מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא זהבה גולדה

הנכד יואב עם סבתא זהבה בבית הסבתא
אני ככלה. חייתי עם בעלי 56 שנה ביחד עד ט"ז אייר תש"פ
הילדות בתל אביב והכישרון לכתיבה שלא נס ליחו

שמי זהבה גולדה צלקא לבית פשיטיצקי. שם אבי פסח מנחם ושם אמי שרה יוכבד לבית שמדרה. נולדתי ברחוב דניאל 16 בעיר תל אביב שבמדינת ישראל, בתאריך 7.12.1938. מדי שנה אני מציינת את יום הולדתי במסיבה משפחתית.

מקור השם שלי הוא על שם סבתא מצד אבא שנרצחה בשואה. שם החיבה שלי הוא גולדי. במשפחת הוריי אני שלישית מבין חמישה אחים: איטה, חנה, אני, שלמה ומשה. הקשר עם כל אחיי היה טוב ונמשך עד היום. תעודת הלידה שלי פלסתינאית, וכתוב שנולדתי בפלסתין, תל אביב. כשהייתי בגיל 18 עשיתי תעודת זהות ואז קיבלתי תעודת זהות ישראלית. דרך אגב, אף פעם לא הייתי בגן. ילדותי עברה עלי בתל אביב. כאמור, גדלתי ברחוב דניאל 16. אבא פסח מנחם ז"ל עבד במאפיה ובגיל 50 לערך התעוור כמעט לגמרי, הפסיק לעבוד, והיינו שלושה ילדים קטנים בבית בחוסר כל. הדקלומים שאני זוכרת מילדותי הם: "לכובע שלי", "אברהם" ו"סבתא בישלה דייסה".

בבית הספר היסודי למדתי בבית ספר תלפיות. המורה שאני הכי זוכרת זאת המורה חנה גולדרינג, היא הייתה מחנכת נחמדה. המקצוע שאהבתי היה דקדוק. הייתי בבני עקיבא בתל אביב בשבט אמונים. בבית הספר כמעט ולא היו משחקים, הייתה עניות ממש גדולה. כבר מגיל צעיר אהבתי לשיר. למדתי בתיכון "גבע" שבתל אביב. בית הספר היה מאד רחוק ולא היה כסף לנסיעה באוטובוס, תמיד הלכנו ברגל הלוך וחזור. בילדותי תמיד אהבתי לשיר אבל הייתי מאד ביישנית.

החג החביב עלי מילדות הוא חנוכה, כבכל שמונת הימים אני חוגגת גם את יום הולדת כי נולדתי בחנוכה. לא יודעים באיזה תאריך בדיוק, פעם לא רשמו את יום הלידה.

בילדותי

תקופת התיכון

בתיכון היה לי קשה במקצוע מתמטיקה. המורה היה מאד מקפיד על שיעורי בית, אז נאלצתי להעתיק את שיעורי הבית כי לא היה לי מושג איך לעשותם. אגב, הייתי חולה בדלקת ריאות תקופה ארוכה והפסדתי חומר ולא היה לי איך להשלימו, וגם לא היה כסף לשעורים פרטיים, אז לא השלמתי ולא הצלחתי להיות ברמת הכתה. עד היום אני מרגישה שאיני טובה במתמטיקה, אבל בחשבון- מצוין. באנגלית קלטתי בקלות מה ששמעתי ועד היום אני זוכרת מילים ששמעתי בילדותי. בחופשים נהגתי לעבוד, כדי לקנות לעצמי קצת דברים.

נעורים ובגרות

המקום הראשון שעבדתי בו היה "ברנדר" בגיל 17. הבוס אמר לי שכתב ידי כל כך יפה ואוכל לעשות מזה הרבה כסף…. אבל אח"כ הכל הפך לאלקטרוני. עד היום אנשים מתפעלים מכתב ידי המסודר והברור. גיליתי לפני כמה שנים שאני מוכשרת בכתיבה. כשצריך לכתוב מכתבים, אני לא כותבת טיוטה אלא ישר את המקור ואין מחיקות. בנוסף, שכנתי גילתה את כשרוני לכתוב ברכות בחרוזים לפי אקרוסטיכון של השם. איך זה התחיל?

כתיבה

כשהייתי מוזמנת לאירוע תמיד כתבתי את הברכה בחרוזים ובאופן קולח. יום אחד הזמינה אותי שכנה לבר מצווה של בנה. התחלתי לכתוב ברכה ויצא אקרוסטיכון מקסים. שכנתי התפעלה ושמחה כל כך מהברכה. לאחר מספר ימים, כיוון שהיא גננת, בקשה ממני שאכתוב לסיום שנת הלימודים ברכה לכל ילד מהגן לפי אקרוסטיכון שמו. כמובן סירבתי, חשבתי שהצלחתי באופן חד פעמי. אך השכנה נתנה לי פנקס, אמרה לי: "אני סומכת עלייך" והלכה. אחרי שעתיים בלבד סיימתי לכתוב ל29 (!) ילדים. רק לילדה אחת לא הצלחתי…. אז כתבתי לה ברכה – אבל לא בחרוזים. בעקבות זאת כתבתי אחר כך יותר מחמישים ברכות שונות לפי האקרוסטיכון.

נישואין וילדים

אחר התיכון עבדתי בויצ"ו ת"א ברחוב המלך דוד 38 כמזכירה וככתבנית. הכרתי את בעלי ישראל-מאיר צלקה בשנת 1960 בתל אביב במשמרת הצעירה. התחתנו כשהייתי בת 22. לפני הלידה הראשונה בעלי אמר לי שלא אדאג לכל מה ששייך לתינוק, הוא יקח חופש ויעשה הכל. גרנו בתחילה בבני ברק ברחוב יהושע עד שנת 1970. כיום אנחנו עדיין גרים בבני ברק, ברחוב אחר. נולדו לנו שלושה ילדים: רונית, מיכל-דפנה ומרדכי-מנחם. יואב, הנכד המתעד, הוא הבן של מרדכי-מנחם. ויש לנו גם נכדים שגרים בפתח-תקווה, ניצן, ובית-אל. את הילדים והנכדים אנחנו פוגשים מדי פעם בשמחות משפחתיות ובביקורים.

ההזמנה לחתונתי

כל אחד משלושת ילדי חווה לידה מחדש

רונית הבכורה – כשהייתה בת שלושה שבועות, לקחתי אותה לרופא. בדרך הייתה ירידה תלולה וירד גשם והעגלה הייתה מכוסה בניילון. ניסיתי לשים על עצמי מעיל כדי לא להירטב, ותוך כדי כך העגלה התדרדרה לבדה בירידה והתהפכה. בנס לא קרה לה כלום. מקום ההתהפכות היה בדיוק ליד בית בעלה לעתיד.

דפי, הבת השנייה – כשהייתה בת שנה וחצי, נפלה מקומה שביעית! זה היה בחדר מדרגות בין המדרגות בבניין בנק הפועלים בתל-אביב, בשדרות רוטשילד. עובד המעלית יעקב קוסטין, ששמע את צעקתי המבוהלת, רץ למדרגות ועם יד אחת הצליח להצמיד אותה לקיר. בכך הציל אותה ממות בטוח. לאחר מכן התקינו סורגים בין חלקי המדרגות שלא יפלו שם שוב.

הנס של בני מוטי

בני השלישי, מוטי, כשהיה בן למעלה מ- 18, נסע עם חברים לטיול ברמת הגולן בחול המועד סוכות שלפני מלחמת המפרץ הראשונה. הם טיילו יחד שלושה חברים. כשהגיעו לקניון השחור, הראשון קפץ והצליח. מוטי, השני שניסה לקפוץ, עשה צעד אחד אחורה ואז קפץ, אבל ראשו נתקע בסלע מולו והוא נפל לבריכה למטה, כשהוא מאבד את הכרתו. כל מי שנפל לפניו בבריכה זו, טבע בבריכה מכובד תיק הטיול. החבר שכבר היה למטה משה את מוטי מהבריכה וניסה להנשים אותו. החבר שהיה למעלה רץ לנקודת התחלת המסלול להזעיק עזרה (עוד לא היו פלאפונים). הגיעו חיילי יחידת החילוץ 669 ופינו אותו במסוק של חיל האוויר לבית החולים רמב"ם בחיפה. ביניהם היה במילואים רופא מיילד מבית החולים בכפר סבא, ד"ר פומרנץ, שטיפל בו במסוק והציל את חייו. בהגיענו לבית החולים שאלו אותנו בכניסה לטיפול נמרץ אם יש לנו עוד ילדים בבית…. ובדרך נס לאחר שישה ימים התעורר כאילו כלום לא קרה. ולאחר עשרה ימים השתחרר מבית החולים רמב"ם. כשהגענו הביתה התחילה מלחמת המפרץ. בשתי המזוזות בביתנו היה חתוך הל' בראש.

אני זוכרת במיוחד את מלחמת ששת הימים ב1967, בתי השנייה הייתה תינוקת בת שלושה חודשים. ירדנו למקלט והיה קשה עם תינוקת קטנה.

מקהלה

יותר מ-45 שנה אני שרה במקהלת נשים. הופעתי סולו פעמים רבות. תמיד בקשתי מהמנצחת שלא תזכיר את שמי. פעם אחת הופענו אני ובתי יחד, בוגרות ותלמידות, במקהלה אצל סובול ז"ל.

כיום הייתי רוצה ללמוד לנגן.

הזוית האישית

סבתא זהבה: מאוד התרגשתי להכין תמונות וסיפורים לקראת הריאיון. השיחה הייתה ממוקדת ושמחה מאוד. חשוב לי הקשר עם הנכד ושהזיכרונות והחוויות עוברים לדור הבא. זו הייתה לי חוויה מהנה ומרגשת.

הנכד יואב: היה לי מאוד כיף, מרגש וחשוב לראיין את סבתא, לשמוע את הסיפורים והחווית ולהבין שאני הדור הבא שיספר הלאה.

מילון

אקרוסטיכון
אקרוסטיכון היא שיטת כתיבה של שיר או פרוזה, בה ליקוט האות הראשונה של כל מילה, שורה או בית בשיר יוצר מילה או מספר מילים, שם, אותיות האלפבית כסדרן וכדומה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”45 שנה אני שרה במקהלת נשים. פעם אחת הופענו אני ובתי במקהלה אצל סובול ז"ל“

”היום הייתי רוצה ללמוד לנגן“