מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא הדס מספרת

סבתא כיום עם סבא
סבתא בילדותה
תולדות חייה של סבתא הדס בקיבוץ אפיקים

שמי הדס, נולדתי בבית חולים עפולה בשנת 1947, אני בת רביעית במשפחה ויש לי אחות, אח ואחות. כמו כל ילדי הקיבוץ נלקחתי לבית התינוקות ואימא שלי הייתה יכולה לבקר אותי רק בשעות מסוימות. מרבית הארוחות הואכלתי על ידי המטפלות ולא על ידי אימא, כי כך זה היה מקובל בחינוך המשותף. בערך בגיל שנה עברתי ל"שישייה", זה פעוטון (אז עוד לא היתה המילה הזאת) שהכיל שישה ילדים באותו הגיל. רוב היום היינו בשישייה ורק אחר הצהרים היו באים ההורים לקחת אותנו ל"חדר" (בית ההורים נקרא חדר ובית הילדים נקרא "בית"). בערך בשעה שמונה ההורים החזירו אותנו לשישייה לשנת הלילה. בלילות היו שומרות לילה מטעם הקיבוץ מסתובבות בין בתי הילדים כדי לשמור או לטפל בילד בוכה. על אף שהיינו רק ארבע שעות אצל ההורים, הבית האמיתי שלי היה בית ההורים, שם ביליתי עם אחותי שגדולה ממני בשלוש שנים. שני האחים הגדולים כבר לא היו בבית ההורים, הם היו בפרבר עם החבר'ה.

מהפעוטון עברתי לגן. אחד הגנים שלי היה ב"בית הלבן". בלילות הייתי מפחדת ולא פעם ברחתי באמצע הלילה לבית ההורים. כמה שזה מוזר, לא פחדתי לברוח בחושך. פעם אחת פתאום נורא פחדתי באמצע הבריחה (הייתי בת חמש), נכנסתי למטבח, שם הייתה שומרת לילה שהכינה אוכל לשומרים. היא ראתה אותי, צעקה עליי ואמרה לי לחזור לגן. אני המשכתי לבדי לבית ההורים ועד היום היא בעיניי האישה הכי רעה בעולם.

עד היום יש לי קשר מיוחד לבית 4. זה היה הבית של הוריי, קומה שניה בצד מזרח ליד המדרגות. אני זוכרת את חגי חנוכה שהיינו מדליקים נרות כל יום, אימא הייתה מכינה לביבות, והלביבות שלה היו הכי טעימות בעולם. אבא הביא מהפחחיה דיסקיות מפח שהן היו לנו המטבעות. היינו מסובבים את הסביבון לפי האות שעליה הוא נפל. מעניין שהחג המשפחתי ביותר שלנו, חג החנוכה, זה החג שבו אבא נפטר באופן פתאומי כשהייתי כבר בת 23.

דבר נוסף שזכור לי מהבית הוא ימי ההולדת. ההורים הקפידו לחגוג לכל אחד מאיתנו את יום הולדתו וגם את יום ההולדת שלהם. על השולחן מפה לבנה רקומה (היא עדיין אצל רינה) ועליה עוגה גבוהה מצופה בקרם מעשה ידיה המיומנות של אימא (העוגה הגבוהה נאפתה בסיר פלא על פתיליה כי עדיין לא היו תנורי אפיה בבתי החברים). אז היינו מקבלים רק מתנה אחת מההורים וזהו, לא היו דודים ובני דודים שמביאים מתנות. יש לציין שלהורים לא היה כסף רב למתנות וגם בגדים קיבלנו מהקיבוץ, וחל איסור ללכת בבגדים אישיים ולענוד תכשיטים, כך שהאפשרות למתנות הייתה רק לספרים. עוד דבר שזכור לי מהבית שאימא באה מלטביה ואבא מאוקראינה, שניהם היו דוברי רוסית ויידיש. כשהם לא רצו שנבין, הם מיד עברו לדבר בשפה הזאת ואותי זה היה מאוד מעצבן. למה בארבע השעות שהיינו בבית של ההורים, דווקא אז דיברו רוסית – הרי יכלו לדבר אחרי שהלכנו לישון בבית הילדים. אני גם זוכרת שהייתי נוסעת עם אימא לעיר כשרצתה לקנות משהו, והמוכר אמר את המחיר, היא התחילה לדבר איתו ביידיש, ואני, הילדה הקטנה, לא הבנתי מאיפה היא מכירה אותו.. היום אני יודעת שזו הייתה דרכה להוריד את המחיר.

למדתי בבית הספר המקומי באפיקים. כשהגעתי לכיתה א' כל בית הספר עמד בצורת ח' ואנחנו הילדים מהגן היינו צריכים לעבור את כל הדשא כדי לתרום את המטבע בקופסה הכחולה. כשקראו בשם שלי רציתי ללכת, אבל הרגליים לא זזו. המנהלת קראה בשמי, אבל אני לא זזתי מרוב ביישנות. רינה סיפרה לי שעשיתי לה בושות. המטפלת הובילה אותי מאחורי כל הילדים הגדולים כדי לתרום את המטבע.

השנים הראשונות בבית הספר היסודי היו קשות, כי לא הסתדרתי בחברה, אבל מכיתה ד' התחלתי לבלוט בגלל כתב היד היפה שלי וגם הייתי תלמידה טובה מאוד וזכיתי להערכה גם מבני הכיתה וגם מחלק מהמורים. בנוסף ללימודים היו לנו חיי חברה מלאים בפעילות. פעם בשבוע, ביום חמישי, הייתה לנו פעולה. הפעולות נערכו או בכיתה (ואז היינו משתוללים ומשגעים את עפרה המדריכה). מלבד זאת ארבע פעמים בשבוע היינו עובדים בפינת החי. גם בגינה וגם עם בעלי חיים. למען האמת לא אהבתי לעבוד בפינת החי בגלל הריח והליכלוך והעדפתי להצטרף לפלוגת הניקיון, שהייתה אחראית לשטוף את הכיתות. שם הייתי מבוקשת על ידי המורות, כי לשטוף רצפות אני יודעת טוב.

בכיתות הנמוכות אכלנו בבית הילדים ומכיתה ה' התחלנו לאכול בחדר האוכל של חברת הילדים (היום זה מועדון חברת הילדים). כל ערב שבת הייתה ארוחה חגיגית בחדר אוכל שלנו שכללה שירים, הקראות, צ'יפס, עוף, ותה (במשך כל השבוע הכריחו אותנו לשתות קקאו או "קפה" בחלב, ועד היום אני שונאת לשתות חלב). בכל זאת כשהייתי בכיתה ז' הכניסו אותי לעבוד בדיר העיזים. בכיתי, כי לא רציתי לעבוד בדיר המסריח. אבל ירוחם המנהל הכריח אותי לעבוד שם. מהר מאוד למדתי את העבודה, התאהבתי בה ובכיתה ח' ניהלתי במשך שנה את הדיר.

בכיתה ט' עברתי ללמוד יחד עם בני כיתתי בבית ספר תיכון בית ירח, שהוא התיכון של ישובי עמק הירדן. חלק מהבנים למדו בבית הספר המקצועי, שהיה ליד אפיקים. בית ירח בזמני היה בית ספר חקלאי, כלומר היה בו דגש על ביולוגיה וכימיה, מקצועות שנואים עליי. מהר מאוד המשכתי להצטיין במקצועות ההומניסטים. במתמטיקה ירדתי, בגלל מורה שהלך רק עם הגאונים, אבל אני לא מצטערת (מיכל, חברתי הטובה, עזרה לי לעבור את בחינת הגמר ועד היום אנחנו צוחקות על כך). בית ירח שכן על שפת הכינרת, הכיתות היו בנות קומה אחת והיו בו דשאים רחבים. בהפסקות היינו מתחרדנים עליהם ונהנים מהחברותא.

החברים שלי היו בעיקר בני הכיתה שלי. בזמני היו כיתות גדולות מאוד ולכל כיתה הייתה חברת ילדים משלה. לא היה מקובל יחסי חברות בין כיתה לכיתה. למרות זאת השכנה שלי מלמטה, דבורהל'ה, הייתה החברה הכי טובה שלי והייתה כיתה מעלי. אני העדפתי לדבר עם חברות, לשחק משחקים שקטים ובעיקר לקרוא ספרים. הייתה לנו ספריה בבית הספר והייתי בין האלופות שלה. ארבע שנות לימוד עברו, הייתה מסיבת סיום יפיפיה בבית ירח ואחרי כחודש התקבלנו לחברות באפיקים ועשינו מופע ענקי שהנושא שלו היה "אפיקים בשנת 2000" (השנה הייתה 1956). הספקתי לעשות חלק מבחינות הבגרות (המחזור שלי היה הראשון לעשות בחינות בגרות בבית ירח).

בתאריך 13 בספטמבר התגייסתי לצבא. שירתי בפלוגת הנדסה של חיל השריון והייתי בג'וליס. תפקידי היה מש"קית ח"ן. לא אהבתי את הצבא ולא את המדים ולא שדפ"רים נותנים לי פקודות, אבל פעם ראשונה הייתי מחוץ לבועה הקיבוצית ולמדתי שיש אנשים ששונאים את המדינה, שמבקרים את הממשלה. זה היה עולם שבכלל לא הכרתי. הצבא היה לי בית ספר לחיים. שלושה שבועות אחרי שהשתחררתי מהצבא פרצה מלחמת ששת הימים.

כשחזרתי מהצבא לקיבוץ ישר התחלתי לעבוד בגן רותה (שקד) והייתי עם הילדים במקלט בזמן המלחמה. הקשבנו בדריכות לרדיו שמספר על מהלך הקרבות והתרגשתי מאוד כששמעתי ששכם, חברון ויריחו בידינו אבל ההתרגשות הגדולה ביותר הייתה לשמוע את החיילים שרים את "התקווה" ואחר כך את "ירושלים של זהב" ליד הכותל בזיופים נוראים. למעשה, מלחמה זו לא הייתה ראשונה בחיי, כי היינו ישוב גבול ומדי פעם הסורים, שישבו ברמת הגולן, היו יורים על עמק הירדן. זה לא היה נעים, אבל גם לא פחדנו. כשהייתי בכיתה ה' היה "מבצע קדש", ישראל כבשה את חצי האי סיני. עד אז לא שמעתי על המקום הזה. למרות שזה רחוק נאלצנו לישון במקלטים, וזה היה צפוף ולא נעים.

אחרי מלחמת ששת הימים חשבנו שנגמרו כל המלחמות, אבל מהר מאוד התחילה מלחמת ההתשה. זאת הייתה תקופה של כמה שנים קשות של מתח גדול בעיקר בגבול המצרי, בו היו יורים על חילי צה"ל שישבו לאורך תעלת סואץ. גם בגבול הירדני היו יריות ואף הטמנת מוקשים בשדות שלנו. אבא שלי עבד בבננות ומאוד פחדתי שגם במטעי אפיקים יהיו מוקשים כמו בשדות של אשדות ומסדה. מדי פעם היו יורים קטיושות מכיוון ירדן. כששמענו את הנחיתה נרגענו. אחרי שנה של עבודה בקיבוץ יצאתי ללמוד הוראה בסמינר "אורנים" ליד חיפה. ללמוד תמיד אהבתי. אחרי שנתיים חזרתי לקיבוץ, והייתי מורה של כיתה ד'. שלושה חודשים אחרי תחילת העבודה אבא שלי נפטר באופן פתאומי. זה היה שוק לא רק למשפחה, אלא גם לקיבוץ כולו. אבא נחשב לאדם בריא וחזק עד היום, מי שהיה אז, מזכיר את הזעזוע שהיה עם מותו.

היכרתי את בעלי איצ'ה בנופש רווקים בעכו בחוף ארגמן ומאז אנחנו ביחד. התחתנו במרץ שנת 1973 בחדר האוכל של הקיבוץ, ותלמידיי שהיו כבר בכיתה ו', רקדו שרל'ה לכבודנו. איצ'ה בא לחיות באפיקים, אבל לא השלים עם החיים בקיבוץ הגדול, ולכן אחרי שנה כשיואב, בננו הבכור, היה בן שמונה חודשים, עברנו לאיילת השחר, הקיבוץ של איצ'ה. גם באיילת הייתי מורה. בפברואר נולד חגי, בננו השני. מבחינה חברתית היה לי טוב באיילת, אבל לא אהבתי שם את בית הספר, שהיה מאוד מיושן, ובעיקר הציק לי שהשארתי את אימא לבד באפיקים, ולכן כשהסתיימה השנה חזרנו לאפיקים. בספטמבר שנת 1979 נולד עוד פעם בן- יורם. גרנו בשכונה ששמה "הרצליה פיתוח". היות והיו לנו כבר שלושה ילדים הייתה לנו זכות לעבור לדירה ב"דיזינגוף". ביולי שנת 1983, שנה אחרי שפרצה מלחמת לבנון הראשונה, נולדה הבת חמדת. עוד ג'ינג'ית נוספה למשפחתנו אחרי חגי וזאת מתנה מסבתא רות, אימא של איצ'ה. ארבעת הילדים שלנו זאת המתנה הכי גדולה שאיצ'ה ואני קיבלנו לנישואינו והמתנה ממשיכה ללוות אותנו כל הזמן (היא גם מאוד התרחבה לשמחתנו).

משנת 1970 הייתי מורה בבית הספר באפיקים. בהתחלה לימדתי כיתות ד'-ו' בהמשך לימדתי בעיקר כיתות ז'-ח'. 25 שנים עבדתי כמחנכת בבית הספר והייתי מאוד פעילה בו. גם כתבתי הצגות לבר מצווה, לסיום שנה, לפורים (עד היום מציגים את אחת ההצגות שכתבתי והשנה זכיתי שאורי הנכד הבכור שלי, השתתף בה). ארבע שנים הייתי מזכירה של קיבוץ אפיקים (יחד עם אורי פינסקי). גם בשנים אלה לימדתי חלקית בבית הספר. כשגמרתי לתפקד כמזכירה, עברתי ללמד בבית ירח בעיקר היסטוריה ולשון, אבל המשכתי בחצי משרה ב"אפיקי ירדן". אחרי 44 שנות הוראה יצאתי לפנסיה, אבל עד היום אני שומרת אמונים לבית הספר ועובדת בו בהתנדבות. אהבתי מאוד ואני עדין אוהבת את עבודת הוראה.

כבר שהייתי ילדה קטנה רציתי להיות אימא זכיתי בכך בגיל 26. גם ידעתי שאני רוצה ארבעה ילדים לפחות. כשהייתי בגיל 55, ליואב וליורם כבר היו חברות, התחיל לדגדג בי הרצון לסבתאות, אבל זה לא היה תלוי בי. רק חודש לפני שמלאו לי 60 זכיתי לחבק את אורי, נכדי הבכור, ואחרי חצי שנה נולד גם אלון. תוך שש שנים זכיתי בשישה נכדים – מאיה, גוני, גלעד ואדם. בשנתיים האחרונות נוספו בשמחה איתמר ואביב. נכדים זאת חוויה של אושר לסבא ולסבתא, גם אלה שגרים איתנו וגם אלה שגרים רחוק. זאת שמחה גדולה ללכת במדרכה ופתאום לשמוע קריאה: "סבתא!!" אחד הנכדים קורא לי ומזכיר שיש לי המשכיות.

הזוית האישית

הנכד אורי: היה לי מעניין ללמוד דברים ומושגים חדשים ולדבוד עם סבתי.

מילון

שישיה
פעוטון של שישה ילדים

אפיקים
אפיקים הוא קיבוץ בעמק הירדן (בכביש 90 בין אשדות יעקב לבית זרע) המשתייך לתק"ם. שייך למועצה אזורית עמק הירדן. מקור השם נובע מהמיקום שבין שני אפיקי מים שעוברים בסביבתו - נהר הירדן ונחל הירמוך שבסביבה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”שמחה גדולה ללכת במדרכה ופתאום לשמוע קריאה: "סבתא!!" אחד הנכדים קורא ומזכיר שיש לי המשכיות. “