מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא ניקול

בביקור אצל סבתא בצרפת
סבתא ניקול בגיל שמונה חודשים
המסר של סבתא - "להיות תמיד בשמחה"

לסבתא שלי, ניקול, יש עוד שישה אחים ואחיות.
כולם גרו וגדלו בעיר אלג'יר בדירה קטנה בת שלושה חדרים. אבא שלה ניהל חנות בגדים ופרנס את כל המשפחה בדוחק. אמא שלה, לא עבדה כמובן, היא הייתה עקרת בית. גם בגלל שהיא הייתה צריכה לטפל בכל צורכי המשפחה וגם כי לא היה מקובל באותה תקופה שנשים עובדות.
למרות זאת, הילדות של סבתא שלי הייתה מאוד מאושרת ושמחה. בחופשים ובכל הזדמנות שהייתה הם הלכו לים והיו פוגשים את כל המשפחה המורחבת, דודים ובני דודים. הם בילו יחד שעות ארוכות ושמחות.
 
בשנת 1962 כשהצרפתים עזבו את אלג'יריה,סבתא שלי הייתה בת 15.היא עברה לגור בצרפת . היה להם מאוד קשה להשתלב שם,בגלל מזג האוויר הקר,המנטליות השונה של הצרפתים שגרו בצרפת,והיחס המשפיל שהאלג'יריים קיבלו מהצרפתים. הם כונו "הרגליים השחורות".
 
זמן קצר לאחר שהגיעו לצרפת אבא שלה החליט שהיא צריכה ללכת ללמוד בבית ספר יהודי,מאוד אורתודוקסי. קראו לבית הספר "בית יעקוב" זה היה בית ספר בתנאיי פנימייה והוא היה מרוחק מהעיר מגוריה כשעתיים נסיעה ברכבת.
היא למדה בבית הספר שלוש שנים ולאחר מכן לימדה בגן הילדים שהיה באזור וכמחנכת בבית הספר היהודי . במשך כל השנים הללו היו לסבתא שלי רגעים מאוד מאושרים אבל רוב הזמן היא הרגישה מאוד חנוקה ולא חופשיה, בגלל שהיו שם יותר מדי דתיים והיא לא התחברה לסביבה.
בשנת 1968 אבא שלה חלה בסרטן הריאות ומהר מאוד המצב שלו התדרדר והוא נפטר בפברואר 1969. אחרי שש שנים חזרה לגור בעיר מגוריה: ליאון, אצל אימה. שם היא מצאה עבודה בתנועת נוער יהודית קהילתית d.e.e.j – הדאג' . זאת הייתה תנועת נוער פחות דתית ויותר מסורתית, ושם היא חינכה ילדים עם כל הלב ובעונג רב. עם כל זאת היא תמיד הרגישה מאוד זרה בצרפת, ושמקומה נמצא בארץ ישראל. בשנת 1971 היא החליטה לעלות ארצה.
 
סבתא הייתה בת 25 כשהגיעה ארצה לבדה. היא התגוררה כעולה חדשה במעון עולים עבור צעירים ורווקים ביפו
שלושה שבועות אחרי שהגיעה היא פגשה באותו מעון את סבא שלי שגם הוא היה עולה חדש מצרפת והם מיד התאהבו .
 
שלושה חודשים לאחר מכן הם התחתנו והקימו משפחה בישראל. בהתחלה הם גרו ברעננה, אבל הם נורא רצו להגשים את החלום לבנות חברה חדשה בישראל והחליטו להצטרף לגרעין שרצה להקים מושב שיתופי ברמת הגולן. מה שהיה מיוחד במושב, שהוא לא היה מבוסס על חקלאות אלה על תעשייה. נגרייה,מסגרייה…קראו לו "כפר גינת".
 
במשך תקופה זו לסבתא שלי כבר נולדו שני ילדים. אמא שלי, יעל שנולדה בשנת 1973 ודוד שלי אריאל שנולד בשנת 1975. מושב זה לא החזיק מעמד ובנו במקומו יישוב קהילתי שנקרא חיספין הקיים עד היום. בהתחלה היה מאוד קשה, גרו שם רק חמש משפחות אבל לאט לאט, הוא התפתח בנו שם ישיבת הסדר. בית ספר אזורי ואכסניית נוער. בשנת 1980 אמא של סבתא שהייתה גרה בצרפת נפטרה אחרי ניתוח לב, וסבתא שלי טסה לצרפת לשבת שבעה עם אחיה ואחיותיה.
 
סבא וסבתא שלי ניהלו בחיספין חנות מכולת גדולה ומזנון קטן. הם מכרו פלאפל,פיצה ועוד כל מני מאכלים טעימים. הם עבדו שם מאוד קשה, במשך כל שעות היום מהבוקר עד הערב. בחיספין נולדו עוד שתי דודות שלי קרן שנולדה בשנת 1982 וסיוון שנולדה בשנת 1983. ב
 
גלל העבודה הקשה של סבא הילדים היו צריכים להישאר בבית הרבה שעות ארוכות, ואמא שלי שהייתה הבכורה הייתה צריכה לעזור לסבתא לדאוג לטפל בכל שאר הדודים שלי.
בשנת 1985 סבא וסבתא שלי החליטו לעבור לגור באפרת שנמצאת בגוש עציון. כי הפרנסה מרמת הגולן לא הספיקה להם, באפרת סבתא עבדה כסייעת בגן ילדים וסבא עבד בהנהלת חשבונות במתנ"ס גוש עציון והוא עובד שם עד היום.
הנישואין של סבא וסבתא מההתחלה לא היו כל כך מאושרים בגלל הרבה חילוקי דעות ביניהם ואחרי עשרים ושמונה שנים הם החליטו להתגרש . סבא המשיך לגור באפרת וסבתא עברה לגור בירושלים. היום סבתא גרה בצרפת בעיר מרסיי, כי היא התחתנה שנית עם חבר מהתקופה שעבדה בצרפת בתנועת נוער. הם מצאו אחד את השנייה אחרי ארבעים שנה שלא היו בקשר.
 

מילון

"רגליים שחורות"
זהו הכינוי שהצרפתים כינו את היהודים שהיגרו מאלג'יר

ציטוטים

”"תמיד תפנה בלב מקום לדברים חיוביים ושמחים ואל תתעסק רק ברע"“