מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא ברברה – מלונדון במלחמת העולם השניה לתל אביב של היום

סבתא וסבא ברברה ודוד צור
סבתא ברברה בילדותה
קורותיה של סבתא ברברה, סיפור עלייתה וחייה לפני העליה ולאחריה

שלי היה חייל בצבא האנגלי, מכיוון שזה היה באמצע מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה, ראינו את אבא לעיתים רחוקות ומאוד התגעגעתי אליו. זה היה הדבר הכי קשה בזמן המלחמה.

חוץ מזה היו לי חיים מאושרים. היו לי הרבה חברים. היה לי חדר משחקים מיוחד, חצי מרתף עם "מקלט" בצורת שולחן פלדה גדול. אמרו לנו שאם יש הפגזה צריכים להיכנס מתחת לשולחן, אבל אף פעם לא היו הפגזות באזור שלנו. השולחן שימש לי ולחברות שלי להצגות ולתצוגות תחפושות.

לא הייתה טלוויזיה בבית אבל היה קולנוע קרוב לבית וכל שבוע היה סרט אחר, חלק בשחור לבן וחלק בצבע, שזה היה אז משהו חדש. ראינו סרטי טרזן, ספר הג'ונגל, סיפורי אלף לילה ולילה ומדע בדיוני.

לא היה לנו הרבה כסף אבל גם לא היה הרבה מה לקנות. הייתה תקופת צנע. לכל אחד, גם למבוגר וגם לילד, היה פנקס עם תלושים עבור אוכל, בגדים, ממתקים ודברים אחרים. אבא שלי מאוד אהב ממתקים אבל הוא שמר את ההקצבה שלו בשבילי.

המשפחה שלי

ההורים שלי, מרי ופאול אוסטרסטזר, נולדו וגדלו באוסטריה ובצ'כיה. השפה שלהם הייתה גרמנית. אבא של אבא, קרל אוסטרסטזר, היה צייר ונפטר כאשר אבא היה ילד. אבא של אמא, גוסטב ויסנשטיין, היה רופא ושירת בצבא האוסטרי הקיסרי.

 ההורים של סבתא ברברה מרי ופאול אוסטרסטזר

הוריי נפגשו בברלין שבגרמניה. לאחר החתונה הם נסעו לביקור בלונדון, בירת אנגליה. בגלל האנטישמיות בגרמניה החליטו להישאר בלונדון ושם נולדתי.

אבי היה נגר רהיטים ומיד התחיל לעבוד ופתח בית מלאכה משלו. אמא הייתה כתבנית. היא ידעה כמה שפות וקיבלה עבודה בקלות.

פעם, לפני המלחמה, נסענו ברכבת כמעט יום שלם לבקר את סבתא מטילדה, אמא של אבא, בווינה שבאוסטריה ואת ההורים של אמא, גרטרוד וגוסטב, בצ'כיה הקרובה.

סבתא גרטרוד נפטרה לפני פרוץ המלחמה. סבתא מטילדה הצטרפה אלינו בלונדון. האחים של אבא ואמא ברחו כולם לפני המלחמה ללונדון, ניו יורק וקהיר. סבא גוסטב נשאר בצ'כיה ונרצח בשואה.

המשפחה בלונדון

לונדון אחרי המלחמה

כשהסתיימה המלחמה אבא השתחרר מהצבא וכולנו חזרנו ביחד ללונדון, בה גרנו קודם. אמא התחילה לעבוד במשרד במרכז העיר, אבא פתח בית מלאכה קרוב לבית החדש שלנו ואני התחלתי ללמוד בבית ספר חדש.

 המשפחה לאחר תום המלחמה

לונדון היא עיר גדולה מאוד. נסעתי כשעה לבית הספר באוטובוס וברכבת. החברות שלי גרו רחוק ממני ויכלו לבקר אותי רק בסופי שבוע ובחגים. לא היו לי חברים קרובים לביתי. התחביבים שלי היו ציור, פיסול, הרבה קריאה, החלקה על הקרח וטניס ששיחקתי עם אבא.

בגיל 17 סיימתי את בית הספר והתחלתי ללמוד אדריכלות (תכנון בניינים). למדו אתי תלמידים מכל העולם: מסין, מאפריקה וגם מישראל.

ביקורי הראשון בארץ

בשנת 1957 ביקרו אצלנו בלונדון שתי חברות ותיקות של הורי שעלו לארץ לפני המלחמה. הן סיפרו לנו נפלאות על הארץ והזמינו אותי לבקר. נרשמתי לתכנית הסוכנות להחלפת סטודנטים לחודשיים במהלך חופשת הקיץ.

הנסיעה הייתה חוויה. קודם ברכבת לנמל הצרפתי מרסיי. משם הפלגנו חמישה ימים בים התיכון לנמל חיפה. כל ערב היו שירים וריקודים וסיפורים על ארץ ישראל. מאוד התרגשתי מהמראה המקסים של רכס הכרמל ולמרגלותיה העיר חיפה.

רכס הכרמל ולמרגלותיו חיפה

מחיפה נסעתי לירושלים לבית החברים ב"יפה נוף" בירושלים, אז שכונה של בתי אבן קטנים מול שדות פתוחים, בהם כעבור כמה שנים הקימו את קמפוס גבעת רם של אוניברסיטה העברית. מרחוק היה מבט אל העיר העתיקה, ובלילה ירח מלא ענק בשמיים.

עבדתי חודשים, טיילתי בדרום הארץ, הכרתי חברים חדשים, והחלטתי להישאר עוד כשנה. ביקרתי בקיבוצים מבקעת הירדן ועד הגליל העליון. הכרתי הרבה אנשים נפלאים.

חזרתי ללונדון לגמור את הלימודים וידעתי שאחזור לגור בארץ.

החיים בארץ

בשנת 1962 עליתי ארצה. הלכתי לעבוד במשרד השיכון בנצרת עלית, אז עיירה קטנה בת כ-10,000 תושבים. הכל היה בטווח הליכה ברגל. תכננתי בתי מגורים, מרכזים מסחריים ומוסדות ציבור. שם פגשתי את דוד צור, מורה לשעבר ועובד קהילתי. התיידדנו, הוא עזר לי ללמוד עברית וכעבור זמן לא רב התחתנו.

דוד היה יליד סמרקנד, מהעדה הבוכרית. הוא עלה ארצה בגיל שמונה בשנת 1933. הייתה לו משפחה גדולה שגרה בתל אביב ובסביבה: שתי אחיות ושני אחים, כולם נשואים עם ילדים, ואמא נפלאה, אישה קטנה וחמה. היא לא דיברה עברית ואני לא ידעתי בוכרית אבל התקשרנו בשפת הגוף ומאוד התיידדנו.

סבא וסבתא: דוד וברברה צור 

נולדו לנו שני ילדים. הראשון היה דב (לפי ראשי תיבות שלנו) אבל תמיד קראו לו דובי. אחריו באה טליה אבל תמיד קראו לה טלי.

לארי שש שנים עברנו לתל אביב, שם נולד אבא של שי, אייל, ושם אנו גרים עד היום.

ההורים שלי ביקרו אותנו גם בנצרת וגם בתל אביב. כמעט כל שנה, בחופשת הקיץ, היינו נוסעים לאנגליה והילדים למדו מהר מאוד אנגלית.

הורי נפטרו בשנת 1985 ודוד בשנת 1986. הילדים גדלו, סיימו את בית הספר, צבא ואוניברסיטה, התחתנו ועכשיו יש לי עשרה נכדים.

העשרה:

נָצְרַת (ערבית ????????????, תעתיק מדויק: אלנָּאצִרַה, תעתיק חופשי: א-נָּאסִירַה; לטינית Nazara) היא עיר עתיקה במחוז הצפון בישראל, וכיום היא העיר הערבית הגדולה בארץ. באמצע שנת 2010 התגוררו בעיר כ-72,500 איש, כולם ערבים, כ-70% מהם מוסלמים ויתרתם נוצרים. נצרת היא מרכז כלכלי, פוליטי, תקשורתי ותרבותי ראשון במעלה בקרב ערביי ישראל, והיא סמן חשוב להלך הרוח במגזר הערבי בישראל. מדי שנה מהווים אירועי יום האדמה והפגנות האחד במאי תזכורת לעובדה זו, וחלק ניכר מאירועי אוקטובר 2000 התחולל בעיר.(ויקיפדיה)

תשע"ו   2016

 

מילון

יפה נוף
יפה נוף היא שכונה במערב ירושלים, אשר הוקמה ב-1929. יחד עם רמת בית הכרם וגבעת בית הכרם היא מרכיבה את שכונת בית הכרם רבתי. שמה של השכונה, יפה נוף, כאחד משמות ירושלים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”חזרתי ללונדון לגמור את הלימודים וידעתי שאחזור לגור בארץ.“