מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא דליה חוותה את כל מלחמות ישראל

סבתא דליה ונכדתה עינת..
מלחמת ששת הימים - ויקיפדיה
מלבד מלחמת העצמאות שאירעה עוד לפני שנולדתי, חוויתי את כל מלחמות ישראל.

בית הורי
נולדתי בירושלים בשנת 1951, כבת יחידה להורי אילנה ונחום גינזבורג.
בארץ שררה אז תקופה הצנע * (צנע – פרושו קיצוב. כל המזון ומוצרי הצריכה ניתנו בהקצבה, תמורת תלושים מיוחדים שנתנו לכל משפחה, בהתאם לגודלה.) אבי נחום עלה ארצה בשנת 1933 מגרמניה, עם עליתו של היטלר לשלטון. אמי אילנה עלתה ארצה בשנת 1950 מאנגליה (לאחר קום המדינה). בארץ נפגשו הורי בירושלים והתחתנו כעבור מספר חודשים. בזמן מלחמת העולם השניה (עוד לפני שהם נפגשו) שרתו 2 הורי בצבא הבריטי, אם כי בארצות שונות: אבי שרת בישראל, ואמי באנגליה.
 
צבא
התגייסתי בשנת 1969 לחיב"ה * (קיצור של "חיילות בשרות המשטרה").לבשנו מדי חיילים עם סרט על הזרוע שבו רשום משטרה. בתקופה זו החלו לראשונה הפיגועים בירושלים (הפיצוץ המפורסם בקולנוע ציון ועוד). תפקידנו היה לפטרל במרכז העיר, לבקש תעודות מאנשים שנראו לנו חשודים, לבדוק תיקים בכניסה לבתי הקולנוע (במקרה זה הצ'ופר היה שראינו את הסרט בחינם..) וכ"ו. היום ממלאים תפקיד זה שוטרי מג"ב ואנשי בטחון, אך אז הנושא עוד היה בחיתוליו.
הכרותי עם סבא יואל
אני וסבא יואל הכרנו בשנת 1968, בהיותי בת 17 וחצי. אני הייתי תלמידת כתה י"ב ויואל היה חיל ששרת בגולני (חיל קרבי). באותה עת לא היו מכשירים ניידים והתקשורת עם חיילים התבצעה בהתכתבות בלבד. החיילים הקרביים היו בודדים והגיעו הביתה רק אחת ל-3 שבועות, לכן רצו מאוד להתכתב. הרגעים המאושרים שלהם היו כאשר היה מגיע הדואר הצבאי עם המון מכתבים. חלק מהחיילים אף חילקו מכתבים לחבריהם, שלא קבלו מכתבים. כמה יפה מצידם.ברדיו היתה תכנית מיוחדת, שבה פרסמו  את כתובתם הצבאית *(קראו לזה ד.צ., כלומר דואר צבאי.) של החיילים שרצו להתכתב. חברתי ואני החלטנו לכתוב למספר חיילים מהרשימות, כאלה שהוריהם גרו בירושלים וכך נפגשתי עם יואל באחת מחופשותיו והתחלנו לצאת (כאמור, פעם ב-3 שבועות! ) יואל ספר שהוא קבל המון מכתבים מכל רחבי הארץ, והחליט להפגש עם אלה שגרו בירושלים וכך הכיר אותי והתאהב דוקא בי מכל הבנות. התאהבנו ויצאנו כשנה וחצי, עד שלבסוף התחתנו.
 
מלחמות ישראל
מלבד מלחמת העצמאות שאירעה עוד לפני שנולדתי, חוויתי את כל מלחמות ישראל.

שאירעה בשנת 1956, הייתי בת 5. אבי גוייס ואני נותרתי בבית עם אמי. אני זוכרת שעזרתי לה להדביק נייר דבק על כל החלונות (כדי שבמקרה של הדף הן לא תתנפצנה) ולהאפיל את החלונות בבריסטולים שחורים (כדי שהאור לא יראה מבחוץ  עלידי האויב, כדי שלא יראה היכן להפציץ). אבי נתן לי לפני שהלך למלחמה גולה מזכוכית שקופה, ששמרתי עליה מכל משמר והיא היתה לי יקרה מאוד, כי בכל פעם שהתבוננתי בה נזכרתי באבי.
 
שאירעה בשנת 1967, הייתי בת 16 (בכתה י' ) וגרתי בירושלים, שהיתה אז עיר גבול החצויה לשניים.  חצייה האחד בידי ישראל, וחצייה השני הקרוי "העיר העתיקה", בידי ירדן. התקופה שקדמה לפרוץ המלחמה היתה תקופה מתוחה, בעיקר בגלל המצרים, שגרשו את כוחות האו"ם* (האו"ם – ארגון האומות המאוחדות) מסיני, וחסמו את מעבר האניות הישראליות במיצרי טירן שבכניסה לים סוף (וע"י כך חסמו את הדרך לאילת). כולנו היינו בכוננות  למלחמה, ועזרנו במילוי שקי חול, אותם ערמנו  בכניסה לחדרי המדרגות בבניינים , כדי שיספגו ויחסמו כדורים או פגזים.
אני  זוכרת את האזעקה שהחלה ב-5 ביוני 1967 בבוקר, בעת שהייתי באוטובוס בדרכי לבית הספר. מיד עם הגיעי לבית הספר ירדנו למקלטים. כל אותו היום היו הפגזות ורק אחר הצהרים, כשהיתה הפוגה *(הפסקה) זמנית, עצרו לנו המורים מכוניות עוברות,  שלקחו אותנו בטרמפ * הביתה  (טרמפ פרושו הסעה מזדמנת חינם, ברכב פרטי). כשהגעתי הביתה עזרתי להורי להדביק נייר דבק על זגוגיות החלונות, ומעליהם  להדביק בריסטולים שחורים לצורך האפלה * (האפלה פרושו החשכה).
בכל 6 ימי המלחמה  שהינו במסדרון הפנימי שבדירת הורי. ממש מזל, כי רסיסי פגזים חדרו דרך תריס הברזל בחדר השינה של הורי,  ונחתו על הכרית במטתו של אבי. ירושלים העתיקה נכבשה לאחר  3 ימים , ואני זוכרת היטב את נסיעת שיירות הרכבים הצבאיים והטנקים  שיצאו מהעיר העתיקה ונסעו לאורך רחוב יפו, שם עמדו המוני תושבי ירושלים והריעו לשיירה. איזו התרגשות זו היתה.
אחותה של אמי, שגרה באנגליה, שלחה לי כרטיס נסיעה לאנגליה ואני נסעתי לשם כעבור חודש, בחופש הגדול, למשך 6 שבועות. כמובן שהתקבלתי כגיבורה, ששרדה בגבורה את המלחמה בירושלים.
אני זוכרת שלאחר המלחמה הופקו המון ספרים וחוברות בכל השפות, עם סיפורי הגבורה ותצלומים מהקרבות. כמה מהם הורי שלחו איתי לאנגליה, כמתנה לכל קרובי משפחתי שקראו בהם בשקיקה רבה.
 
שאירעה בשנת 1973, גרנו בבאר שבע, לשם עברנו שנה קודם מירושלים, כדי ללמוד באוניברסיטה. יואל למד הנדסת אלקטרוניקה ואני למדתי מדעי ההתנהגות וחינוך.
אני זוכרת היטב את יום הכפורים ההוא שחל ב-6 באוקטובר. היה שקט, צמנו, כשלפתע בשעה 14:00 החלה אזעקה. לא הבנו מה קורה אך מיד הדלקנו רדיו ושמענו שקוראים את שמות היחידות הצבאיות שצריכות להתגייס. סבא שמע את שם היחידה שלו , אך כיון שעברנו דירה רק שבוע קודם לכן, הוא לא הספיק להודיע ליחידתו הצבאית על שינוי הכתובת, וכך הם לא ידעו את כתובתנו החדשה ולא הצליחו להודיע לו היכן צריך להתאסף. לכן סבא הלך לקצין העיר, שמסר לו את פרטי מקום האיסוף. הוא חזר הביתה, לקח ציוד ויצא למלחמה, ממנה חזר לחופשה רק לאחר כ-6 שבועות.  
 
אני נסעתי עם קרן אמך (שהיתה אז בת פחות מ- 3 ) לירושלים, לבית הורי,  אך כעבור כשבוע ניתנה הנחיה לכל האזרחים לחזור לעבודה וללימודים, ולכן חזרתי לבאר שבע, שם  עבדתי כמורה, בנוסף ללימודי באוניברסיטה. אז נוצרה החברות האמיצה ביני לבין חברתי הטובה ביותר נעמי, שנמשכת עד היום. אז עוד לא הכרתי אותה, אך בעלה תני גם כן למד באוניברסיטה בבאר שבע  וגם כן גוייס וכך היא נותרה לבדה בב"ש. חברה משותפת שלנו שגם בעלה גוייס, הביאה אותה אלי ושתיהן עברו לגור אצלי, ומאז לא נפרדנו.
גרנו יחד כחצי שנה, עד שהבעלים שלנו שוחררו מהצבא וחזרו הביתה.
במלחמת יום כיפור יואל היה בחיל התותחנים, נלחם בסיני ובמצרים, ואף נפצע (כדור חדר לכף רגלו) והוא עבר נתוח בירושלים. כמו כל החיילים אז, גם הוא גידל זקן עבות, שגם אמך זוכרת אותו..

(1982) גרנו כבר ברמת אילן. יואל גוייס ונלחם בלבנון, שם שהה מספר חודשים.
 
(1991) נשלחו מעירק הרחוקה לעבר ישראל טילים מסוג סקאד . קבלנו הוראה לאטום חדר אחד בבית (בשל חשש מפני טילים כימיים) וכך בכל פעם שנשמעה אזעקה (ובדרך כלל זה קרה בלילה) היינו רצים לחדר השינה שלנו , ששימש כחדר האטום, ושהינו שם עד לצפירת ההרגעה. קרן שרתה אז בצבא ולא באה הביתה.
 
העשרה
תשע"ו

מילון

צנע
קיצוב. כל המזון ומוצרי הצריכה ניתנו בהקצבה, תמורת תלושים מיוחדים, בהתאם לגודל המשפחה.

חיב"ה
קיצור של " חיילות בשרות המשטרה ".

ד.צ.
קיצור של דואר צבאי.

או"ם
ארגון האומות המאוחדות, שהוקם לאחר מלחמת העולם השנייה, ובו מאוגדות כמעט 200 מדינות בעולם ומטרתו להגביר את שתוף הפעולה בין המדינות בכל מני תחומים.

הפוגה
הפסקה.

טרמפ
הסעה מזדמנת חינם, ברכב פרטי.

האפלה
החשכה.

ציטוטים

”למדתי שלמרות המלחמות הרבות במדינתינו, החיים נמשכים כרגיל.. אוהבים, מתחתנים ומקימים משפחה. כמו בכל העולם.“

”מדינת ישראל היא המדינה שלנו ומקומנו כאן.“