סיפון האונייה "סטרומה".

המידע על האנייה וקורותיה מצוטט מהוויקיפדיה:

"ב־11 בדצמבר 1941 עלו על סיפון האונייה, שעגנה בנמל קונסטנצה שברומניה, 103 ילדים, 272 נשים ו-393 גברים מבין יהודי רומניה. באונייה היו עשרה אנשי צוות, חלקם יהודים. חלק ניכר מהספינה היה במצב תחזוקה ירוד ויועד לעד 400 נוסעים בלבד. ההפלגה של 'סטרומה' שיצאה לדרכה עם דגל פנמה התארכה בשל תקלות במנוע המיושן, ורק לאחר ארבעה ימים, הספינה, שמנועה התקלקל בים השחור, נגררה לנמל איסטנבול. המארגנים קיוו לקבל בטורקיה סרטיפיקטים ולהגיע באמצעותם לארץ ישראל. בין הנוסעים היו שישה בעלי סרטיפיקטים שהורשו לעלות לחוף ולהמשיך בדרך היבשה לארץ ישראל.

סטרומה עגנה באיסטנבול במשך כעשרה שבועות. ממשלת טורקיה התנתה את שהות האונייה בחופיה בכך שמדינה אחרת תסכים לקלוט את הפליטים, אך מדינה כזו לא נמצאה, למרות השהות הארוכה של האונייה בנמל .הסוכנות היהודית ביקשה משלטונות המנדט הבריטי להכניס את הפליטים לארץ ישראל, ואף הציעה כי למעפילי האונייה יועברו סרטיפיקטים על חשבון מכסות העלייה הקבועות מדי שנה, אך הבקשות הושבו ריקם. הלורד מוין התערב אישית כדי למנוע הקלה במדיניות הבריטית לטובת הפליטים שעל סטרומה.

הנוסעים הושארו בהסגר ונאסר עליהם לרדת מהאונייה, פרט לשמונה מעפילים. המעפילים שנותרו על הספינה חיו על אספקה שקיבלו מהקהילה היהודית באיסטנבול, עד שגם אספקה זו אזלה. בתוך האונייה הנתונה בתת-תנאים פרצה מחלת הדיזנטריה והנוסעים סבלו מקור, מצפיפות, מזוהמה ומרעב. הבריטים לחצו על הטורקים להחזיר את הנוסעים לארץ המוצא של ההפלגה. רומניה. ניסיונות של הג'וינט לפעול בדרכים אחרות מול השלטון הטורקי להתיר לנוסעים לרדת לחוף ולשהות בינתיים במחנה זמני, כשלו אף הם. […] לאחר משא ומתן הסכימו הבריטים להתיר לילדים ונערים בספינה בגילאים 11‒16 את הכניסה לארץ ישראל. […] אך חילוקי דעות על דרך מעברם לארץ ישראל עיכבו את ביצוע ההחלטה.

כדי למנוע את שילוחם חזרה לרומניה חיבלו הנוסעים במכונות האונייה לבסוף החליטו הטורקים להיפטר מהבעיה בכל מחיר. בליל 23 בפברואר 1942  סטרומה', עם מנוע מקולקל ובלא עוגן, נקשרה לספינת גרר טורקית שגררה אותה ללב ים, אל מחוץ למים הטריטוריאליים הטורקיים, והותירה אותה שם בלא מזון ומים, על מאות האנשים שהצטופפו על סיפונה."[1]

כל אותם ימים ארוכים, שהסטרומה עגנה בנמל איסטנבול, אבי הגיע מידי יום ביומו לנמל חיפה. הוא המתין, בכיליון עיניים, להגעת האונייה כשעל סיפונה אימו סופיה. אבי המתין עד בוש. בתום למעלה מחודשיים ימים קיבל את הידיעה העצובה על הטבעת הסטרומה. במר ליבו, החליט להתגייס לצבא הבריטי, במקום להמשיך לימודיו בטכניון. חודשים רבים, עדיין, קיווה כי אימו שרדה את האסון והייתה בין הנוסעים הבודדים שהורדו מהאנייה בשל גיל או מחלה. חיזקו את תקוותו זו גלויות שהגיעו אליו, באיחור רב, ונכתבו על-ידי אימו. גלויות אלה הועברו לידיו באמצעות הצלב האדום. תקוותו זו נכזבה והותירה אותו אבל וכאוב. כאב זה נעל בליבו.

במסגרת שירותו בצבא הבריטי, לאחר שלחם בקרב באל אלמיין במצרים, הוצב אבי בעיר סיינה שבאיטליה. שם נפגשו אבי ואימי, אלדה, התאהבו ונישאו. עם שובו ארצה, בתום המלחמה, אימי הצטרפה אליו. לימים נולד להם בן ולאחריו נולדה בת, אנוכי. שמי השני הוא סופיה/צופיה על שמה של סבתי.

טראגדיה זו לא הייתה מתרחשת: אלמלא האומות הקשיחו ליבן וסרבו לקבל לתחומן את אוניית הפליטים. אלמלא הבריטים נמנעו מלתת אישורים לכניסת הפליטים ארצה, אלמלא הטורקים שילחו את האונייה לגורלה על פליטיה, ללא מים, מזון ותרופות ואלמלא הרוסים טיבעו את האנייה.

נקודת האור היחידה, בסיפור טראגי ומזעזע זה, היא המפגש באיטליה של שני הצעירים, אלדה ויוסף, הורי. כל אחד מהם הגיע מרקע, עבר, שפה, ודת שונים, אך האהבה איחדה אותם. הם עלו לארץ לבנות עתיד משותף שהביא, להקמת משפחה גדולה וענפה, עליה נמנות אני ונכדתי הדר. [2]

ברשימת הנספים באונייה "סטרומה" 24.02.1942

סופיה זיסמן היא הנוסעת שמספרה 778.

 

[1] להורי, אלדה ויוסף מושלי נולדו חמישה ילדים, שבעה-עשר נכדים אחד עשר נינים. נכון לפברואר 2019.

אבי נפטר בגיל שישים וארבע 1984. אימי, תבדל לחיים ארוכים, היא בשנתה התשעים ושתיים.

 

הזוית האישית

דפנה: הודות לפרוייקט, זכיתי לזמן איכות עם נכדתי הדר, התוודעתי למיומניות הכתיבה שלה ולשליטתה במחשב. הודות לפרוייקט אני עצמי התוודעתי לסבתי סופיה ולסיפורה הטראגי והעצוב.

הדר: אני מאוד נהניתי בפרויקט עם סבתי והערכתי את מאמציה להגיע מרחוק. אני מאחלת לה שתמיד יהיה לנו כיף ביחד ושתמיד נשמח ובנוסף שלא יהיו לנו עוד דאגות.

מילון

התנועה הרוויזיוניסטית, ז'בוטינסקי
ציונות רוויזיוניסטית הייתה אחד מן הזרמים בתנועה הציונית. זרם זה נוצר בשל דרישה ל"רוויזיה" - בחינה מחדש - של דרכי הפעולה של ההסתדרות הציונית העולמית בשנות ה-20 של המאה ה-20. מייסד הציונות הרוויזיוניסטית, הוגה הדעות המרכזי שלה והעומד בראשה, היה המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”טרגדית הסטרומה לא היתה מתרחשת: אלמלא האומות הקשיחו ליבן וסרבו לקבל לתחומן את אוניית הפליטים.“