מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא נעמי מספרת לירדן

סבתא נעמי והנכדה ירדן
פעילות במסגרת התכנית
ילדותי באיראן

שמי נעמי מרגלית, נולדתי ביזד שבאירן בשנת 1953 להורי מרים ויוסף ישראליאן. אמי היא הצעירה מבין ששת ילדיהם של סולטון ורפאל פילבר (פרוש השם: ׳סוחר חוטים׳). אבי הוא הילד הרביעי מבין 12 ילדיהם של חנה-הייאט ואברהם ישראליאן. ההכרות בין הורי נערכה על ידי הרב המקומי ביזד. הם נישאו וגרו שם. אחי הבכור, שלום, ואני נולדנו שם. אחותי יפה נולדה בטהרן ואחי הצעיר שמעון נולד בישראל. עלינו ארצה בשנת 1956, כשהייתי בת שלוש.

ביזד היה בית ספר "אליאנס" שבו למדו מכיתה א' עד כיתה ו'. בית הספר נוהל בשיתוף עם משרד החינוך והתרבות של אירן. המשמעת בבית הספר הייתה קשה מאוד. ילדים שהפריעו או שלא הצליחו ללמוד את החומר הוכו על אצבעות ידיהם בסרגל. אבי למד באליאנס. הוא למד שם קרוא וכתוב בפרסית, עברית מקראית וכתב רש"י.

לסבי, שנחשב לאיש אמיד, היו בתים אחדים ובית מלאכה לטווית בדים. המשפחה גרה בבית גדול עם בריכה בחצר. להורי היה בית מלאכה ומכונה לטווית בדי משי. הם טוו בנול מטפחות משי ואחת לתקופה היה אבי אוסף את כל התוצרים ויוצא למכור אותם. השכנים המוסלמים, ניסו אף הם לטוות בדי משי. הם קנו חוטי משי ונול משוכלל אך לא הצליחו לטוות בדים.

החיים ביזד היו פשוטים וקשים. בתוך חצרות הבתים היו בארות מים שסיפקו את צורכי השתיה של המשפחות. כמן כן היה שם נחל תת קרקעי מלאכותי, "ג'וּ" שזרם מתחת לבתי העיר. אל הנחל היו יורדים דרך גרם מדרגות עמוק. שם היו מתרחצים ומכבסים את הבגדים. אמי נהגה לספר לי שהייתה מושיבה אותי על המדרגה העליונה ומתרה בי לבל אזוז, והייתה יורדת אל הנחל. ואכן הייתי יושבת שם ומחכה לה עד שהייתה מסיימת לכבס. בלילות הקיץ החמים נהגו כל בני המשפחה לישון על גג הבית.

היהודים חיו בסביבה מוסלמית והיחסים עם השכנים היו טובים, יחד עם זאת היהודים נחשבו לטמאים. אם הם נגעו בלחם או בפרי של מוסלמים הוא נחשב לטמא ונפסל לאכילה. ליהודים הייתה שפה משלהם שהגויים לא הבינו. בשפה זו היו משובצים הרבה מילים מכתבי הקודש.

יזד כונתה בקרב יהודי אירן "ירושלים הקטנה", כי היהודים שם היו דתיים מאוד. הם הקפידו לציית לחוקי התורה ולקיים מצוות. הם חגגו את החגים ושמרו שבת. הם אכלו אוכל כשר וחלמו לעלות לארץ ישראל. בין יהודי יזד לארץ ישראל היה קשר קבוע. יהודים עשירים ביקרו בארץ וכשחזרו ליזד הם זכו בכבוד רב. לפני קום המדינה היו מגיעים ליזד שליחים מארץ ישראל ומגייסים כסף לקרן הקיימת. לאחר קום המדינה הגיעו נציגים מהארץ. הם פתחו בתי ספר ללימוד עברית שנקראו "החלוץ". שם גם הוכשרו יהודים לעלייה לארץ, כדי להקל על קליטתם בארץ.

משפחתו של אבי: הוריו, סבתו, אחיו ואחיותיו, עלתה ארצה בשנת 1951 ונשלחה לגור בקריית מלאכי. הורי החליטו אף הם לעלות. הם מכרו את ביתם ואת רכושם, ארזו את מיטלטליהם ויחד עברנו לטהרן הבירה. שם המתנו בתחנת מעבר "בהשתייה" במשך עשרה חודשים, עם עוד הרבה יהודים שחיכו לעלות ארצה.

בתאריך אחד במאי 1956 עלינו ארצה. הגענו לשער העלייה "הר-טוב" אשר ליד בית שמש. גרנו בפחון שמסביבו היו הרבה עשבים, קוצים גבוהים ונחשים. לאחר מספר חודשים עברנו לקריית מלאכי בעקבות משפחתו של אבי. אני זוכרת את הלילה הראשון בביתנו החדש. מכיוון שלא היה לנו מפתח ישנו מחוץ לבית, תחת כיפת השמיים. בשנה הראשונה, הבית לא היה מחובר לחשמל. בלילות השתמשנו במנורת "לוקס" שפעלה על נפט. השנים הראשונות בארץ היו קשות. הורי לא ידעו את השפה העברית. אבי עבד בחקלאות במושבים הקרובים. הוא עבד בתימורים, באורות ועוד. אחר כך הוא עבד במפעל הפלדה "פקר פלדה". במהלך השנים הוא עבד כמסגר ובנה יחד עם אחיו אלי לולים במושב קלחים ובעוד מושבים. לאחר שנים הוא רכש חנות ועסק במסגור תמונות.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי שהתקיימה בבית הספר מבואות בבאר טוביה, התש״ף.

מילון

יזד
יזד (בפרסית: یزد) היא עיר ובירתו של מחוז יזד באיראן. העיר נמצאת 280 ק"מ דרומית לעיר אספהאן, בשיפולים המזרחיים של הרי הזגרוס, מערבית למדבר לוט ודרומית למדבר המלח כוויר. יזד היא אחת הערים ההיסטוריות החשובות באיראן. העיר נבנתה בתקופת האימפריה הפרסית. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”היהודים נחשבו לטמאים. אם הם נגעו בלחם או בפרי של מוסלמים הוא נחשב לטמא ונפסל לאכילה“