מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זכרונות ילדות מרכבת העמק

סבתא אמירה ורוני באחד המפגשים.
סבתא אמירה על הטנק בדגניה
ילדות ונעורים בקיבוץ דגניה

שמי אמירה ואני סבתא של רוני קיש.

נולדתי להוריי מתתיהו ויהודית בלכר בבית החולים "העמק" בעפולה. אני בת דגניה א'.

סיפור הולדתי

כשאמי עמדה ללדת היא נסעה ברכבת "העמק" מצמח לכפר יחזקאל. בזמנו לא היו רכבים לקיבוצניקים, ולכן היינו צריכים לנסוע ברכבת. בכפר יחזקאל גרו הוריה ומתחנת הרכבת לקח אותה אביה, משה שור, עם סוס ועגלה הביתה. שם היא חיכתה ממש עד ללידה ומשם אביה לקח אותה אל בית חולים העמק בעפולה. באותו זמן בדגניה א', חיכה אבא שלי להודעה מה נולד לו.

יום אחד באו אליו מספר ילדי דגניה ואמרו לו: "מזל טוב נולד לך בן"…סבתא שלי שמעה את זה והלכה וקנתה בגדי תינוק, בצבעי תכלת והביאה לביתו של אבי. כעבור מספר ימים הגיעה אמא עם התינוקת ואבא נשאר בהלם…כמובן שהחליפו את הבגדים ונקנו בגדי תינוקת והכל היה בסדר.

החבר'ה באו והתנצלו על המתיחה. השם הנבחר לתינוקת היה אמירה, לשם זה קיימים שני פירושים: הראשון הוא אמיר הוא צמרת של עץ. והשני הוא אמירה בערבית הוא נסיכה. בדגניה א' נהוג היה שהילדים ישנו בבתי ההורים וכך גם אני זכיתי לישון בבית הוריי כל ימי ילדותי.

המשאית אמירה

כשהייתי בת שנה וחצי התנדב אבי יחד עם עוד הרבה קיבוצניקים ל"בריגדה היהודית". באותן השנים שלטו בארץ הבריטים והתנהלה באירופה מלחמת העולם השנייה, הבריטים ביקשו מתנדבים יהודיים מישראל שיעזרו במלחמה נגד הגרמנים. בהתחלה הובאו המתנדבים היהודים למצריים שגם שם הייתה לבריטים נגיעה בשלטון. במשך מספר חודשים התאמנו המתנדבים במצריים ובסיום האימונים ניתנה להם האפשרות להגיע ארצה ולהיפרד מהמשפחה.

אבי חזר למצריים ומשם הפליגו לאיטליה. אבי השתייך לפלוגת הנהגים 178, הם היו מובילים נשק ואוכל ליחידות שהיו יושבות ברחבי אירופה. לאבי בהתחלה נתנו משאית והוא כתב עליה באותיות קידוש לבנה 'אמירה' אחרי שהאוטו הזה יצא מכלל שימוש אבי קיבל משאית חדשה ועליה כתב דגניה א'.

להמשך סיפורה של אמירה קיש

כשהייתי בת ארבע קיבלתי מתנה שנשלחה מאבי מאיטליה על ידי חבר שלו, חבילת קוביות לבנייה. עד היום אני שומרת על קוביות אלה.

קוביות המשחק

6

כשהבריגדה התקרבה לגבולות גרמניה החיילים שמעו על מצוקתם של ניצולי השואה היהודים. ואז נשלחה בקשה לארץ לאסוף בגדים לניצולים. אני קיבלתי מתנה מסבתי טובה וסבי משה הוריה של אמי, בגיל  ארבע וחצי אפודה פרוותית הנקראת: 'פלצלה'. כאשר שמעתי על מצוקתם של ניצולי השואה, אני דרשתי מאמא שתשלח את הפרווה לניצולי השואה וכך היא עשתה.

את כל ילדותי עברתי בלי שאבי היה בבית, רק אמא. אבי חזר כאשר הייתי בת שש בערך לפני עלייתי לכיתה א'. בכל אותה תקופה הרגשתי געגועים לאבי ומשפחות בקיבוץ "אימצו אותי" כדי לנסות ולהעלות לי ולאמי את המורל, עם המשפחות האלה יש לי קשר עד היום.

באותה תקופה אכלו בדגניה בחדר האוכל המשותף ואמא כל ערב הייתה הולכת לחדר האוכל, ואני נשארתי לבד. לשאלתה של אמא מה אני רוצה שתביא לי לאכול, השבתי: לחם ושמן עם זיתים.

הגיע הזמן שבו אנשי הבריגדה חזרו ארצה ולנו הודיעו שאבי אמור להגיע אחר הצהריים. ישנתי בגן. הגננת באה להעיר אותי ואמרה שאני צריכה להתלבש יפה וללכת לפגוש את אבא. הלכתי עם אמי ויחד עם כל אנשי דגניה חיכינו על הכביש שמוביל לירדן. ואני ראיתי את אבי, שהיה עוד עם מדים  והחלטתי שהעניין הזה גדול עליי וברחתי למשפחת אנקורי שהייתי איתם בקשר מאוד חזק. זאת אחת מהחוויות בילדותי שהכי השפיעו על מערכת החיים שלי בעתיד.

החוויות של ילדותי שהשפיעו עליי מסופרות על ידי הגננת שלי מרים זינגר ז"ל (היא הייתה סופרת) בספר "דגניה" שבו אני מוזכרת בשם אילנה, על שם האות הראשונה בשמי.

ספר "סיפורי דגניה"

3

 

 אחד השירים שהיו שגורים בפינו בילדותי, היה שיר שחובר בדגניה א'

%d7%99%d7%97

חגים בביתי

אמא שלי שנולדה בפולין היא ממשפחה דתית. שם משפחתה מבית הוא שו"ר, שוחט ורב. סבה כתב ספרי שחיטה וטהרה שעד היום נלמדים בלימודי הרבנות בארץ. משפחתה היא ממשפחת הלווים וכמה דורות לפניה היה הפרשן הגדול של התנ"ך רש"י. כתוצאה מכך אמי שמרה על המסורת היהודית והעבירה אותה אליי, כיוון שגדלתי בקיבוץ היה קשה לשמור על המסורת במלואה ואם אנחנו מדברים על החגים הרי שחגים כמו פסח למשל קשה היה לשמור בקיבוץ. אצלנו בבית שמרנו על בשר וחלב ועל הצום ביום כיפור. אני מגיל 12 עד היום שומרת על הנושא של צום. מילדות אמא ואני הדלקנו נרות שבת, כמו כן בחנוכה היינו מדליקות בבית נרות של חנוכה למרות שבמוסדות החינוך הדליקו את נרות החנוכה באופן קבוע.

כיוון שאבי היה בבריגדה ומשפחתה של אמי בכפר יחזקאל את החגים היינו מבלים איתם. היינו נוסעות ברכבת "העמק" לבית של סבא וסבתא בכפר יחזקאל. ביתם היה קטן וצפוף ולא היה מקום למיטות ולכן כשבאנו היו מחברים שני כיסאות אחד מול השני ואני הייתי ישנה שם, עד היום כשרבים מנכדיי באים יחד ואין לי מספיק מיטות אני מחברת שתי כורסאות ומספרת להם את הסיפור על ביתם של סבי וסבתי וחיבור הכיסאות לשינה.

אני בחרתי להתמקד היום בקבלת השבת שחונכתי בביתם של הוריי. כל יום שישי עד היום אני מתפללת את תפילת השבת ומדליקה נרות. כיוון שהדלקת הנרות היא מאוד משמעותית עבורי בחיי התחלתי לאסוף פמוטים ממקומות שונים בארץ ובעולם.

ארבעה זוגות פמוטים יקרים לי במיוחד:

1.את הזוג הראשון קיבלתי כמתנה מסבא וסבתא שלי ליום חתונתי עם דובי בעלי.

2.זוג פמוטים קיבלנו מאבא ואמא שלי בנסיעתינו לפרס (אירן).

3.זוג פמוטים עם יונה שקיבלנו מתנה מבתינו חן לפני נישואיה.

4.לאחרונה עם פטירתה של סבתי אמו של אבי קיבלתי את זוג הפמוטים שהיא הביאה איתה מקובנה בליטא.

הנושא של הדלקת נרות ביום שישי היה מאוד חזק ומושרש בי, ולכן גם בהיותי בצבא היה לי מאוד קשה לא להיות בבית ביום שישי ולכן הייתי מנסה להתחלף עם אחת הבנות שלא כלכך היה לה חשוב להגיע הביתה, ואם לא הצלחתי הייתי הולכת ומתקשרת הביתה ואומרת "שבת שלום".

גם כשהיינו בפרס (אירן, לשם נשלח סבא דובי ז"ל  לעזרה בחקלאות לאחר רעידת האדמה שהייתה בשנת 1964 וכמובן שאנו 7 ו – 2 בנינו היינו איתו שם חמש שנים.) הנושא של הדלקת הנרות היה מעלה בי געגועים ולפני ההדלקה היינו מנסים להתקשר הביתה ולהגיד "שבת שלום". עד היום כשאבא של רוני גיל (הבן שלי) נוסע לחו"ל הוא מתקשר לפני השבת ואומר לאמא שלו "שבת שלום".

ישראל ואני

החינוך שלי התחיל בדגניה  א' שם נולדתי וכמו שאז סברו: החינוך הוא לתורה, לעבודה ולמעשים טובים. לא כמו שחושבים כולם כיום שהחינוך היה אנטי דתי מוחלט, אנחנו שמרנו על החגים כמו פסח, ראש השנה, חתונות שהתקיימו במשק מאוד יפה. גם קבלות שבת היו עם הדלקת נרות, ארוחה חגיגית משותפת של כל חברי הקיבוץ. אני זוכרת שכל יום שישי היו אופים עוגות שמרים שהיו מיוחדות ליום השישי.

למעשה ההרגשה של ישראל שלי התחילה בהיותי מאוד מאוד צעירה, כשאבא שלי הלך לצבא לבריגדה, שאחר כך נודע לי שהוא עסק רבות בנושא של אגירת אוכל לניצולי השואה, איסוף שמיכות ובגדים מכל מיני מקומות לניצולי השואה ובהמשך גם תרומתי הקטנה של הפרווה שקיבלתי מסבא וסבתא שלי.

לסגירת המעגל הזה אני התחתנתי עם ניצול שואה, דב קיש ז"ל. כאשר מלאו לסבא דובי חמישים ונסענו לבקר בעיר הולדתו עברנו במחנה ההשמדה דכאו וסבא כתב בספר הזכרונות של המחנה:"אם היטלר היה יודע איזה משפחה לתפארת הקמתי במדינת ישראל, הוא היה מתהפך בקברו."

1948 החלה מלחמת השחרור. דגניה א' ישבה מרחק של שני קילומטר מהעיירה צמח הערבית ששם הייתה משטרה ששלטה על כל עמק הירדן, שנשלטה על ידי הבריטים. כשהבריטים עזבו את הארץ, השאירו את המשטרה בידי הערבים. דגניה א' שישבה על הכביש הראשי הייתה המוקד הראשון להסתערות הלגיון הערבי. בדגניה א' עשו חפירות בכל הצד המזרחי ליד הגדר ואת המקלט הראשי חפרו בדיוק ממול השער הראשי של הכניסה. במקלט זה שוכנו ילדי דגניה.

פרצה המלחמה, הטנקים של הלגיון נעו לכיוון דגניה א' והיה חשש שהם יכנסו ויחריבו את המשק והדרך לכיבוש החלק הצפוני של מדינת ישראל היה מוחשי מתמיד. את הילדים שיכלו ללכת ברגל לקחו בקבוצה והריצו עד כנרת הקבוצה ואני הייתי בינהם. אחי אבנרי שהיה בן שנה בערך נלקח על ידי המטפלת שלו אסתר הורביץ ז"ל. בינתיים התחילו לחוג מעל ראשינו אווירונים, העלו אותנו על משאיות פתוחות והתחלנו לנסוע לכיוון יבנאל. בדרך חג מעלינו אווירון, הנהג נכנס מתחת לעץ חרוב גדול ואנחנו קיבלנו הוראה לשכב על הרצפה מתחת לספסלים.

אחד הדברים שאני זוכרת עד היום, את אחת האמהות שבנה היה בן חודש או חודשיים היא חיבקה אותו וגהרה מעליו, כעבור מספר דקות המטוס חזר מזרחה לכיוון צמח, ועד היום אני זוכרת את המראה כסמל של אימהות.

באותו הזמן בדגניה א' התכוננו לקרב הגדול. מהמשקים הקרובים הגיעו מספר חברים לעזור בהגנה. אמא שלי נשארה בתור חובשת בתעלה. אבא שלי דאג לבעלי החיים, הוציא אותם מהרפתות והעבירם לאום ג'וני (המקום שבו גרו בהתחלה החלוצים שבנו את דגניה). אנחנו המשכנו בנסיעה עד לקריית חיים. שם הורידו אותנו בבית העם ומשפחות באו לקחת אותנו אליהם ללינה. נשארנו שם עד שמצאו לנו מקום בחיפה באחד מבתי הספר שהיה ממוקם בכרמל בתוך חורשת אורנים גדולה. שם היינו שנה ללא הורים, ללא מבקרים ועם הרבה געגועים ולי עצמי חזרו הזכרונות של מלחמת העולם השנייה. בדגניה השתלטו על טנק, שאר הטנקים ראו שהטנק בוער והסתובבו וחזרו לצמח. כעבור כמה חודשים הביאו לדגניה את אותם הילדים שהוריהם השתתפו במלחמה ואת אלה שאחד מבני משפחתם נהרג.

אני הייתי בין אלה שבאו לדגניה, הנה בתמונה על הטנק בדגניה

1

 

המלחמה נגמרה , חזרנו הביתה אחרי שנה, היה כיף להתאחד עם ההורים ולחזור לשגרה. המשפחה שלנו החליטה להחליף את שם המשפחה מבלכר ל"דרור". כשמדברים על ישראל ואני, אחד הדברים שחשובים לי היה התגייסותי לצבא. הייתי בסרפנד כטוראית ואחר כך כסמלת, הייתי מ"כית.ובהמשך היייתי אחראית בקצין העיר תל אביב. תוך כדי השירות צעדתי פעמיים: בצעדת "ארבעת הימים". כהכנה לנסיעה להולנד לצעדת ארבעת הימים הייתי בין אלה שנבחרו לייצג את חיל הנשים בהלוויתו של נשיא המדינה חיים וויצמן ז"ל.

ישראל בשבילי זה לתלות את תמונת מדינת ישראל על קיר הכיתה שבה לימדתי. ישראל בשבילי זה לתלות על אחת מדלתות הבית הפנימיות את מגילת העצמאות. ישראל בשבילי זה להביא לחינוך את ארבעת ילדיי שיש לתרום למדינה בשירות הצבאי ואחריו. ישראל בשבילי שאחרי חמש שנים בשליחות מדינת ישראל היינו בפרס ובעלי קיבל  פרס על עבודתו , ניגש אליו ארנון מילצ'ן שהכיר אותו זמן רב וביקש שאצא לדרום אפריקה להדרכה בנושא החקלאות ותשובתו הייתה: "נדדתי מספיק, אני לא עוזב את המדינה".

ולסיכום ארבעת ילדיי חיים בישראל.

הזוית האישית

סבתא אמירה: העבודה הזוגית שלי עם נכדתי והעברת סיפור חלק ממסלולי חיי בילדותי, גרמו לי לחוויה מעשירה ומעצימה. לדעתי פרויקט זה חשוב ביותר הן להעמקת קשר בין שלושת הדורות ובין יידוע של הנכדים מה עבר על דור הסבים והסבתות.

רוני: פרויקט הקשר הרב דורי הינו פרויקט מעצים ומרגש. הייתה לי כזכות לקחת חלק בפרויקט. למדתי המון על עבר משפחתי והפרויקט הזה חיבר מאוד ביני לבין סבתי.

מילון

פלצלה-
ווסט ,מעיל פרוותי.

ציטוטים

”תרומתי לניצולי השואה הייתה מתנתי מסבתי"“