מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא נעמי

יום הולדת ראשון בגיל 74!

שמי נעמי. נולדתי בשנת- 1935 בירושלים. אני קרויה בשם נעמי, על- שם סבתי ז"ל. לא ידוע לי תאריך הלידה המקורי שלי, אך ידוע לי מסיפורים שזה היה בעונת החורף.

הוריי שרה ושאול ז"ל סיפרו לי על הלידה. הם סיפרו שנולדתי בעונת החורף ביום מושלג וסגרירי ביותר. כמובן הלידה נערכה בבית (בהמשך יסופר על המחסור הרב באמצעים בו גדלנו). לאחר לידתי רחצה אותי אימי במים שחוממו על  פיילה. מיותר לציין שלא היה לנו דוד שמש, בוילר וכו', אלו היו תפנוקים לעשירים.

עוד מילדותי לא זכיתי לחגיגות יום הולדת כי היה זה 'מותרות'. גדלתי במשפחה טורקית ואת יום הולדתי הראשון חגגתי בגיל 74! את יום-הולדתי זה ערכו לי ילדיי ונכדיי ברוב פאר והדר באולם יוקרתי, במאכל ומשתה ובתכנית אמנותית שכולה 'סבתא'. ב"ה היות וזכינו למשפחה מורחבת מאוד האירוע נחגג עם כל נכדיי וילדיי עם מאמץ רב להגעה מכל רחבי הארץ. במהלך הערב המושקע נערכה מקהלה לשיר שנכתב עלי ועל "מעלותי" אשר הסולנים הנם הנכדים הקטנים שלי. מספר נכדות חיברו שירים נוספים אשר נשמעו במהלך הערב. גם בתי הקטנה, רחל, השמיעה מונולוג ארוך על חיי המלאים בסייעתא דשמיא', על "גבורת נפש ואצילות" שהחליטו שיש לי. אני התרגשתי מאד וחוויתי ערב בלתי נשכח.

ילדות בירושלים של פעם 

אני הייתי השלישית במשפחתי. לפניי נולדו שמחה ואלי, ואחריי- מזל, ברוריה, רפאל ויצחק. אני חוויתי 3 מקרי מוות במשפחה, עוד בהיותי ילדה קטנה, וכן גדלתי בצל אב חולה במחלת הטיפוס. אחותי, ברוריה, נפטרה בגיל שנה ממחלת האדמת שהתפשטה עקב מחסור בתרופות ואמצעי ריפוי בעקבות העוני ששרר. אחי, רפאל, נפטר ממום בלב מלידה, בגיל שנה וחצי לערך. ושוב מאותה סיבה מצערת, מחסור בדמים. אחי, יצחק, גם הוא נפטר. סיבת המוות לא ידועה וגם הגיל אינו ידוע, אך היה צעיר מאד.

גדלתי ברחוב 'בר און', בבית שהיה עשוי מפחים וכל גודלו היה כחדר אחד. שם התגוררנו כל בני המשפחה יחד עם ההורים. לא היו רהיטים, לא ארונות ולא מיטות. מקום השינה היה על מחצלות ומזרנים. למדתי בביה"ס 'אוהל משה' בנחלת ציון, עד כיתה ג' ואז נאלצתי  לפרוש 'לטובת' עבודת הניקיון עקב מחסור בפרנסה.

המקום שבו היינו מתפללים; בית כנסת 'תלמוד תורה' של ה'עורפלים' (פעיל עד היום). אני זוכרת שהייתה מכולת אחת באזור. בעל המכולת היה אדם נדיב ואפשר לקחת ב'הקפה', עד שיהיו כמה גרושים. הייתה קליניקה יחידה ברחוב "הצולל' אשר לא הועילה בזמן מחלות אחיי וגם הלידות היו נעשות בבית ולא בבית- החולים 'הר הצופים', שפעל באותה תקופה, עקב פחד מהבריטים ומהרופאים הגרמנים.

בעקבות קשיי פרנסה וקשיים נוספים עקב מחלתו של אבי, שאול ז'ל, נאלצתי לצאת,  לעבוד בעבודה סיזיפית יחד עם אימי שעבדה בניקיון בתי ספר ומקוואות. אני זוכרת עוני ומחסור רב ולצערי גם בחגים לא שררה רווחה. הסתפקנו במה שיש ועם כל זה תמיד הייתה לנו שמחת חיים. בחגים, היינו טוחנים חיטה לבד בבית ומכינים ממולאים קובה, יפרח וכו' מיני מאכלים טורקיים. מאכל נוסף שהיינו מכינים כמין כיכר לחם עגול שהיו ממלאים אותו בבשר וירקות ואופים על ידי פרימוס ופתיליות, לא מטגנים.

לבשנו מה שהיה, לא היו בגדים חגיגיים, עיקר השמחה הייתה בלב. אני זוכרת שברחוב 'בן יהודה' התקיים מועדון בילוי לבנות אשר הוקם על ידי נדיבים מפרס עבור ילדות הדור שלא יפלו לרחוב. במועדון היו שירים של אותה התקופה כמו 'שחרחורת', וכו'. עקב המחסור לא היו לנו משחקים מהחנות, או חדר משחקים כבימנו. 'היינו משחקים במה שיש', בקושי היו לנו נעליים. אך עם כל הקושי וכל הסבל הייתה לנו שמחת חיים ועד היום יש. אני זוכרת מקרה עצוב בילדות שבו סבתי, נעמי נפטרה. היא הייתה מאד קרובה ללבי, כי הייתי קרויה על שמה וכן טיפלתי בה לכל אורך ילדותי. היא נפטרה בשיבה טובה, אך פטירת אדם קרוב ללבך תמיד תהיה מצערת לא משנה מהן הנסיבות. אני זוכרת גם מקרה משמח מהילדות, היה זה כאשר בן דודי, משה ז"ל התחתן. האירוע נחגג בתוך החצר, אולמות לא היו והחתונה נמשכה כל הלילה בריקודים ושירים. היה זה האירוע הראשון במשפחה.

נלחמים על המולדת 

אנחנו גרנו בירושלים בתקופת המנדט הבריטי. אחותי הבכורה, שמחה ז"ל הייתה מפקדת באצ"ל ואחי, אלי היה לוחם בלח"י. בעקבות פחד הבריטים, שמחה הייתה מפקדת במסתור ואפילו משפחתי לא ידעה על כך. מיותר לציין שגם מאחי, אלי נשללה הידיעה עקב המתח ששרר בין ארגונים אלו ומטרתם השונה בלחימה. עונשו של אדם אשר נתפס על- ידי הבריטים כלוחם נגדם, או רק כיוצר אוירה שלילית כנגדם, היה נתלה בגרדום בסודן. בעקבות כך גם הלח"י וגם האצ"ל נאלצו להיות במחתרת.

שמחה ז"ל הייתה נעזרת בי, כדי לתלות כרזות רחוב בלילות דווקא, שלא יהיה תחת עיניהם הבולשות של המנדט. לשמחה, אחותי, היה קשר עם בן דודי, שהיה לוחם אצ"ל אך קשר זה היה נסתר מההורים. לכן לאחר זמן מה אימי סידרה לה פגישה עם שלום פרץ (שלאחר- מכן התחתן איתי באושר, הוא היה איש אציל נפש שדאג כל חייו ומסר את נפשו לילדיו ונכדיו). אך שמחה סירבה להיפגש עמו וקשריה עם בן הדוד התגלו. לבסוף שמחה התחתנה עם בן הדוד למורת רוח הוריי, ואני התחתנתי עם שלום, בעלי, שרצו שהיא תתחתן איתו.

חוויתי בילדותי את כל המלחמות: 'ההתשה', 'מלחמת השחרור', 'מלחמת ששת הימים', 'מלחמת סיני' 'מלחמת יום הכיפורים'. את השואה לא חוויתי פיזית אך המצב בארץ היה קשה ומלא דאגה לאחינו בחו"ל. את מאורעות השואה חווינו מסיפורים שסופרו על- ידי ניצולי שואה ומעפילים. כאשר התחתנתי, השכן שלי,שהיה ניצול שואה סיפר לי מקרוב על הזוועות. בתקופה שבה הבריטים שלטו, הם היו מטילים עוצר ברחובות, העוצר החל מהשעה שש בערב. באחד הימים, חזרתי מהעבודה בסביבות שעת העוצר ולכן פחדתי לחזור לבד לביתי. נכנסתי לאחת החצרות ומשם עברתי לחצר הקרובה לביתי ושם חיכיתי שעות ארוכות עד לשעת לילה מאוחרת ממש, ורק אז צעדתי יחפה לביתי.

סיפור נוסף שהתרחש בזמן העוצר; אדם אלמוני אשר הבריטים ניהלו אחריו מרדף נכנס לחצר ביתנו. הבריטים שראו אותו נכנס לחצר שלנו, נכנסו אחריו והחלו מחפשים אותו. אך האיש הסתתר. במהלך חיפושיהם בחצר הבית, הבריטים נתקלו בסיר נחושת גדול המשמש לבישול חיטה, ולמחרת הייתה אמורה להתקיים אזכרת הסבתא ולכן בסיר הייתה כמות גדולה של חיטה מבושלת. כלי נוסף שהיה בחצר היה כלי לבישול קפה, הבריטים שלא זיהו כלי פרימיטיבי זה החלו לחקור אודותיו אך בני משפחתה של סבתי והשכנים סביב לא דיברו אנגלית, לכן, הבריטים לא הבינו, וכך נוצרה מהומה בחצר ביתנו.

בריטים רבים התקבצו למקום המהומה ואנשים סקרנים אחרים. ובני הבית לחוצים מאוד, כי מה שלא ידעו הבריטים והאנשים המתאספים, זה מה יש מתחת לסיר, כי, שמחה, אחותי, הייתה מפקדת אצ"ל והיא הייתה נושאת נשק ופצצות מתחת לעיני הבריטים ,ואיפה היא שמרה אותם? מתחת לסיר הנחושת הגדול שנמצא בחצר. הבריטים הזעיקו בריטים נוספים שיבואו לראות את מכונת הקפה ולמה היא משמשת ובינתיים ממשיכים חיפושיהם בחצר. לאחר זמן מה מגיע בריטי דובר ערבית ובני משפחתי מסבירים לו מה פשר הכלי ושימושו ואז נרגעים הבריטים ועוזבים את החצר ללא ממצאים מעידים, ב"ה.

היכן הילד?

חוויתי מקרה מוות נוסף וקרוב יותר; במזל טוב ילדתי את בני העשירי במספר, אך למרבה הצער הילד נולד עם מום בלב ואני לא ידעתי על כך. התינוק נשאר בבית החולים עקב החשד. לאחר יומיים, במלחמת יום הכיפורים, בלגן רב שרר בארץ, הרוגים ופצועים הרס שורר בכל מקום. אני הלכתי לבית החולים לבדוק מה שלום בני. ניגשתי לעריסת התינוק והוא איננו, התינוק לא היה במקום. אחות בחלוק לבן ובסבר פנים נעים ניגשה אלי ואמרה לי: "גברת פרץ, הרופא רוצה לדבר איתך", ואני אמרתי: "מה הוא רוצה לדבר?" לא מעלה אפילו בקצה דעתי את אשר התרחש ביומיים שעברו. הרופא מתחיל להסביר: "תשמעי הוא היה בסכנה, היה קשה להציל אותו".

המצב היה קשה בזמן המלחמות לא היה אוכל, ולא מים ברווח עקב המצור על העיר, אך ב'סייעתא דשמייא' שמלווה אותי בכל עת, מוניתי לאחראית מכירת המים על ידי העירייה וכך קיבלתי מים לי ולמשפחתי ללא תשלום.

אין אישה בלא איש ואין איש בלא אישה 

כפי שסיפרתי קודם, בעלי הוצע בתחילה לשמחה, האחות הבכורה במשפחה, אך לאחר ביטול השידוך, הציעו אותו לי בהיותי בת- 17 שנים בלבד. הפגישה התקיימה בבית השכנה, כאשר אני רק מביטה מין הצד. לאחר הפגישה חשבתי כיצד אני יכולה להתחתן עמו, כאשר הוא אדם לא מוכר אשר עלה מארץ זרה- מרוקו. איך אוכל לדעת אם הוא גרוש , אלמן? אימי אמרה לי: "תתחתני, אם לא טוב תתגרשי". החתונה נחגגה בחצר בן הדוד ואותי איפרה והלבישה בשמלת הכלה- השכנה. לאחר החתונה התגוררנו בחדר  אחד מאד קטן אשר ניתן במצווה על- ידי השכנה עד אשר נתבסס ונכלכל את עצמנו. זכינו להביא לעולם- 12 ילדים, שאחד מהם נפטר בגיל צעיר. גם ילדינו נישאו ב"ה, והקימו משפחות מפוארות ומוערכות ב"ה.

הזוית האישית

רות דבורה: חלק ממילות השיר שחובר על סבתי ביום- הולדתה: (במנגינת השיר 'בבאים' שיר טורקי): "אני מביטה בדרכה של סבתא יקרה, שתמיד בטוב תבחר, ואת האור תמצא מיד, סבתא יקרה, סבתא, בעולם אין הרבה כמותך, שום דבר לא ישווה לדמותך, לעולם לא יכבה אור נרך, סבתא יקרה".

מילון

"פיילה"
גיגית המכונה גם פיילה- היא קערה גדולה בעלת תחתית שטוחה ושתי ידיות מצדדיה להרמה ולתליה, עשויה מעץ, פח מגולוון או פלסטיק. בשנים עברו הייתה הגיגית כלי הכרחי בכל משק בית.

פרימוס
כירה ניידת הפועלת באמצעות לחץ.

ציטוטים

”החינוך מתחיל מדוגמה אישית של ההורים“