מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא בתיה ברובין עולה מפולין לישראל

אני וסבתא היום
סבתא בצעירותה
הילדות בפולין

סבתא בתיה, נולדה בפולין בשנת 1948 בעיר וובזיך. עיר שבה רוב התושבים היו פולנים ורק משפחות בודדות של יהודים. במשך הרבה שנים לא ידעו שהם יהודים. בפולין קראו לה ברברה כדי שלא ידעו שהיא יהודייה.

אבא שלה אברהם ז"ל היה נהג קטר ברכבת פולין ונוסף לזה היה יושב ראש המועצה לצרכנות בעיר (תפקיד מאוד מכובד). הם גרו בבית מאוד גדול שבעה חדרים. בגיל חמש, סבתא נכנסה לגן ילדים שבו כל הילדים פולנים ורק היא ועוד חברה יהודיות. בכל בוקר היו תפילות והן היו צריכות למצוא סיבה כדי לא להשתתף. החיים היו לא קלים כל דבר שקשור ליהדות היו צריכים לעשות בסתר. את ליל הסדר היו חוגגים בחדר פנימי שאף אחד לא יכול לראות מבחוץ. כל יום שישי כשאבא שלה היה הולך לבית הכנסת היה מחביא את הסידור מתחת למעיל והיא ואחיה היו הולכים אתו עם כדור, כביכול הולכים לשחק.

בגיל שבע כשסבתא הייתה  אמורה להיכנס לכיתה א' אחד הילדים אמר לה: "עוד יהודייה מסריחה תגיע לבית ספר" באותו יום הודיעה להוריה שהיא לא תלמד בבית ספר הזה. עם הרבה קשיים רשמו אותה לבית ספר שהיה מרוחק חצי שעה נסיעה לכל כיוון. חברים לשחק לא היו לה, אבל הייתה להם גינה שבה סבתא שלה גידלה את כל הירקות והפירות וגם שתי תרנגולות. שם בילתה רוב השעות אחרי בית ספר.

עלייה לארץ

בשנת 1957 כשהתחילה העלייה לארץ, הם קיבלו 48 שעות כדי לארוז ארגז אחד ולצאת ברכבת לכיוון וורשה. משם באנייה "ארצה" שטו לאיטליה, הים היה סוער מאוד והשייט היה קשה. באיטליה הורידו אותם והודיעו שהאנייה לא תקינה ויאלצו להישאר חודש באיטליה. אחרי חודש הם עלו לאנייה צפופה מאוד השייט היה קשה ים סוער שגרם לכולם מחלת ים. ב-20 ביולי 1957 סוף סוף הגיעו לחיפה. משם שלחו אותם למעברה של מגדל העמק. כל האזור היה שממה. בצריף שקיבלו לא היה חשמל השתמשו בעששיות.

המקרר היה על קרח כל יום היה עובר מוכר הקרח והיו קונים בלוק וזה שמר על האוכל. שירותים לא היו להם בצריף. היו בחוץ שירותים משותפים לכמה צריפים. המיטות היו מיטות סוכנות- ברזלים מחוברים ועליהם מיזרון. היה להם פנקס הקצבת אוכל, איתו יכלו לקנות רק מוצרי יסוד: קמח, שמן, מרגרינה, סוכר, קופסאות שימורים, ומעט בשר. בין השימורים היו זיתים שהם חשבו שאלה שזיפים. מה שגרם לכך שעד היום אחיה והיא לא אוכלים זיתים.

הצריפים היו מאוכלסים בעולים ממדינות שונות: פולין, מרוקו, פרס, לכן לא הייתה להם שום שפה משותפת שיכלו לדבר. הם דיברו בשפת ידיים ולמרות הכל הבינו. במגדל העמק לא היה בית ספר לכן כל בוקר צעדו ברגל לקיבוץ יפעת. לא הייתה מרפאה וכשהיו צריכים ללכת לרופא נסעו לעפולה.

מאחר ואבא שלה היה נהג קטר הוא נשלח לעבודה בחיפה והיה חוזר רק בסוף שבוע. מה שמאוד הקשה על כל המשפחה. אחרי שנה העבירו את אבא שלה לעבוד בתחנת הרכבת בלוד וקיבלו דירה בלוד. ושם כבר היה חשמל אבל עדין נשארו עם המקרר שצריך לקנות בלוק קרח.

שוב סבתא נכנסה לכיתה החדשה בבית ספר ביאליק ומאחר ובכיתה היו הרבה מאוד עולים חדשים הצמידו כל אחד לחבר שנולד בארץ כדי שילמדו לדבר עברית. את חבריה הרבים רכשה בזכות הידע שלה בחשבון. הייתה לוקחת כל יום מחברות של חצי כיתה ומכינה להם את השיעורים, עד שאימא שלה שאלה למה יש לה כל כך הרבה שיעורים בחשבון במקום ללמוד עברית? המורה הבינה ותפסה את המחברות שכתבה בהן. החל מגיל חמש רקדה בפולין לכן היא חיפשה מסגרת של ריקוד בלוד. מהר מאוד הצטרפה ללהקת המחול הייצוגית של לוד. בה המשיכה לרקוד עד גיל 20. מופע עם להקת המחול.

בבית ספר תיכון (כיתות ט-י'ב) למדה בתיכון רמלה/לוד. ואחר כך סמינר למורים ואוניברסיטה.

הזוית האישית

מאי ברובין: החוויה שלי מהתהליך היא שמאוד נהניתי, היה לי כיף להקשיב לסיפור ילדות של סבתי ולדעת על החיים פעם בפולין. אני רוצה לאחל לסבתא שלי: בריאות, אושר ועושר ושתמשיך להיות כמו שהיא.

אני וסבתא שלי

מילון

עששית, פרימוס
עששית- כלי תאורה קטן שבו פתיל דלוק טבול בחומר בערה. פרימוס- כירה שמבשלים עליה

ציטוטים

”"קיבלנו קופסאות שימורים כמו זיתים ואנחנו חשבנו זה שזיפים"“