מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא סולי וסבא איציק

יובל וסבתא סולי מתעדות סיפור
סבתא סולי וסבא איציק בחתונה
סבתא סולי מספרת לנכדתה יובל את קורות סבא איציק וקורותיה

 הסיפור של סבא איציק

שמי איציק לוזון ואני סבא של יובל ומשתתף עמו השנה בתכנית הקשר הרב דורי.

הורי נולדו בלוב שם הכירו והחליטו לעלות לארץ. הם יצאו מלוב באנייה, הגיעו לאיטליה שם שהו מספר חודשים ולאחר מכן עלו לארץ באניית מעפילים. הם הועברו למחנות עולים ומשם עברו למושב חצב בו נולדתי. גרנו כשנה במושב וביום בהיר אחד כשאבי היה עסוק בבניית ביתנו, נפל מגג הבית ושבר את גבו, עקב כך הוא לא היה מסוגל לעבוד בעבודה פיזית וכחלק מהשיקום הוא קיבל חנות במעברת יד המעביר בתל אביב. ברבות הימים כשהתחילו לבנות את השכונה שנקראת נווה שרת הוא המשיך לעבוד בחנות וכך פרנס את המשפחה. כל השנים מגיל צעיר עזרתי לאבי בחנות שנהפכה לקיוסק מוכר בשכונה. הקיוסק קיים עד היום ומופעל על ידי אחד מאחי.

להורי נולדו 11 ילדים ואני הבכור עד גיל 10 גרתי במעברה בצריף קטן עם חלק מאחי שנולדו שם. זכור לי שבאחד החורפים היו סערות וגגות ביתנו ושל שכנים נוספים עפו ונעקרו ממקומם. בעזרת הרשויות העבירו אותנו למועדון ההסתדרות ושם שהינו תקופה ארוכה ללא תנאים בסיסיים. ישנו על מזרנים ברצפה הקרה. בגדינו היו מונחים על הרצפה, התאורה הייתה באמצעות פנסי לוקס ועששיות נפט. התקלחנו פעם בשבוע בבית המרחץ השכונתי. לא אשכח את החורף הזה עד סוף ימי. בעקבות התנאים הקשים שבהם ישנתי על הרצפה חליתי בדלקת ריאות ואסתמה ממנה אני סובל עד היום. היות ואבי עבד מבוקר עד לילה כדי לפרנס את המשפחה, הוטל עלי, הבן הבכור לעזור בטיפול וחינוך אחי. עד היום אני האוזן הקשבת, היועץ והתומך בהם.

בתחילת שנות השישים עברנו לשיכונים שנבנו במיוחד עבור יוצאי המעברה. החיים התנהלו ברחוב בכל מיני משחקי ילדות של אותם הימים. בעיקר שיחקנו כדורגל ומשחקי רחוב של אותם הימים.

הסיפור של סבתא סולי

שמי סולי ואני סבתא של יובל ואני יחד עם סבא שלה, שלושתנו משתתפים בתכנית הקשר הרב דורי.

נולדתי להורים יוצאי תורכיה. שם משפחתי לפני הנישואין היה זקוטו, אבי שמואל זקוטו היה נצר לרב, היסטוריון ואסטרונום בשם אברהם זקוטו-זכות, אשר נולד בספרד וזכה להכרה עולמית בזכות ידיעותיו העמוקות בתחום האסטרונומיה. הורי הגיעו כל אחד בנפרד לארץ באנייה בשנת 1949. מיד עם ירידתם מהאנייה רססו אותם בדי די טי, לקחו אותם למחנות עולים בבית ליד שם גרו באוהלים.

הורי נפגשו והכירו אחד את השנייה בשנת 1950 וכעבור מספר חודשים נישאו. החתונה התקיימה בחורף גשום מאוד. אמי סיפרה לי שלבשה את שמלת הכלולות בבית הוריה בהרצליה ובגלל מזג האוויר הסוער, נהג המונית שהזמינו סירב להכנס עם הרכב לרחוב שבו גרה שלא היה סלול. בלית ברירה אמי לקחה מטרייה והלכה ברגל מרחק קילומטר עד המונית שחיכתה לה.

כשנולדתי, אחי הגדול היה בן שנתיים ונקראתי על שם סבתי ז"ל. באותם זמנים שמי היה חריג וקינאתי בבנות ששמן היה שרה, רחל או רבקה ולכן בגיל 16 שיניתי את שמי לעופרה היום אני רשומה כך בתעודת הזהות אבל כולם קוראים לי סולי. את שנות ילדותי העברתי בהרצליה בבית קרקע בשכונה שקטה. ילדות רגילה של אותם הימים. שיחקנו בחצרות הבתים וברחוב השכונתי. המשחקים היו רבים ומגוונים כמו טלפון שבור, גומי, חבל, קלאס, חמש אבנים, שוטרים וגנבים, תופסת, מחבואים, דג מלוח, שלום אדוני המלך, מחניים – שיחקנו בעיקר ברחוב ליד הבית. שיחקנו גם ב"סכין תוקע" ולהורים שלנו לא הייתה בעיה לתת לנו לשחק במשחק זה.

אני זוכרת שאמי הייתה שולחת אותי לשכנה ששמה סוזן ומבקשת ממני שאומר לה לתת לי "אליקובני", השכנה מיד הייתה מבינה את משמעות המילה. כעבור שנים ארוכות הבנתי את פשר המילה שהכוונה הייתה לשמור עלי. היא הייתה אומרת לי: "בואי שבי" ואני הייתי מחכה עד שאמי הייתה מסיימת את המטלות שהיו לה באותו יום ובאה לקחת אותי.

את מקצוע הספורט אהבתי במיוחד, שיחקתי כדור יד והייתי בנבחרת הבנות של בית הספר. כמו כן הצטיינתי בריצה וקפיצה לרוחק בתחרויות בין בתי הספר. בחצר ביתי היה עץ צל ואהבתי אותו מאד. חברותי ואני עלינו עליו ישבנו על ענפיו, צחקנו ונהנינו מאד. זכור לי יום אחד כשחזרתי מבית הספר הביתה לא ראיתי את העץ האהוב. שאלתי את אמי מה קרה והיא אמרה לי שכרתו אותו ולא הסבירה למה. אותו יום הייתי כל כך עצובה ובכיתי הרבה.

את הקיץ של שנת 1967 לא אשכח, ביוני פרצה מלחמת ששת הימים, הייתי בכיתה ח'. חפרנו שוחות, האפלנו את הבתים על ידי הדבקת עיתונים, שמא יהיו שברים מהחלונות וגם שהאור לא ייראה מרחוק. בזמן האזעקות רצנו מהר לשוחות שבחצר וחיכינו עד שהייתה צפירת הרגעה. דרך אגב גם בבית הספר חפרנו שוחות לפני המלחמה. זכור לי גם שבאותו קיץ נסענו אחותי הקטנה ואני לבריכה, הגענו ושם הרמתי אותה על הידיים ואז החלקתי על הרצפה הרטובה. היו לי כאבים חזקים בקרסול, טיפלו בי במקום, הזמינו לי מונית שהביאה אותי הביתה ומשם אבי לקח אותי לבית החולים. חודש וחצי הייתי עם גבס עד הברך, לא נעים בכלל. מאז כף הרגל הזו רגישה מאד, נקעתי אותה לאחר מספר שנים כמה וכמה פעמים.

ההכרות של סבתא וסבא

הייתי בת 16 וקצת כשהכרתי את בעלי איציק, זה היה בחג הפורים. יצאנו חברתי רבקה ואני לכיכר דיזנגוף בתל אביב מחופשות ל"היפיות" כדי לחגוג עם כל העם שהגיע בהמוניו. באותם ימים רחוב דיזנגוף היה רחוב מאד מפורסם ורבים הגיעו אליו מכל קצות הארץ. במיוחד בחגים כמו פורים ויום העצמאות שהיה שמח ומיוחד. אלפים עברו ברחוב עם פטישים מפלסטיק והיכו כל עובר אורח. כך טיילנו שתי בנות 16, ילדות טובות כשלפתע ראינו חבורה של חיילים. הם התקרבו אלינו, דיברנו ואחר כך ישבנו בבית קפה וגם הצטלמנו. איציק ביקש ממני את מספר הטלפון. רבקה מיד התנדבה ואמרה שיש לה ושירשום, לא היה לנו עט ואז ראינו שוטרת שהייתה בסמוך אלינו, ביקשנו ממנה עט. מספר הטלפון נרשם והשאר היסטוריה. כך הכרנו איציק ואני. הבילויים שלנו היו אז ללכת לצפות בסרטים והמון, הלכנו להופעות באולם בית החייל שבו הופיעו בעיקר להקות צבאיות, שהיו פופולריות באותה תקופה.

שנינו היינו ילדים, גדלנו וצמחנו ביחד ובשנת 1972 נישאנו כשאני בת 18 ובעלי בן 21. בזמנו לא היו הצעות נישואים כמו היום, פשוט התיישבנו במיטה בחדר שלו בנווה שרת, לקחנו לוח שנה וחיפשנו תאריך לחתונה. התאריך שבו בחרנו היה 30.5 החתונה התקיימה באולמי לחיים שהיה אחד האולמות היפים של אותה תקופה. את ירח הדבש בילינו בנהרייה במלון קרלטון שהיה מלון מפנק. כל יום היינו בים וגם בבריכה כך שכעבור שבוע חזרתי הביתה כולי שרופה ו"מקולפת" מהשמש. באותם ימים לא הייתה מודעות לסכנות שבחשיפה לשמש ובמקום קרם הגנה מרחנו שמן אגוזים כדי שהשיזוף יהיה יותר חזק.

גרנו בשכונת נווה שרת בתל אביב. בני הבכור חיים (אבא של יובל) נולד וכעבור 3 שנים נולד אחיו ליאור. בשנת 1980 עברנו לגור בפתח תקווה וכעבור 28 שנה חזרנו לתל אביב לאחר שנולדו הנכדים הראשונים שלנו יובל ויהונתן. כיום יש לנו 6 נכדים מקסימים – יובל, יהונתן, אלה, יהלי, אורי ורומי. אנחנו גרים בשיכון דן ונהנים מאד מהילדים והנכדים שלנו שיהיו בריאים, אמן!

הזוית האישית

יובל לוזון: משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא סולי  ויחד סבא איציק. שלושתנו ביחד.

 

מילון

דיזינגוף
רחוב דיזנגוף הוא רחוב מרכזי בתל אביב שנקרא על שמו של מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב הראשון. רחוב דיזנגוף הוא ציר אורכי העובר ברובו מדרום לצפון וציר רוחבי בחלקו הדרומי. הוא מתחיל בפינת הרחוב אבן גבירול ומסתיים בנמל תל אביב ברחוב התערוכה ומקביל ברובו לרחוב בן יהודה. הרחוב היה אחד הרחובות המרכזיים והחשובים ביותר בתל אביב עד שנות ה-80 והיה בעל תפקיד חשוב בהתפתחות העיר. הרחוב התפתח כציר תחבורה חשוב המקשר בין מרכז תל אביב ההיסטורי ולבין נמל תל אביב בתקופה שבו תיפקד כנמל והוא תוכנן כציר מסחר מרכזי אורכי כחלק מתוכנית גדס שנעשתה בסוף שנות ה-20.

ציטוטים

”את הקיץ של שנת 1967 לא אשכח, ביוני פרצה מלחמת ששת הימים“