מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא הקטנה וגם ארץ ישראל הקטנה

סבתא לאה חזן מספרת לנכדתה שחר גרגיר על תולדות משפחתה

 הורי עלו מבולגריה לארץ-ישראל (פלסטינה).
השנה היא 1933, ואמי חנה עשאל עולה ארצה עם סבתי לאה וסבי מורדכי. הם מצטרפים אל שתי אחיותיה של אמי שעלו ארצה כמה שנים לפניהם. האחיות היו כבר נשואות והתגוררו בירושלים.
אבי עולה ארצה בשנת 1935. שמו של אבי הוא שבתאי טולדו והוא חבר במשלחת המתעמלים של "מכבי" בולגריה, ומגיע למכבייה השנייה שהתקיימה בתל אביב. בסיום המכבייה כל חברי המשלחת נשארו בארץ והפכו להיות עולים בלתי לגליים.אבי בחר להתגורר בראשון לציון.
 
הפגישה בין אמי חנה ואבי שבתאי קרתה בזכות אחות אמי, פנינה. פנינה עברה להתגורר עם בעלה וילדיה במושב בית חנן שנוסד על ידי יוצאי בולגריה. בעלה של פנינה עבד ב"חברת חשמל" בראשון לציון, והכיר שם את "חבורת הבולגרים" שפרשו מהמכבייה. הוא התיידד עם אבי והציע לו להכיר את אמי. אחרי כמה פגישות הם החליטו להתחתן. משפחתה של אמי הייתה בארץ ואילו רוב משפחתו של אבי הייתה בבולגריה (כן היו כמה בני דודים בארץ). כולם הוזמנו לחתונה שהתקיימה בביתם בראשון לציון בערב חנוכה-דצמבר 1935.
לאחר הנישואין,הורי המשיכו לגור בראשון לציון. אבא עבד בפרדסים ובבניין ואמא המשיכה לעבוד כתופרת. 
ב-15.3.37 נולדה אחותי וב-15.5.38 נולדתי אני. הימים הם ימי המאורעות-ערבים פוגעים בפועלים היהודיים העובדים בפרדסים. המצב הכלכלי והביטחוני קשה. אני בת חודשיים אנחנו עוברים להתגורר במושב בית חנן. ההורים שוכרים צריף, לא רחוק מסבתא וסבא שכבר גרו בבית חנן, ליד דודתי. שנות הילדות בבית חנן זכורות לי כשנים שכיף להיזכר בהן. ההורים עובדים בחקלאות ואנחנו שתי האחיות מבלות עם סבתא וסבא עד גיל 3.
בגיל 3 הלכנו לגן הילדים שבכפר. בבית חנן טילנו בשדות, אבא הרכיב אותנו על חמור ל"ביצה", שם הוא עיבד שטחים, אמי עבדה איתו ושם היא חלתה בקדחת. המחלה הייתה קשה היא החלימה ממנה אבל המחלה חזרה והתפרצה בתקופה מאוחרת יותר.
ב"ביצה" הכרנו את הנרקיסים והם מלווים אותי כזיכרון מפרח ילדותי. בגבעות פרחו אירוס – הארגמן, נוריות וכלניות. אנחנו כילדים טילנו לגבעות ולשדות וקטפנו פרחים. מלחמת העולם השנייה פרצה בשנת 1939. הורי נפגעו מהמצב הכלכלי הקשה כי אי אפשר היה ליצא תפוזים לאירופה. אבא, יחד עם עוד כמה חברים התגייס לצבא הבריטי. הוא לא היה חייל אלא איש תחזוקה שעבד במחנה צבאי. בגלל המלחמה היה שיתוף פעולה בין היהודים לבריטים (הגרמנים היו אויב משותף), ולכן היחס למתגייסים היה טוב.
אנחנו המשפחות בקרנו במחנה קבלנו קופסאות בשר משומר, דבר שמאוד אהבנו ומאוד נהנינו. כל הטלטלות הכלכליות הובילו את הורי להחלטה לעבור למושב צור משה. שלוש משפחות של חבריהם, שלא היו להם משקים בבית חנן עברו להתגורר שם. הורי החליטו להצטרף אליהם. הם ידעו שעומדים בפניהם קשיים אבל חשבו שזה ייתן להם עצמאות וביטחון כלכלי. לנו הבנות היה קשה להשלים עם הפרידה מחברים, מהדודים ובעיקר מסבתא וסבא, אותם מאוד אהבנו. הגענו לביקורים פעמיים בשנה באוטובוס של חברת דרום יהודה, שיצא מראשון לציון לבית חנן.
שנה לפני המעבר, אבא התחיל לבנות את ביתנו, הוא בנה אותו לבד (היה לו ניסיון בבניין). הוא התגורר במשך השבוע אצל חברים במושב ובסוף השבוע חזר לבית חנן. בניית הבית נמשכה שנה.
קפיצה בזמן. השנה 1944, חודש ספטמבר. העמסנו על משאית את מעט המטלטלין שהיו לנו, וכמובן מכונת התפירה של אמא. במרכז המשאית השאירו חלל בו ישבנו אנחנו הבנות עם אבא – והעז ציונה. אמא ישבה ליד הנהג. אז הבריטים אסרו להעביר בעלי חיים ממקום למקום, לכן דאגנו שהעז לא תפעה –  עשינו זאת בעזרת אוכל!
הבית שחכה לנו בצור משה היה קטן, ללא טיח חצוני ללא חשמל וללא חיבור למים. שירותים ומקלחת היו מחוץ לבית (מבנה מפח). החיים היו קשים: מסביב קוצים ושממה ובלילה תנים יללו. מיד התחלנו בבניית המשק.
דבר ראשון דיר קטן לעז. קבלנו לול קטן וחמישים תרנגולות מהסוכנות. עדרנו חלקת אדמה וזרענו ירקות כך שהיו לנו כבר חלב ביצים וירקות לבית. באותה שנה העז המליטה שלושה גדיים. לא היו לנו בבית מים חמים כך שבישלנו וחממנו על פתיליה או פרימוס. הכביסה כובסה בחצר, המים רתחו בדוד מעל מדורת עצים ואת הבית האירו מנורה ולוקס.
אחרי סוכות התחילה שנת הלימודים. בכיתה א' למדנו עם ילדי הגן. יחד למדנו שלושה גילאים. בבית הספר בצור משה היו בו שני חדרי כיתות ושני חדרי עזר. באחת הכיתות למדו תלמידי כיתות ב' ו-ג' ביחד עם המורה בן מאיר ובכיתה השנייה למדו תלמידי כיתות ד' ו-ה' עם אשתו המורה רבקה. המורה בן מאיר היה מאוד קפדן והמשמעת בכיתה הייתה שנואה עלינו, כך שאת המקל בו הוא הכה את הבנים השובבים תמיד הסתרנו ואפילו שברנו לו אותו. באחד מחדרי העזר גר מזכיר הכפר. לתושבי הכפר לא היו מקלטי רדיו, לכן קנו מקלט למזכיר כדי שיודיע לתושבי הכפר מה קורה בארץ.
ביום שישי בשעה עשר היה שידור של שיעור זימרה לתלמידים. התאספנו סביב המקלט והקשבנו לשידור. כך למדנו שירי מולדת שעד היום אהובים עלי.בהפסקות בבית הספר שיחקנו כל הילדים ביחד. המשחקים היו: קלאס, גולות, קפיצה בחבל, ארבע מקלות, חמש אבנים ועוד. משחקים אילו ליוו אותנו בדרך הביתה. מכוון שלא היה כביש ולא היו מכוניות (רק חמורים, סוסים ועגלות). עצרנו מידי פעם בצל העצים והמשכנו לשחק במשחקים אלו. לביתנו הגענו רק כעבור שעה ויותר.
בילדותי לא היה לאנשים טלפון בבית. טלפון אחד היה במזכירות ושימש לקשר לצורכי הכפר. מקלט רדיו אחד היה בבית המזכיר. כמה חברים היו מנויים על עיתון דבר. זה היה מקור החדשות של התושבים. כשהייתי בכיתה ב' הוספנו מינוי על עיתון הילדים "דבר לילדים". שמונה שנים קיבלנו את החוברות, ובסוף כל שנה כרכנו אותן לספר אחד.
בהיותי בכיתה ב' אבי חלה במחלה קשה. הוא אושפז בבית החולים "הדסה" בהר הצופים בירושלים. בגלל אירוע זה הגענו לירושלים לבקרו. ההתרגשות הייתה גדולה, ביקור ראשון בירושלים שם גרה דודתי, אחות אימי. ביקרנו בבית החולים וטיילנו בעיר העתיקה. עקב מחלתו של אבי חגגנו בשנה זו את ליל –הסדר בירושלים. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה.
כל יום בשעות אחר הצהרים עבדנו במשק בכל עבודה נדרשת. אהבנו לעבוד עם אבא ולמרות כל הקשיים גם נהנינו. בחורף זרענו ושתלנו כרוב, צנון וגזר, באביב זרענו בוטנים ואבטיחים ובקיץ מלפפונים, חצילים ובעיקר פלפלים. נוסף לכך היו שטחי חקלאות משותפים לכול הכפר בהם זרעו בעיקר בוטנים ואבטיחים. אנחנו הילדים הצטרפנו להורים. בקיץ לא היה מאוורר ולא מזגן. נהגנו לשבת בחצר ולאכול ארוחת ערב לאור מנורת נפט. הלילות היפים ביותר היו לילות הירח. בשעות נעימות אלה ההורים הרבו לספר לנו על ימי ילדותם בבולגריה. בחודש אוגוסט לאחר הוצאת הבוטנים ישבנו בחוץ ותלשנו את שיחי הבוטנים היבשים.
 
אני בכיתה ד', הימים ימי שלטון הבריטים. המצב הביטחוני קשה. מידי פעם הבריטים מטילים עוצר ועורכים חיפושים. לאבי היה מעיל מתקופת היותו בצבא הבריטי. בבוקר אחד היה חיפוש בכפר (אחרי רצח הסרז'נטים) ופחדנו מאוד. אבי מהר לחפור בור וקבר בו את המעיל. בשנה זו התחלנו ללמוד בבית הספר במושבה קדימה. נסענו לבית הספר בטנדר. הדרך עברה ליד הפרדס של "עבדול כרים". הפרדס היה בכניסה לכפר. הימים ימי ההחלטה באו"ם על חלוקת הארץ. הערבים אינם מסכימים להחלטה ופורצת מלחמת השחרור.
הנסיעה בטנדר לבית הספר בקדימה הייתה מסוכנת. הערבים פגעו בנוסעים בדרכים. הורים שהייתה להם עגלה וסוס התנדבו להסיע. לא פעם קרה שההורים היו עסוקים לכן רכבנו על חמורים, כמובן שזה היה בידור מלווה בחוויות. מידי פעם לא הגענו לבית הספר בגלל הגשם ושמחנו על יום חופש.
מלחמת השחרור בעיצומה. הירדנים והעירקים מצליחים לכבוש חלק מהישוב "גאולים". אנחנו הילדים עוזרים במילוי שקי חול והכנת עמדות הגנה במזרח הכפר. לימדו אותנו לאותת בדגלים ביום ובפנסים בלילה (כתב מורס). אבל כשהגיעה השעה והסכנה הייתה בפתח פינו את הילדים לקרובי משפחה באזורים בטוחים. את אחותי ואותי פינו לבית חנן. למזלנו אצל דודי היה רדיו כך שיכולנו לדעת מה קורה בארץ.
חורף תש"ח, קרבות קשים התנהלו בכל אזורי הארץ, הדרך לירושלים נחסמה, ירושלים במצור. חג הפסח תש"ח היה חג עצוב וכשהחג עבר שבועיים לאחר מכן החליט בן גוריון על הכרזה על הקמת המדינה. הקרבות היו בעיצומם ובתל אביב הכריזו ראשי העם על הקמת מדינת ישראל. זה היה ביום שישי ד' באייר תש"ח. ביום שבת 15.5.1948 עזב הנציב הבריטי את הארץ.
מדינת ישראל קמה. ביום הולדתי העשירי נולדה מדינת ישראל. עשר שנות ילדותי היו משמעותיות בחיי העם היהודי מכוון שחלקו נספה בשואה. היהודים שישבו בארץ סבלו מפגיעות הערבים ומהשלטון הבריטי. כשהבריטים עזבו המלחמה הייתה בעיצומה, חיילים יקרים נפלו וביניהם בן דודי יעקוב שנהרג בקרבות לטרון, בכ'א אייר שבועיים לאחר הקמת המדינה, כך שהשמחה הייתה מהולה בעצב. עשר השנים הבאות היו שנות עליה קליטה, לימודים ועבודה המשכנו לגדול ולצמוח עם המדינה.שנים חלפו סבתי לאה נישאה לסבי יוסף חזן. סבתי לאה עזבה את צור משה, אך המשיכה לבוא ולבקר את הוריה יחד עם הנכדים (דודים שלי).
בשנת 1988 כשסבתי הייתה בת 50, סבתא רבא שלי לקחה את אימי ואחותה לטיול שורשים בבולגריה. זו הייתה סגירת מעגל לסיפורי הילדות שסבתי ואחותה הרבו לשמוע.
 
שחר: נהניתי לעבוד עם סבתא לאה. הסיפורים היו מעניינים וגיליתי שילדותה של סבתא הייתה מאוד שונה מילדותי, למרות שגם היא נולדה בארץ כמוני. בעקבות המפגשים למדתי יותר על סבתא "הקטנה" ועל הקשיים שעברו עליה ועל משפחתה.
סבתא: נהיתי מאוד לעבוד עם שחר. היא פתוחה לקליטת מידע ומתעניינת בתקופה בה גדלתי. היא שמחה למצוא חומר המספר על התקופה והרחיבה את ידיעותיה על התקופה שקדמה להקמת המדינה. תקופה זו הייתה רבת אירועים בארץ והיא זכתה לחוות את המעבר מתקופת השלטון הבריטי להקמת מדינת-ישראל.

מילון

עוצר
עוצר הוא הוראתו של גוף בעל סמכות על שטח מסוים אשר אוסרת על תנועת אנשים ברחובות. העוצר יכול לחול במשך שעות אחדות של היממה בלבד, או באופן רצוף. מטרת העוצר היא שמירה על הסדר הציבורי, או דיכוי פעילותן של קבוצות מסוימות. בכלי זה נעשה שימוש במגוון מצבים: בארץ ישראל שלטונות המנדט הבריטי נהגו להטיל עוצר לילה בערים מסוימות בארץ ישראל.

ציטוטים

”הילדים עזרו במילוי שקי חול ולימדו אותנו לאותת בדגלים ביום ובפנסים בלילה“