מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא ורדה נזכרת במנדט הבריטי

היום הראשון של תכנית הקשר הרב דורי
יום החתונה של ורדה וג'ק
סיפור על החיים של סבתא ורדה: הילדות בזמן המנדט הבריטי, קום המדינה, ולימודים בארה״ב

שמי ורדה, נולדתי בשנת 1939 ברמת-גן. בת בכורה להורי סְטֵנְיָה ומשה. גרנו בשכירות, בשכונת בורוכוב בגבעתיים, בדירת חדר אחד עם מטבח מעבר למסדרון המשותף שכלל גם אמבטיה משותפת עם בעלי הבית.

זכרונות ילדות מן המנדט הבריטי

זיכרון הילדות הראשון שלי הוא מינואר בשנת 1943 כשאחי אילן נולד ונלקחתי לראותו בבית החולים. בשנים אלו הייתה ארץ ישראל תחת מנדט בריטי. זכור לי מקרה בשנת 1945 שהיה טנק בריטי מוצב ממש ברחוב שמשקיף על ביתנו, בזמן העוצר (שהיה כל יום בשעות מסויימות ואז אסור היה לשהות מחוץ לבתים), מפנה את קנה תותחו לחצרינו היכן שאחי ברח כדי לשחק. (יום קודם ירו הבריטים ביפו והרגו ילד שיצא למרפסת בזמן העוצר). אמי פתחה את חלון הדירה והתחילה לצעוק שלא יירו ושיאפשרו לה להכניס את הילד הבייתה. למזלנו הם שמעו אותה והורידו את קנה התותח. לחיילים הבריטים קראו "כלניות" כי הם חבשו כומתות אדומות.

בשנים 1944-1945 הצבא הגרמני הגיע עם מפקדו רומל לגבולות המזרח התיכון ואנחנו צויידנו במסכות אב"כ, בזמן האזעקות נאלצנו לברוח למקום מחסה שהיה בתעלה מתחת לכביש. גני הילדים אליהם הלכתי היו במרחק הליכה מהבית. זכורה לי תמונת הוריי יושבים רתוקים לרדיו שבמטבח, מקשיבים לשידור מהלך ההצבעה באו"ם ביום כ"ט בנובמבר 1947 ומריעים בשמחה לאישור החלוקה לנו ולערבים וסיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. אבל הערבים בארץ ומדינות ערב שמסביב לא הסכימו, לכן לאחר הכרזת המדינה בתאריך ה' באייר 1948, תקפו צבאות ערב את המדינה ופרצה מלחמת השחרור.

בתחילת המלחמה היו אזעקות כל כמה שעות ומאחר שגרנו בקומה שלישית והיינו צריכים לרדת למקלט שהיה במרתף הבית, לכן החליטו הורי להוריד את המיטות למקלט. הייתי בכיתה ג' והמחנך שלנו גויס לצבא וכעבור כחודש חזר פצוע. באחת האזעקות שמענו פיצוץ חזק באזור. עם צפירת הארגעה יצאנו לרחוב לראות מה קרה ולא ראינו כלום, אחר כך הסתבר שמטוס מצרי שהתקיף את תל אביב הופל באזור תל השומר של היום. דודי נחום, אח אמי, גויס גם הוא ושירת בתותחנים בצפון הארץ. חיכינו כל יום למכתב ממנו. המלחמה הסתיימה בנצחוננו אבל עם הרבה הרוגים, ביניהם שני בני דודים שלי: יצחק וחיים פוזננסקי (חיים שכינויו היה ׳פוזה׳ היה מפקד מוערך מאוד בפלמ"ח).

בכיתה ד' עברתי לבית ספר ברמת גן בשם "בית ספר לילדי עובדים ב' אשר היה ממוקם מאחורי "גן הקופים". בשנה הזו החלה עליית העולים ששרדו את השואה ולכיתה שלי הגיעו מספר ילדים, עד היום אני בקשר עם אחת הילדות. בחורף שנת 1950 אבי העיר אותי מוקדם לראות את הפלא הלבן שנמצא במרפסת –שלג ברמת גן שהחזיק מעמד עוד כשהגעתי לבית הספר והספקתי לזרוק כדורי שלג.

בשנת 1952 היה לנו בוקר עצוב: בחדשות מודיעים על פטירתו של נשיא המדינה הראשון ד"ר חיים וייצמן. מותו של הנשיא הראשון של מדינת ישראל זכור לי היטב כי רק הוכרזה המדינה וכבר אנחנו אבלים על מות הנשיא.

בבית הספר העממי אהבתי במיוחד את שיעורי הטבע, החשבון, הציור והמלאכה. מורה הציור שלנו הפך מפורסם לאחר שנים שצייר ושמו פלדי. אהבתי את העבודות במלאכת יד, ביחוד את הרקמות והתכים השונים שלמדנו. רקמנו חולצות לבנות שכולנו לבשנו למסיבת הסיום של כיתה ח'.

בערך בכיתה ו' או ז' אבי לקח אותי ואת אילן למופע קרקס שהיה ברמת גן. שם הופיע אדם בשם נישרי שניגן על קסילופון וגם על בקבוקי מים. זה מאד הרשים אותי ומאחר שאני כבר ניגנתי בפסנתר מגיל 5, חשבתי שיהיה לי קל להקיש בקסילופון. אבל איך מגיעים למר נישרי? סיפרתי על ביקורי בקרקס למורה למלאכה (איתה הייתי מיודדת) והיא אמרה לי: ״אני מכירה אותו ואכיר ביניכם״. וכך היה. הוא גר בקצה השני של העיר והסכים ללמד אותי תמורת עזרתי בלימודים לבתו (הם היו עולים חדשים). לא למדתי הרבה זמן כי זה היה מסובך לרכוש קסילופון.

את בת המצווה שלי חגגו בדירתנו ברחוב ארלזורוב ברמת גן ומאחר שבכל בר מצווה או בת מצווה הכינו ההורים משהו כהפתעה, אז גם לי הכינו. הוריי שמעו על מישהו שיש לו טייפריקורדר (רשם קול: דבר שהיה מאד נדיר בשנות החמישים בארץ). הם הזמינו אותו, והוא בלי שנראה אותו הקליט את כל המסיבה ואת כל הצחוקים על המורים ובסוף המסיבה השמיע לנו. כולם היו ממש המומים. בנוסף הכין אבי (שהיה בצעירותו שחקן מתלמד בפולין) מופע של תנועות ידים מעבר למסך לבן בו ראינו חיות שונות שהוא עיצב עם עשר אצבעותיו. מסיבת הסיום של בית הספר העממי הייתה מאד מוצלחת כשהכיתה העלתה את המחזה "חלום ליל קיץ" (אני לא עברתי את הבחינות בפנטומימה ולכן לא השתתפתי).

בשנת 1953 הייתי בכיתה ט'. למדתי בתיכון "דביר" בר"ג. הייתי תמידה טובה אבל לא רציתי להמשיך בתיכון זה ולכן בשנת 1954 עברתי בכיתה י' לתיכון "אוהל שם" שהיה הכי ידוע ברמת גן גם ברמה שלו. בשנת 1955 בכיתה יא' כשהיה צריך לבחור מגמה, אני בחרתי "ריאלית" (שמתמקד על מתמטיקה, כימיה ופיסיקה), אך לצערי לא התקבלתי כי היו יותר מדי תלמידים בכיתה. לכן בשנת 1956 בכיתה יב' עברתי לבית ספר מקצועי "אורט לבורנטים" שנפתח בדיוק ליד הבית ברחוב ביאליק. למדתי שם שנתיים כך שסיימתי שנה אחת אחרי שכל בני המחזור שלי כבר היו בצבא שנה. השנתיים האלו היו הטובות ביותר בחיי עד אז. היו לי הרבה מאד חברים שעם חלק גדול אני עדיין בקשר.

בחודש אוגוסט בשנת 1958 התגייסתי לצה״ל, ובגלל שלא רציתי להיות לבורנטית במעבדה (דבר שהתחרטתי עליו מהר מאד) הוצבתי אחרי חודש טירונות לעבור קורס פקידות טכניות בחייל החימוש. סיימתי את הקורס בהצטיינות והוצבתי בבסיס חיל החימוש הראשי בתל השומר. הייתי פקידה ראשית במשרדו של סגן אלוף שהיה עוזר מפקד חיל החימוש. מדי שנה היו מדפיסים את ספר הרכש של צה״ל (איזה כלים רוכשים לצבא). זה היה מסמך סודי ביותר ואני נשלחתי עם נהג להיות בבית הדפוס כדי לוודא שאף אחד לא מעתיק או גונב מסמכים מהספר. באותו בסיס הייתה מעבדה ושם שירתו כמה בנות מכיתתי ומאד קינאתי בהן. הצלחתי לעבור למעבדה רק לתקופה של כחודשיים כשהבוס שלי עבר לקורס בבסיס אחר. מאד נהניתי לעשות שוב את מה שאהבתי. בתום השירות הצבאי משלא יכולתי לנסוע לטיול שתוכנן עם חברה ללונדון, הציעו הוריי שאכתוב לבן דודי מרטי שהיה בארה"ב, אולי הוא יסכים לארח אותי וגם לאפשר לי להישאר ללמוד באוניברסיטה. וכך היה: בן דודי שכבר היה נשוי ואב לתינוק שרק נולד, שלח לי את כל הניירות הדרושים על מנת שאקבל ויזה. בחודש נובמבר בשנת 1960 נפרדתי מאמי בבית ונסעתי עם אבי לחיפה לעלות על אנייה שתשוט שבועיים לניו יורק. החוויה של השיט הייתה מדהימה: עגנו בנאפולי וגם בגיברלטר. היו הרבה חברה צעירים ומלבד קצת בחילות הכל שמח ומלא חוויות.

באמריקה

לראות את ניו יורק כשמתקרבת האנייה לעגון זה מראה מהסרטים. בחוף חיכו לי בן דודי מרטי, אשתו רוברטה ובנם בן כמה חודשים אנדרו. הנסיעה לניו ג'רסי הייתה דרך מנהטן והאורות המרהיבים של ברודווי. מספר ימים לאחר שהגעתי נסענו כולנו לבקר חברים של בני דודי ומאחר שהם נאלצו ללכת לבקר מישהי שילדה בבית חולים, נשארתי עם החברים שהיו ניצולי שואה מפולין ודיברו יידיש, שפה שאני מאד אהבתי. כך דיברתי עם סבתי וסבי מצד אמי. כנראה שמצאתי חן בעיני אן וקרל (החברים של בני דודי) ולפני שהסתובבתי היה צלצול בדלת ונכנסו גבר ואשה צעירים. (היה כבר מאוד קר בניו יורק והגבר חבש כובע, כמו שאבא שלי היה חובש) הוא נראה לי מבוגר וחשבתי שזו חברה שלו והם באו לבקר. הציגו ביננו (ג'ק, סיליה ורדה) ואיני חושבת שדיברתי הרבה כי אנגלית לדבר ידעתי מעט. כשחזרו מרטי ורוברטה (בני דודי) נסענו הבייתה ואז רוברטה שאלה אותי אם ג'ק מוצא חן בעיני. אני השבתי שהוא היה עם בחורה, מה לי ולו? מסתבר שסיליה היא אחותו של ג'ק ואני כנראה לא שמעתי או לא הבנתי. למחרת הוא טלפן לרוברטה וביקש לדבר אתי והזמין אותי לדייט  ראשון. לאחר כ-3 חודשים כמו בסרטים, ג'ק נתן לי טבעת יהלום, ושאל אם אסכים להינשא לו. ומאז, אנחנו 58 שנים נשואים באושר.

בשנת 1964 נולדה רינה, פג במשקל 1.1/2 ק"ג שגדלה והתפתחה ובשנת 2007 הפכה להיות אמא של ערן.

הזוית האישית

הנכד ערן: נהנתי מאוד לעשות את העבודה הזאת עם סבתא שלי ואני מאחל לה רק בריאות ואושר.

מילון

מנדט
מנדט הוא ייפוי כוח הניתן למעצמה כלשהי לשלוט באופן זמני או חלקי על טריטוריה שאוכלוסייתה עדיין אינה בשלה לשלטון עצמי או שהוטלו עליה סנקציות מסוימות. (ויקיפדיה)

חיים פוזננסקי
חיים פוזננסקי ("פוזה") (20 במאי 1927 בתל אביב - 23 באפריל 1948 בנבי סמואל) היה מן הבולטים בלוחמי הפלמ"ח ומפקדי חטיבת הראל במלחמת העצמאות. אף על פי שהגיע רק לתפקיד מפקד פלוגה בטרם נהרג, הוא זכור כמפקד שהשפיע על ערכי הלחימה של מפקדי צה"ל עתידיים וכמופת של דבקות במשימה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”"לחיילים הבריטים קראו "כלניות" כי הם חבשו כומתות אדומות"“