מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא ז'קלין מספרת על העלייה מקזבלנקה לבאר שבע

סבתא ז'קלין
סבא וסבתא
סבתא מספרת את סיפורה לנכדתה רבקה זנו

הנכדה רבקה זנו מתעדת את סיפורה של סבתה ז'קלין זנו.

החיים במרוקו

סבתי נולדה בקזבלנקה שבמרוקו בשנת 1952 להוריה משפחת דהן.

בשנת 1954 כשסבתי הייתה בגיל שנתיים, הוריה החליטו לעלות לארץ ישראל, בשל התגברות העוינות והרדיפות מצד שכניהם הערבים, במיוחד לאחר הכרזת קום המדינה, שהייתה לצנינים בעיניי מדינות ערב ומרוקו בתוכם. היחס הקשה החריף לאחר התבוסה הערבית במלחמת השחרור. הדבר השפיע ישירות על העלייה החפוזה והמהירה שאילצה את העולים לעזוב מאחוריהם את רכושם ולמצוא מקלט במדינה היהודית. גם אביה של סבתא היה מודאג מאוד מהמצב, וללא התלבטויות רבות החליט לעלות יחד עם משפחתו. כל זאת בנוסף לגעגועים החזקים לארץ ישראל והרצון העז לעלות ולחונן את הארץ הקדושה.

העלייה לארץ

כשסבתי הגיעה ארצה עם משפחתה הם נשלחו למעברת בית שאן. שם הוקמו צריפי עץ עם גגות אדומים, שכונו בשם "הצריפים האדומים", הוריה קיבלו צריף עץ אחד קטן, אך היות ואימא של סבתי חלתה, ולא היה מי שיטפל בה ובילדיה, אז אחת מהדודות, שגרה בבאר שבע הציעה, שהיא תטפל בהם. לאחר חודש הם עברו לבאר שבע. בבאר שבע נתנו להם בית קטן של  48 מ"ר העשוי מאבנים וחול, לבית היה שני חדרים, פינת אוכל ומטבח.

המצב הכלכלי

בתקופה זו המצב הכלכלי בארץ היה קשה מאוד, הייתה זאת "תקופת הצנע". מדינת ישראל הייתה מדינה צעירה מאוד, שעברה מלחמה קשה עם שכנותיה והחליטה לפתוח את שערי הגבולות לעלייה של פליטים מהשואה ויהודים מרחבי העולם. העולים ברובם הגיעו ללא רכוש והיה צורך לתמוך בהם ולדאוג להם למזון, ביגוד, פרנסה ומגורים.

ולכן, הממשלה החליטה לקבוע מכסות של מזון לכל אזרח, כולל ילדים ותינוקות. אפשר היה לקנות מזון או חומרי יסוד רק עם פנקסי תלושים, שחולקו לתושבים. היו מקרים בהם אנשים עמדו שעות בתור במכולת או בצרכנייה כדי לקבל כיכר לחם או בקבוק שמן. המכסות היו צנועות מאוד.

סבתי למדה בבית ספר דתי "אוהל שרה". סבתי לא זכתה לחגוג אירועים ומסיבות של "בת מצווה" או יום הולדת, בשל מצבם הכלכלי הקשה.

משפחתה

סבתי היא הילדה הרביעית מתוך עשרה ילדים. יש לה תשעה אחים, ארבעה בנים וחמש אחיות. אחד האחים, חיים, נפגע ונפטר בתאונת דרכים. אחותה עליזה נפטרה ממחלה קשה.

משפחתה של סבתא נהגה בחגים להתכנס לארוחות, ללכת לבית הכנסת ולטייל. סבתא זוכרת במיוחד את המנהג, שנהגו בביתם בחג הפורים. הם היו נוהגים לשלוח מנות לכל הקרובים והמכרים שהכילו ממיטב העוגיות מעשה ידי אם הבית. בין היתר הם נהגו להכין לחם מיוחד בגודל של מנה אישית. בית אפוי עם ביצה שלמה מעל. אשר רצועות בצק מחזיקות אותה.

בבית של סבתי דיברו בשפה העברית.

נישואין והקמת משפחה

סבתא וסבא שלי הכירו דרך חבר של סבא שלי, הם התחתנו באולמי "הוד" בבאר שבע. לכבוד האירוע סבתי צבעה את שיערה לצבע בלונד. כמעט אף אחד מהמוזמנים לא זיהה אותה.  הם היו בטוחים שהם טעו והגיעו לחתונה אחרת. לסבתא שלי שלשה ילדים: הבכור, מאיר (מירו), נשוי לנעמי ולו שלושה ילדים: רבקה, שלומי ונהוראי, אימא שלי, מיטל. ויובל, בן הזקונים, נשוי לעטרה לו שני ילדים, עידו לירון (ניני).

עיסוקיה

סבתי עובדת במרכז הלבשה. יש לה תחביב לצייר ולפסל. סבתא שומרת על קשר עם חבריה מהשכונה, מבית הספר מאז ועד היום.

הזוית האישית

רבקה זנו: תודה לך סבתא, ששיתפת אותי בסיפור חייך, העשרת אותי מאוד. מאחלת לך הרבה בריאות, נחת ושמחה.

מילון

מעברה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה.

תקופת הצנע
מדיניות צנע הונהגה בישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע. מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: הכוונת אשראי והשקעות, אך בעיקר הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. הוטלו הגבלות על כספים שניתן להוציא מהארץ.

ציטוטים

”סבתא זכתה להקים משפחה לתפארה ולרוות הרבה נחת מילדיה ונכדיה.“