מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא דליה סמוראי ומשפחתה

סבתא לאה ונכדתה תמר
סבתא לאה סמוראי - אגמי
שישה דורות בארץ

הקדמה

קוראים לי סבתא דליה סמוראי – סבתא של תמר. נולדתי בעפולה בישראל בשנת 1943 דור, שני בארץ. בת בכורה לרות ואליהו אגמי. יש לי אח, יובל, שנולד בשנת 1947 ואחות, עפרה, שנולדה בשנת 1951.

גדלתי במושב בית שערים בעמק יזרעאל. בשנת 1951 עברתי לרמתיים, ועד היום אני גרה כאן. בשנת 1964 נישאתי לרן סמוראי, בן המקום. נולדו לנו בת, לאה על שם סבתא לאה, הבן יריב, אבא של תמר, ובן זקונים – אופיר. יש לי שבעה נכדים: שני, עידן, שירה, תמר – כותבת העבודה, זוהר איתי ורוני הצעירה, על שם סבא רן.

סבא וסבתא של דליה, יוסף ולאה, הגיעו לארץ בשנת 1914 והקימו את מרחביה. בתם סבתא רות אגמי נולדה בארץ ובעלה סבא אליהו נולד במצריים. סבתא דליה סמוראי נולדתי בארץ ובעלי רן סמוראי נולד בעיראק. יריב סמוראי נולד בארץ וכך גם אימא של תמר, נעמי סמוראי.

תמר סמוראי – כותבת העבודה, היא דור רביעי בארץ.

סבא של סבתא דליה, יוסף ליכטינטל, נולד בשנת 1895 בגליציה שבאוסטריה הוא למד בחווה חקלאית של האגרונום ד"ר אופנהיימר, ועלה לארץ בשנת 1914.

סבתא של סבתא דליה, לאה צינמן ליכטינטל, נולדה בשנת 1894 בסנט פטרבורג. בשנת 1914 הגיע יוסף טרומפלדור לעיר לשכנע את הסטודנטים היהודים להכיר את פלשתינה ולהראות את החזון הציוני של הקמת מדינה ליהודים.

סבתא לאה הצטרפה אליו והגיעה לארץ כתיירת ואז פרצה מלחמת העולם הראשונה והיא לא יכלה לחזור לרוסיה ולהמשיך את לימודיה. כאן הכירה את סבא יוסף והתחתנה איתו בשנת 1895. הם היו מייסדי הפדרציה במרחביה. אימא של סבתא לאה סבתא, ינטה, הגיעה גם היא לארץ והצטרפה למרחביה לאחר מות בעלה ובעקבות עלית הקומוניסטים לשלטון והרעת התנאים ברוסיה.

בעבודה זו אני רוצה לספר על סבתא של סבתא דליה, לאה צינמן ליכטינטל.

סיפורה של סבתא לאה צינמן ליכטינטל

סבתא לאה נולדה בסנט פטרבורג. באותה התקופה ניקולאי השני לא אהב את היהודים. הוא הורה לצבא לחטוף נערים יהודים לצבא הוד מלכותו בתקווה שבמשך שירותם ישכחו את יהדותם. לאחר 25 שנים הרשו למי שזכר את יהדותו  לגור בעיר  סנט פטרבורג, דבר שהיה מבחינת אסור על כל היהודים ולכן היו יהודים מעטים בעיר. צינמן, אביה של סבתא לאה, היה בין החטופים. כאשר חזר מהצבא עבד כנפח בסנט פטרבורג והתחתן עם ינטה, אימא של סבתא לאה. הם גרו ליד ארמון המלך.

בשנת 1884 נולדה בתם לאה. היה להם בית גדול עם משרתים כך שסבתא לאה הייתה מאוד מפונקת. היא למדה באוניברסיטה והייתה תלמידה מצטיינת בגימנסיה [בית ספר תיכון], על אפם וחמתם של המורים האנטישמיים.

בשנת 1914 הגיע יוסף טרומפלדור לסנט פטרבורג בתקווה לדבר אל לב הסטודנטים היהודים להגר אל פלשתינה ולראות את החזון הציוני קורם עור וגידים. הסטודנטים התלהבו מאישיותו ועלו אתו לביקור קצר בארץ. כשהגיעו לארץ פרצה מלחמת העולם הראשונה וסבתא לאה לא יכלה לחזור ללימודיה בסנט פטרבורג.

יוסף טרומפלדור נולד בשנת 1880 ברוסיה. הוא שירת בצבא האימפריה הרוסית ובצבא הבריטי מ-1902 עד 1906. השתתף במלחמת רוסיה-יפן ושם איבד את ידו. בשנת 1912 עלה לפלשתינה והיה חלוץ ציוני. בארץ הוא נלחם בקרב תל-חי ושם הוא גם מת. הוא נהרג ב-י’א באדר בשנת 1920 ונקבר בכפר גלעדי מקום ששם נלחם. מאז כל שנה עולים בני נוער לכפר גלעדי לפסל האריה השואג לציין את מותו.

בסמוך לקואופרציה במושבה מרחביה רכשו המתיישבים שהביא טרומפלדור קרקעות מיהושע חנקין שהיה יושב ראש הכשרת הישוב. סבתא לאה עבדה והתגוררה במקום משנת 1914.

בשנת 1915 נישאה לסבא יוסף  והם התגוררו במרחביה. הם היו בני עליה השנייה והגיעו ארצה במצב של שפל בציונות, כלכלית ורעיונית, מותו של הרצל, החלפת המנהיגות, תחיית הלשון העברית. עבודת האדמה הגיעה אל סף משבר.

הנשים במרחביה בישלו עבור הגברים שעסקו בחקלאות, אך האוכל לא טעם להם כי הנשים באו מבתי עשירים עם משרתים ולא ידעו לבשל.

במרחביה נולדו ליוסף ולאה שני ילדים רות – אימא של סבתא דליה ויעקב שהיה מנהל בתעשייה הצבאית והיה בין ממציאי תת המקלע "עוזי". כעבור 3 שנים עברו למרחביה המושב, שם נולדו עוד 3 ילדים: חמדה, פנינה ושולמית.  עוני גדול שרר בבית; לא היו בגדים ונעלים. בתנאים הקשים של הימים ההם הקימה לאה משפחה ללא עזרה ועצה, תמיד בשקט הנפשי שלה שהשפיע גם על אחרים, עשתה את כל הדרוש בעיתו. גם בימי הטורקים והגרמנים בעלי בריתם שהיו קשים מאוד לישוב בשנות המלחמה, ולא ידעה בהלה וייאוש. במרחביה גרה באותה תקופה גולדה מאיר (שהייתה ראש ממשלתנו בתקופת מלחמת יום הכיפורים) והייתה הגננת של רות, וסבתא רות גדלה על ברכיה.

סבא יוסף עבד בחוץ לפרנסה וסבתא לאה בנתה בעצמה את המשק, חלבה את הפרות, אפתה לחם בטבון למרות שהייתה ילדה מפונקת. בקיץ היו ברחשים ויתושים לכן לפני עלות השחר הייתה לוקחת את התינוקת בתוך אמבטיה ויוצאת עמה ועם ילדיה לקטוף ירקות בשדה.

בחצר מרחביה – כתבה של סבתא לאה ב"דבר הפועלת"

מגדל וחומה בלב עמק שומם. בריכת מים גבוהה וחצר גדולה מוקפת משלושת הצדדים ופתוחה לצד דרום – כזאת הייתה מרחביה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כ-100 נפשות מקובצות בחצר, צעירים רבים יוצאי ארצות שונות, בני תרבות שונה, אך דבר אחד מאגד את כולם – שאיפה לציון לעבודה ליצירה. המלחמה סגרה עלינו. ניתקו קשרי משפחה וידידות שמעבר לים. נקודה מוקפת אויבים מכל צד, הלוטשים עין על רכושה ואומרים לשכל את בניה. האויב הנורא שוכן גם בביתך: קדחת קשה מתישה את הכוחות, מטמטמת את המוח, שולחת רפיון בגוף ובנפש ולוקחת לה קורבנות.

עם צלצול הפעמון, מתעוררת החצר לעבודה, לאור קרני השמש מתחדשים הכוחות ואי שם פורצת שירה, אך בלילות שרב האפלים ובימי גשמים בלתי פוסקים ספוגה החצר אנחות. נאנקים כתלי החדרים בדידות ובצער בלתי מצוי. אז יקרה וייפלט כדור וגופת חבר נמצאת בתוך בריכת מים… יש ויצא חבר לשמירה בשדות, ברכיבה על סוסה אצילה, בחירת ליבו מלוה אותו עד שער הברזל וכעבור רגעים מספר פולחות יריות את דממת הליל, ועוד קבר נחפר לרגלי הגבעה.

יש ושמחה בחצר – בן נולד לחבר או זוג חדש נוסף. נשכח הצער, חלף הדיכאון, עיגול של הורה מתלכד וצלילי שירה פורצים למרחקים.

יבוא יום, ויקום המשורר ויכתוב את תולדות החצר הזו, הראשונה בעמק יזרעאל. וישכחו הצער והייסורים של ימי בראשית. ולבני הדורות הבאים תסופר אגדה נפלאה על  הראשונים שבאו ונלחמו בשממה ויכלו לה, פתחו דרך לישובים רבים בעמק הנהדר והפורח.

בשנת 1929, בימי המאורעות היו ילדי מרחביה על גג בניין האבן היחיד לראות את הערבים היורדים מכפרם, כפר סולם, אל גבעת המורה ומשם למרחביה כדי לפגוע ביהודים. למזלנו השומרים היהודים הצליחו להגן ולהבריח את הערבים לכפר.

המעבר לרמתיים שבשרון

בשל המצב הקשה זירזה סבתא לאה את בעלה לצאת ממרחביה ולעבור לשרון. בדצמבר 1929, בחנוכה, הגיעה סבתא לאה עם אמהּ, סבתא ינטה, ועם 5 ילדים ורכושם המועט, ורובה שהוסתר עמוק בתוך מזרון. הם שכרו צריף בודד וגרו לבדם במקום. משפחה שבאה לפניהם עזרה להם להיקלט. בצריף לא היו מים והילדים התרחצו כאשר בריכות המים עלו על גדותיהם והמים נשפכו החוצה וכמובן שהמים היו קרים.

סבתא לאה ויוסף קיבלו חלקת אדמה כי רמתיים הייתה כפר חקלאי ולא הסכימו לקבל חברים שאין להם אדמה והתנגדו לעבודה שכירה. כל חלוץ קיבל 8 דונם פרדס, 6 דונם מספוא, 4 דונם ירקות לצריכה עצמית, 2 דונם לבניית רפת לפרות לול לתרנגולות וצריף מגורים שבו שני חדרים, והשירותים בחוץ.

סבא יוסף קנה טרקטור וחרש את אדמות השרון וכן עבד בבניית נמל תל אביב. סבתא לאה הייתה אחראית לטפל במשק.

סבתא לאה למדה להכיר את הפרדס וטיפלה בעצים באהבה ובמסירות. נטיעה של עץ, שיח או פרח, עוררו בה שמחה. בלילות הייתה משקה את הפרדס ובימים טיפלה בבית, במשפחה ובמשק: לחלוב את הפרות, לאסוף ביצי תרנגולות ולהאכיל את בעלי החיים, אך כל הילדים עזרו לה, לפעמים לא הלכו לבית הספר כי עזרו לאמם. את החלב מכרה לתושבים והייתה החלבנית הראשונה של רמתיים.

תמיד היה לה פנאי בשביל כל ילד, להאזין לקריאתו של אחד, לבדוק חיבורו של השני, להלביש כל ילד לפי טעמו, כי היא תפרה את הבגדים בעצמה.

שמחת הזריעה – מאמר שכתבה סבתא לאה בעיתון "דבר הפועלת"

לפני בואי ארצה, לא היה לי כל מגע עם האדמה, ועולם הצומח מסביבי זר ולא מובן היה לי. וכאן בארץ, אני בין הנוטעים והזורעים, ומדי שנה בשנה לא יפוג ממני רגש זה של חרדה לשתיל הרך, שבהטמיני אותו בגומת אדמה המוכנה עבורו ובהדקי שורשיו הדקים והעדינים בעפר לח וכבד, חרדה לגורל חייו של השתיל הנתון בידי. לא חלפו, במרוצת השנים, גם רגשות חדווה וצהלה פנימיים בראותי שדה, אשר רק אתמול היה כה כבד וחום לעין ועתה הוא מתכסה עשב ירוק. גם נבטי ירקות זעירים, הפורצים בערוגות הגינה – חלק להם בחדוות עובד האדמה, קשים וחד גוניים הם חיי עובד האדמה.

ידי אם – מאמר שכתבה סבתא לאה בעיתון דבר הפועלת:

באחד הגיליונות של עיתון יומי, עיתון עם מסגרות אימה שחורות, נתקל מבטי בידיעה קצרה מחיפה, הרכבת עברה על ילדה בת 5 והרגה אותה, ולאמה שחשה להצילה – נקטעו שתי ידיה.

אמנים מפורסמים ציירו בתמונותיהם ידי אם חרדות מושטות להגן על ילדיהן. זכורה לי התמונה "צעד ראשון" ובה שומרות ידי אם על הילד הרך הצועד את צעדיו הראשונים במרכזה של אחת התמונות של לסל אורי, רואים את שתי ידיו של יעקב הרוטטות במסרו עם ברכתו את כל סבל חייו הארוכים לילדי בנו האהוב יוסף. אבל, נדמה לי, לא יצר עדיין שום אומן ידי אם מושטות לעכב את מפלצת הקטר הנושפת והאיומה ולהטות את גזר המוות מאת הילד.

באים החיים ומעמידים את האם גם במבחן זה של הקרבה עצמית, ואם בניה של אותה האם גם הם בין מציתי בתי תינוקות שלנו, ואם גם הם בין ההרוגים ממארב, את מיטב בנינו העומדים על הגנת מולדתנו – יקרה לי אם שכולה זו

פעילותה ציבורית

אחרי יום עבודה גדוש, לא הייתה כורעת מעייפות, אלא פניה היו מועדות לעבודה ציבורית. דאגה לילדים, לנשים עובדות. היא נושאת בעול מתוך רצון חופשי, ודרבנה גם חברות אחרות. עצמאות האישה העסיק אותה מאוד. לארבעת בנותיה אִפשרה לרכוש מקצוע, דבר שעלה למשפחה במאמצים כספיים רבים.

הייתה פעילה ב"ארגון אמהות עובדות" ומצאה זמן לנסוע לסמינרים וישיבות של מועצת הפועלות באין לה כל קרוב משפחה שישגיח על הילדים וישים עין על הבית בעת היעדרה. העבודה הציבורית הייתה פינתה האישית, שבה יכלה לבטא את מחשבותיה, בהרצאה, בשיחות עם נשים או ברשימות שכתבה ופרסמה העיתון "דבר" או ב"דבר הפועלת" עיתון של "ארגון אמהות עובדות". בשנותיה האחרונות, כשילדיה גדלו ויצאו מהבית, התמסרה ביתר שאת לטפל בקייטנות ילדים, בחוגים להקניית מקצוע, הקימה מפעל הזנה לילדי בית הספר.

בסוף ימיה, כאשר המחלה קננה בה, היא יצאה לשכונות החדשות לערבי מסורת ותרבות. תמיד עזרה לכל, לבנים, לבנות, לחתנים ולכלות. הנכדים היו קשורים אליה מאוד, במיוחד אני, דליה, נכדתה הבכורה, ותמיד הפתיעה אותי בבגד חדש שתפרה עבורי במו ידיה.

היא כשלעצמה לא רצתה להיעזר באיש, ובמגירתה לאחר מותה נמצא הספר "מאדם קיורי" פתוח בפרק "סוף השליחות"…

עזרה לעולים במעברה

לא הרחק ממרכז המושבה הייתה מעברה עם צריפונים שבהם גרו עולים חדשים. לאה הקימה מטבח לעזור למשפחות שהיו חסרות עבודה. חלק מהאוכל המבושל נמסר לגן הילדים והחלק העיקרי חולק על ידי העובדות. תמיד ביקרה את העולים החדשים באוהל או בצריף. יום אחד נכנסה לצריף וראתה בעל ושתי נשים, שאלה אותה לאה: למה את מסכימה לאישה השנייה? ענתה העולה: גברת לאה! אין לי כוח לעשות את כל העבודה בבית לבד.

רחל שזר, אשת הנשיא זלמן שזר, הייתה פעילה עם סבתא לאה ועם דבורה דיין בארגון "אימהות עובדות".

סבתא לאה כתבה בעיתון "דבר הפועלת" רשימות קצרות שעל פי רוב פיעמה בהן גישה שירית, והאירו תמיד פינה חשובה בחיי הציבור. לאה הייתה אשת תרבות בעלת השכלה מקצועית, אך היה ברור שהיא ספגה את המסורת של הספרות הרוסית הגדולה מסוף המאה ה-19, חדורה רוח הומאנית והרגשת חובה לעם.

כאשת תרבות הביאה מרצים בכול הנושאים ותמיד ציינה: "הקול הערב והשקט של המרצה".

לאה הייתה גם אשת הפעולה הסוציאלית, היא פתחה מועדון לחיילים במושבה רמתיים.

גן האם לזכרה של לאה

לאחר מותה של סבתא לאה היקרה שלנו, סבא יוסף תרם 6 דונם מאדמתו שקנה אותה לפני 100 שנה במרכז העיר, למועצה המקומית רמתיים לרווחת הציבור להקמת גן ציבורי על שם לאה ליכטינטל, וכמו שבחיפה יש גן האם, גם גן זה נקרא "גן האם". הגן נמצא ברחוב בן גוריון במערב העיר. הגן פורח בפרחים רבים וגם בילדים המשחקים במתקנים הרבים. כמו כן הגן משרת גם מבוגרים ובני נוער, ממש פנינה ירוקה בין בתי הבטון.

הגן נתרם בשנת 1956 והוא קיים כבר 63 שנה ואני מקווה שיישאר שנים רבות ולא יבנו עליו. על דעת האב והבנים הוחלט להקים בכניסה לגן  גל-עד לזכרה ולזכר פעילותה הענפה. שלט מתכת מוטבע באבן יפה ועליו כתוב "גן האם ע"ש גב' לאה ליכטינטל. גן זה נתרם לרשות המקומית ע"י הבעל יוסף והילדים: רותי, יעקב, חמדה, פנינה, ושולמית בשנת  1960

סבתא לאה התבלטה מאוד בפעילותה הציבורית, זה בא לה מהלהט החלוצי סוציאליסטי שהתחנכה לאורו בנעוריה. לא היה שטח ציבורי, חברתי, ופוליטי שלא עסקה בו.

הספד לזכרה של לאה ליכטינטל כפי שהתפרסם ב"דבר הפועלת" מאת רחל שזר כצנלסון שהייתה אשתו של הנשיא זלמן שזר:

"הקשר האמיתי בינינו, שלא נפסק, החל בימי העלייה השנייה."

הזוית האישית

תמר: היה לי ממש כיף לעשות את העבודה. למדתי הרבה דברים שלא ידעתי על המשפחה שלי. היה לי הכי כיף להקשיב לסיפורים של סבתא שלי, דליה.

סבתא דליה: כנכדה בכורה לסבתא לאה, הייתי קשורה אליה מאוד. בעבודה זו למדתי עליה פרטים שלא ידעתי, למשל הכתיבה שלה בעיתון "דבר הפועלת" ורגישותה לכל אדם ואדם. על קברה נכתב "רעיה לכל". כמו כן נכדתי תמר נהנתה מכל סיפור ושמחה בכל פגישה שלנו

מילון

שפל
מצב של חולשה כלכלית רחבת היקף הנובעת ממיתון ממושך

ציטוטים

”את השמחות אנו עושים, הצרות באות לבד.“