מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא ידידה מספרת

יהלי וסבתא ידידה
סבתא ידידה בגן המייסדים בילדות
המשפחה, החיים, המלחמה ורוח ההתנדבות

היסטוריה 
בחלק זה אספר על  תולדות משפחתי, על העלייה לארץ,על מקום הולדתי וילדותי. 
הוריי ראובן ומרים שרעבי נולדו שניהם בשנת 1911, בתימן באזור שנקרא שרעב. הם גרו בשני כפרים סמוכים, והיו בני דודים. אבי גדל בכפר קטן שבו חיו ערבים, ורק משפחה יהודית אחת, משפחת הוריו. אמי גדלה בכפר סמוך שבו היו משפחות יהודיות נוספות, ואבא שלה היה הרב (המורי) של כל יהודי הכפרים שבסביבה. המשפחה הייתה עשירה, יחסית, אבל לרוע המזל כשאמי הייתה בת 5 אביה נפטר, והיא נותרה עם אמה ועם אחותה הקטנה, כשהוריי היו בגיל 13 הם התחתנו וגרו בשכנות להורי אבי. המשפחה התפרנסה בעיקר מרקמה ותפירה של בגדים. כל יום רביעי היה שוק לכל כפרי הסביבה, יהודים וערבים, ושם היו מוכרים וקונים סחורות שונות: פירות, תבואה, בדים, כבשים ופרות וכד'.. היות ובכל כפר גרו מעט יהודים, הם היו מתכנסים יחד לתפילות בעיקר בשבתות, בחגים וגם בימי חול. את בית הכנסת בנה סבא שלי (אבא של אבי), למה היהודים לא גרו יחד? כי כמעט כולם עבדו ברקמה וכל אחד מכר לאנשי הכפר שלו, וכך הייתה פרנסה לכולם.
לכפרים הללו היה שייח' (מושל של האזור) שהיה גר על הר גבוה בסמוך לבית הוריי, והיו יחסים מאד טובים בין משפחת השייח' למשפחת הוריי, והורי אבי. אחת הבעיות באזור זה הייתה בעיית הגשמים, כשלא ירדו גשמים, התבואה לא צמחה, ולא היה מה לאכול. כדי לפתור את הבעיה, היה "בנק תבואה".
 
הבנק היה חצוב בסלע, ושם היו שומרים את התבואה שלא תתקלקל, כי המקום היה קריר… כמו בבנק, כך כאן רשמו את כל הפקדות התבואה, מי הפקיד? מי לקח? כמה? וזה עזר  לשמור את התבואה לכל השנה, ולשמור עודפים לשנת בצורת. גם לשייח' היה בסמוך לביתו מחסן תבואה גדול חצוב בסלע, לשנת בצורת..כשהוריי היו בני  20  נולד להם הבן הראשון, ואח"כ החליטה המשפחה המורחבת שצריך לעלות לארץ ישראל, הם לא עלו כולם יחד, אלא בקבוצות קטנות כי הנסיעה הייתה כרוכה בהוצאה גדולה.. קודם נסעו סבא וסבתא שלי וילדיהם הרווקים. ואחרי כשנה עלו הוריי. זה היה בשנת  1933. הם הלכו ברגל קטע דרך בשיירה של עוד משפחות שרצו לעלות לישראל. כשהגיעו לאזור מסוכן, שכרו מלווה שסיפק להם השגחה וגמלים. לאחר שבוע הגיעו למדינה עדן (אז הייתה מדינה נפרדת בשליטה של הבריטים, היום היא חלק מתימן), משם נסעו ברכבים של הסוכנות היהודית לעיר עדן.
הם קנו כרטיסי נסיעה לאנייה, אבל היה קשה מאד להשיג רישיונות כניסה לארץ (סרטיפיקטים, הבריטים ששלטו בארץ הגבילו את מספר היהודים שרצו לעלות לישראל, וסיפקו מעט רישיונות כניסה), לאחר מספר חודשים עלו על אנייה שהובילה אותם דרך מפרץ סואץ ליפו, בדרך הם חנו בשבת בעיר פורט  סעיד. השייט  נמשך ארבעה ימים.
כשהגיעו ליפו, הסוכנות שיכנה אותם בבית העלייה, ברח' שנקרא היום רחוב העלייה, ולאחר מספר ימים הוסעו במשאית לרחובות, לפי בקשתם, כי שם גרו שאר בני המשפחה שעלו קודם לכן. הם התגוררו בשעריים בצריף קטנטן, שהכיל מעט ציוד. אבא עבד בפרדסי הסביבה ואחה"צ עבד בחנות בשר, ולאחר כמה שנים קנה את החנות הזו. כמה שנים ולאחר מכן עברה המשפחה המורחבת כולל הוריי לביתם שבשכונת מרמורק. וגם שם פתח אבא חנות בשר. שכונת מרמורק הייתה אז כפר עצמאי, ואחר כך סופחה כשכונה לעיר רחובות. כמו כן היה לאבי  פרדס  מול קבוצת שילר.
 
נולדתי חצי שנה אחרי קום המדינה בנובמבר  1948 בשכונת מרמורק ברחובות.  הבת השישית במשפחה. היו לי ארבעה אחים גדולים ואחות אחת,  גרנו בקומה השנייה, בקומה הראשונה היו חנויות, חנות בשר של אבי ראובן, ועוד שתי חנויות מושכרות. בצמוד לבית גרו סבא וסבתא שלי ודודי דוד  אח של אבי ומשפחתו. שלוש שנים לאחר שנולדתי עברנו לביתנו "החדש" ברחוב הרשינזון  סמוך לשכונה שבה נולדתי. ושם נולדה לי אחות נוספת.
 
יש לי מעט זיכרונות מהבית הישן, אבל אספר על היום שעברנו דירה. ההורים והאחים הגדולים הלכו לבית החדש לקבל את הציוד ולארגן, ואותי השאירו בחצר עם סבתא ועם בני הדודים.  הציוד הועבר באמצעות סוס ועגלה. העגלה נסעה הלוך וחזור וכל פעם לקחה עוד ציוד. ועוד ציוד. אחר הצהרים, רציתי שייקחו אותי לבית החדש. אבל אף אחד מבני משפחתי לא היה, רק העגלה עם כל החפצים האחרונים שנשארו. מה לעשות? החלטתי ללכת אחרי העגלה. העגלה משתרכת לה בדרך החולית (לא היה כביש סלול), ואני ילדה בת שלוש אחריה. אחרי כמה דקות, הגעתי בשמחה רבה לביתי החדש.
באותה תקופה אבא סגר את חנות הבשר ועבד רק בחקלאות בפרדס שלו ליד קבוצת שילר (היום יש שם שכונה חדשה) וגם בכרם בחולות יבנה. בכל קיץ אבא היה לוקח אותנו, שלושת הילדים הקטנים לכרמים ביבנה. קמנו בשעה 3 לפנות בוקר ועלינו על המשאית יחד עם כל הארגזים הריקים אל הכרם, אבא והפועלים היו עסוקים בבציר הענבים, ואנחנו הילדים חיכינו שיהיה כבר בוקר. בבוקר הנהג היה מסיע אותנו לחוף הים שהיה שומם לגמרי. שיחקנו על החוף, אבל, אחי רצה לטבול במים, והנהג קשר אותו בחבל ושחרר אותו קצת שיוכל להשתעשע, אחר כך חזרנו לכרם, נסענו יחד לשוק הסיטונאי בתל אביב עם משאית עמוסה בארגזי ענבים, ומשם הביתה, בשמחה רבה. כך זה היה פעם אחת בכל קיץ.
 
במה שיחקו הילדים באותן שנים בלי מחשב ובלי טלוויזיה?המשחקים שלנו היו בעיקר בטיפוס על העצים בחצר השכנים, על העצים היו ערסלים, וטיפסנו באמצעות סולם חבלים.  שיחקנו במורה, ובאחות, ואפילו הייתה תיבת דואר מקופסת נעליים, והיינו כותבות מכתבים אחת לשנייה, וחילקנו תפקידים שהתחלפו:  דוור, מורה ואחות. קראנו ספרים והצגנו הצגות. לפעמים היינו הולכות לטייל בסביבה, אל הגבעה מלאת הפרחים שכיום שוכן בה בית ספר ויצ"ו, או אל שרידי בית החרושת לזכוכית שבו חיפשנו שברי זכוכיות יפות.
 
בסך הכל הייתה לנו ילדות מאד יפה, שמחה, עם הרבה משחקים יצירתיים.
כשהייתי בכיתה א' למדתי בבית ספר בכיכר החשמונאים, זה היה בית עם חצר שמישהו ערירי תרם למטרות חינוך. יום אחד הודיעו בהפסקה שהיום יהיו זריקות. כל התלמידות נכנסו ללחץ, ודיברו על זה שצריך לברוח… ואכן, באמצע השיעור נכנסה האחות עם המנהל, האחות אחזה בידיה מגש עם הציוד לזריקות. התחילה מהומה, ואני קפצתי החוצה מהחלון, ורצתי מהר הביתה. ליד הבית ראיתי את החמור והעגלה של מוכר הירקות ואימא שלי עומדת שם וקונה ירקות. כשראתה אותי היא נבהלה ושאלה מה קרה? סיפרתי לה, והיא רק אמרה, חכי אתי פה. כשנכנסנו הביתה, אימא ישבה על  ידי והסבירה לי כמה חשוב לקבל את  הזריקות האלה, שזה מחסן אותי ממחלות קשות, ואחר כך שאלה: "את מוכנה לחזור לכיתה ולקבל חיסון. כמו ילדה גדולה?" כמובן הסכמתי.
חזרנו לבית הספר האחות כבר עברה לכיתה אחרת, ושם ניגשתי וקיבלתי את החיסון, לא כאב, ולא השמעתי קול. 
 
מלחמה
בימי חיי חוויתי את כל מלחמות ישראל, נולדתי במלחמת העצמאות, זו הייתה המלחמה הראשונה, שאני יודעת עליה רק מסיפורים. במלחמת סיני הייתי ילדה בת 8 בערך, ונכנסו כל המשפחה למרתף הגדול שהיה לנו בבית. במרתף הייתה רק מיטה אחת, ובה שכבה סבתא של השכנים שלא היה להם בכלל מקלט. אני זוכרת שהאפלנו את החלונות בגיליונות נייר חומים ואטומים, במלחמת ששת הימים הייתי כבר מורה בבאר שבע, גרתי שם עם עוד שתי מורות בחדר אצל משפחה בעיר העתיקה. בכל המדינה נעשו הכנות למלחמה.
 
בבאר שבע חפרו שוחות לכל השכנים… בבית הספר תרגלנו את התלמידים לרדת למקלט. באר שבע הייתה מוצפת בחיילים, והייתה אווירה מאד קשה, ודאגה גדולה. ארבעת אחיי הגדולים וגיסי היו מגויסים, והיה מתח גדול. אני זוכרת שערב אחד אמרו לנו שיש הופעה של אומנים ב"בית יציב" בבאר שבע, הלכנו לשם שלוש החברות, החיילים ישבו על האדמה, אזרחים רבים עמדו מאחור,  שולי נתן הופיעה ושרה גם את ירושלים של זהב, שהיה שיר חדש וגם מייק בורשטיין ניסה לבדר את החיילים, אבל החיילים לא צחקו ולא שרו, כולם היו לחוצים.
בוקר אחד, באמצע התפילה בכיתה שלי, נכנס אדם מבוגר במדים, פתח את הדלת וצעק: "לרדת למקלטים, מהר מהר". ונעלם. ירדנו עם התלמידים והסידורים למקלט בית הספר, ורק שם הבנתי שפרצה מלחמה, ישבו שם נשים מהסביבה שהגיעו עם אוכל, פרימוסים ושמיכות, מסתבר שהצופר של האזעקה לא עבד, ודווקא התלמידים היו האחרונים לרדת למקלט. הייתה דאגה גדולה מאד, ברדיו המצרי הקריין התרברב, שהם מנצחים את החיילים היהודים. בימים ההם היה לנו רק רדיו, וממנו קיבלנו מידע. למחרת, בכ"ח באייר בשעה חמש אחה"צ הייתי לבד בחדר השכור שלנו, ולא הבנתי למה שתי החברות שלי לא חזרו מהעבודה. וברדיו נגנו את השיר "מעל פסגת הר הצופים", ותוך כדי השיר הקריין אומר "דובר צה"ל מודיע: הר הבית בידינו" וחזר על ההודעה, קפצתי משמחה ומאושר, המנגינה ממשיכה  ושוב הקריין אומר: "דובר צה"ל מודיע שארם השייח' בידינו" מרוב התלהבות החלטתי לצאת לכיוון העיר כדי לפגוש את חברותיי ולבשר להן את החדשות. יצאתי לעיר, וראיתי המוני אנשים מתגודדים על המדרכות של הרחוב הראשי, בכביש נוסעת שיירה של  רכבים צבאיים ועליהם שבויי מלחמה ירדנים יושבים כפופים, ולידם חיילי צה"ל עומדים ומנופפים לתושבים לשלום, והתושבים חילקו להם ממתקים, עוגות. ההתרגשות הייתה מאד גדולה, בין ההמונים פגשתי גם את חברותיי ויחד עמדנו וצפינו במחזה.
 
ביום שישי נסעתי הביתה, דאגתי לבני המשפחה המגויסים, ולהוריי שבוודאי מודאגים מאד. אכן, עדיין לא היה קשר עם בני המשפחה המגויסים, מצאתי את אמי יושבת וקוראת תהילים.
לאט לאט נוצר קשר עם המגויסים, ומספר שבועות אחר כך, נסעתי עם כל תלמידי בית הספר שבו לימדתי למקומות הקדושים ששוחררו: לחברון, לבית לחם וכמובן לירושלים העתיקה ולכותל. 
 
התנדבות
כבר כמעט 20 שנים אני מתנדבת ב"נתיב החסד" ברחובות. זהו גוף שמשאיל ציוד רפואי ועזרים לחולים, לתינוקות וליולדות. הפעילות היא בבקרים  ובערבים. קיימים מספר סניפים: ברחובות ובבתי החולים: אסף הרופא, קפלן והרצפלד. לאחרונה אני מתנדבת בבוקר  בסניף שבבית חולים קפלן. בנוסף, פעם בשבוע אני מתנדבת בהוסטל למבוגרים. אני מבקרת את אחת הנשים בהוסטל, ועובדת איתה ומשחקת איתה במחשב הפרטי שלה.
ההתנדבות נותנת לי סיפוק, לצערי, בעבר נעזרתי בגופים שמתנדבים ועוזרים לחולים ולמשפחותיהם, וזה עורר בי רצון להתנדב גם כן,  ולכן, גם בתקופה שעבדתי השתדלתי להתנדב. 
 
תשע"ו

מילון

שייח
מושל אזור ערבי

סרטיפיקטים
רשיונות כניסה לארץ בתקופת הבריטים

ציטוטים

”הר הבית בידינו זו הקריאה המפורסמת ממלחמת ששת הימים“