מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא אילנה מספרת לנטע את תולדות חייה

ביום נישואינו
תמונה משפחתית
החיים של סבתא כילדה בבולגריה ובהמשך בארץ

נולדתי בבולגריה בעיר הבירה סופיה בשם: מדלן משיח. סבא שלי מצד אבא, שם טוב וסבתי – מזל. סבא שלי מצד אמא, אהרון וסבתי – חורסי.

הבית בו נולדתי היה בניין של ארבע קומות שהשתרע על שני רחובות והיה של סבא שלי, שם טוב, גרו בו כל בני המשפחה, בנותיו, בניו, בני ובנות זוגם והנכדים. (לסבי היו 12 ילדים שמתוכם שרדו רק 9). הייתה לנו דירה של חמישה חדרים , כאשר חדר אחד מהם, שימש כמשרד לאבי, שהיה עורך דין. השפה בה דיברנו בבית הייתה, בולגרית.

בשנת 1942 גירשו את היהודים מסופיה. אבל, היות והבולגרים, היו בני ברית של  גרמניה, במקום לשלוח אותנו ואת יתר היהודים מהעיר ישירות למחנות ריכוז בפולין. החזיקו אותנו במשך שלושה ימים ליד הרכבות בחוסר ידיעה מוחלט, אם שולחים אותנו לפולין או נשארים בבולגריה. לאחר שלושה ימים הוחלט שלא שולחים לפולין ועברנו לכפר קטן בשם פזרצ'יק. את אבי שלחו למחנה עבודה ואילו אנחנו עברנו לגור עם עוד שלוש משפחות בדירה עם חצר משותפת, כשכל משפחה קיבלה חדר אחד. היות והמבוגרים היו עם טלאי צהוב ושעות התנועה שלהם בכפר היו מוגבלות, הרי שרק אני, שהייתי ממש תינוקת, ביצעה את הקניות והשליחויות הנחוצות. באחת הפעמים נשלחתי להביא מהתנור המרכזי שבכפר תבנית של פלפלים ממולאים שאמי שלחה לאפיה. כשחזרתי מהמאפייה עם התבנית המלאה, נפלה לי התבנית מהיד וחלק מהפלפלים נפלו על הרצפה. בהיותי ילדה קטנה, ללא כל מחשבה, אספתי את הפלפלים מהרצפה והכנסתי לתוך התבנית עם הפלפלים הנקיים, שעוד נשארו בה. תארו לכם את הכעס והתסכול של אמי (איך יכולתי להכניס פלפלים מלוכלכים לתבנית שעוד הכילה גם פלפלים נקיים ובכך לקלקל את הכל).

המשפחה שלי

במחנה העבודה אבא שלי ז'ק משיח, ששמע שיש אנשים שמשוחררים הבייתה עקב לחץ דם גבוה, ניסה את מזלו ואמר שגם לו יש (כאשר לא היה לו מושג אם זה אכן כך). במדידה שעשו לו, התברר שלחץ הדם שלו היה 270/130. הוא נשלח על ידי הגרמנים מייד הבייתה, מתוך כוונה שאם ימות, עדיף שימות בביתו ולא במחנה עבודה.

עם שחרור בולגריה ב-9.9.1945, חזרנו לסופיה לדירתנו. יחד איתנו חזרו יתר בני המשפחה שהיו פזורים ברחבי בולגריה וכן גם סבא שלי שם טוב משיח ואישתו. כבתו של אבי, שהיה הבן הראשון לאחר 5 אחיות, הייתי הנכדה האהובה ביותר על סבי והוא פינק אותי מאד. זכורה לי במיוחד העובדה, שהוא נתן לי כל בוקר כסף, כדי שאלך לקונדיטוריה ששכנה באותו הבניין מאחורי הפינה (הבניין השתרע על שני רחובות), ואקנה לי עוגת נפוליאון, שמאוד אהבתי. החיים בבניין הגדול עם סבי, הדודים והדודות ובני הדודים שלי היו מבחינתי כמו חיים בגן עדן. כולם שיחקו איתי ופינקו אותי כי הייתי הכי קטנה מבין הנכדים.

אלא שבמקביל חלו מאורעות ששינו את מצבנו.

לאחר מלחמת העולם, בולגריה שוחררה על ידי הרוסים ולכן, המפלגה ששלטה בבולגריה הייתה המפלגה הקומוניסטית. במשטר זה אבי, שהיה שייך למשפחה עשירה נחשב לאויב העם. אי לכך, בשנת 1949 שללה הממשלה מאבי את הזכות להיות עורך דין, והחליטו  לגרש אותו לכפר נידח כלשהו, מחוץ לעיר הבירה, סופיה. ואילו את אמי, שמוצאה היה ממשפחה חסרת אמצעים, החליטו  להשאיר בסופיה. עקב גזירות אלו, החליט אבי לעלות ארצה ותוך שבוע היינו על רכבת שהובילה אותנו לנמל בו עלינו על אנייה, שיעדה היה ישראל. הייתה זו אניית משא, מחולקת לתאים של שלוש קומות אחת מעל השנייה. כל תא היה ברוחב 2.20  מטר ואורך 2.5 מטר בגובה של  1.5מטר.  בכל תא כזה שכנה משפחה, בלי תלות בגודלה (עם ילד אחד או שלשה). אני נהניתי מהמצב וטיפסתי בין התאים והסתובבתי בכל האנייה. (הורי ויתר המבוגרים שהיו באותה אנייה, לא נהנו כל כך).

הגענו לנמל חיפה ב-10.4.1949 והעבירו אותנו למעברה בפרדס חנה. למזלנו, שהינו שם יום אחד בלבד, כי דודי, אלי קנטי האח של אמי, שהיה בישראל משנת 1933, בא למעברה וחיפש אותנו. הוא עבר מאוהל לאוהל ושאל אם מישהו מכיר או יודע באיזה אוהל נמצאת ויקי משיח ומשפחתה? תוך כדי הליכה, הוא הגיע לאוהל שלנו ופנה אל אמי שעמדה מולו והתחיל לשאול אותה את אותה שאלה. באמצע השאלה, הוא קלט שהוא עומד מולה. המחזה היה מדהים. הם התנשקו, והתחבקו. לאחר מכן, נסענו כולנו באוטובוס, עם דודי לביתו. שם קיבלו אותנו אישתו שולה ובנותיו התאומות נירה ואראלה. הגענו לארץ בדיוק בחופשת פסח ובנות דודותי שהיו בחופש לקחו אותי כל בוקר לגינת השרון בתל אביב ולימדו אותי לדבר עברית. לצורך זה אף מצאו חברה שידעה בולגרית, כדי שתתרגם לי, את מה שלא הבנתי. בזכותן, כעבור שבועיים דיברתי עברית.

גרנו אצל דודי ודודתי כחודש ימים. כעבור חודש זה התגייסה כל משפחתה של דודתי, שולה לבית רסקין, דור שביעי בארץ וממקימי תל אביב, למצוא לנו דירה. הם מצאו חדר בבניין נטוש באבו כביר, ובשבת אחת השלימו את הגג ואת הקירות, כך שניתן יהיה לגור בו. בהמשך השבוע הוסיפו לו צריף ששימש מטבח ולידו שירותים. כך שכעבור כשבועיים מתחילת הבנייה, הייתה לנו דירה ועזבנו את בית דודי. גרנו באבו כביר כ-4 שנים. אמנם גרנו בחדר אחד שלשתנו והשירותים היו בחוץ אבל, לי זו הייתה תקופה מקסימה. היינו חבורה של ילדים ששיחקנו הרבה בחוץ. ארגנו הצגות לאנשי השכונה ואף אחד הילדים שהשתתף בהצגות אלו, הוא היום שחקן טוב וידוע (יצחק חזקיה). עד היום חלק מחברי הטובים הם מהתקופה ההיא.

אבי, שהיה עורך דין ותיק ומנוסה בבולגריה, נאלץ לעבור מחדש בחינות, כדי לקבל אישור לעסוק בעריכת דין בארץ, כי חוקי המשפט בארץ שונים מאלה של בולגריה. בתקופה שהוא התכונן לבחינות, כדי להתפרנס הוא עבד כירקן ואילו אמי, שאף היא למדה משפטים בבולגריה עבדה בבית חרושת לטקסטיל וקמה כל יום בארבע בבוקר, כדי ללכת לעבודה. אבי עבר את הבחינות תוך 7 חודשים מהגיענו ארצה, שכר משרד והחל לעבוד כעורך דין עצמאי. הוא היה הראשון, מבין עורכי הדין שעלו מבולגריה, שקיבל רישיון לעסוק בעריכת דין בארץ, כך שהייתה לו עבודה רבה והוא חזר הביתה מהעבודה בשעות מאוחרות מאד בעשר או אחת עשרה בלילה. אמי למדה בינתיים עבודה סוציאלית והחלה לעבוד כעובדת סוציאלית בעיריית תל אביב, בשכונת התקווה.

למדתי בבית הספר היסודי "השחר", ששכן ליד גימנסיה הרצליה, לפני שהרסו אותה ובנו במקומה את "כלבו שלום" – "הבניין הגבוה ביותר במזרח התיכון", באותה תקופה (זו הייתה "ההצדקה" שמצאו להריסת הבניין).  גם את בניין בית הספר "השחר" הרסו  עם הזמן. היה זה בית ספר טוב ונעים שהמורים בו וכן המנהל היו מעולים. הם הקדישו את מלוא תשומת הלב והמאמצים לטובת התלמידים. אחד המורים הזכורים לי בצורה יוצאת דופן לטובה הוא המורה לתנ"ך בשם דוד, שהקנה לי את האהבה לתנ"ך וללימודים בכלל. התחלתי את לימודי בכתה ד', כאשר מבחינת הגיל הייתי צריכה להיות בכיתה ה'. לכן, בהגיעי לכתה ו',  ביקשתי לקפוץ כתה ולאחר שעברתי בחינות בחופש הגדול, הקפיצו אותי מכתה ו' לכתה ח'. דבר שניתק אותי מחברותי בבית ספר זה. כך שלצערי, אין לי כל קשר עם חברים מאותה תקופה.

בשנת 1953 עברנו דירה למרכז תל אביב ליד בית הבימה. כך שתיכון למדתי בתיכון עירוני א', בתל אביב, שהיה קרוב לביתנו. המורים שהשאירו את חותמם עלי היו שניים. אחד: המורה לתנ"ך ודקדוק – ששון "ששקה", שהיה מורה לתנך ידוע באיכותו, בכל תל אביב והשני: המורה למתמטיקה – פרופ' סטרץ, אישיות יוצאת דופן ומבריקה שאף הזמנתי להשתתף בחתונתי. מתקופה זו שמרתי על קשרי חברות. הייתי בשבט צופים קשישים ובצופי ים.

בצבא שרתתי בחיל אוויר, כאלחוטאית. עברתי קורס אינטנסיבי של ששה חודשים. הקשר בין הבנות בקורס היה חזק וטוב. שלצערי, נותק עם השנים. מאותה תקופה שמרתי על קשר רק עם חברה אחת, שרה שנפלד, שהיא לי כמו אחות, שלא הייתה לי אף פעם. ביחידה בה שרתתי פגשתי את בעלי לעתיד- משה קרידי, שהיה שליש היחידה. היינו חברים במשך כארבע וחצי שנים. ולאחר שסיימתי מתמטיקה באוניברסיטת ת"א, התחתנו. חיתן אותנו הרב כהנא, הרב הראשי של חיל האוויר. את ירח הדבש בילינו במלון בנהריה שהיה בהסכם עם הצבא ואליו הגענו בשעה אחת בלילה, בטנדר צבאי, נהוג על ידי נהג היחידה. רוב המתנות לחתונה היו סטים של כוסות מים וספלי קפה מכל הסוגים. שאת כולם מסרנו לחנויות שהתמחו בהחלפות של מתנות חתונה.

בשנת 1962, שנת נישואינו הראשונה, גרנו אצל הורי: סבתא רבא ויקי וסבא רבא ז'ק ב-1963 עברנו לדירתנו הראשונה. באותה תקופה היה נהוג לחסוך כסף לרכישת דירה בתכנית חיסכון לבניין שהייתה קשורה למשרד השיכון ולבנק טפחות. בשנת 1959, כשסבא משה  החל לשרת בשירות קבע, הוא נרשם לתכנית ופתח חשבון מתאים בבנק טפחות. בהמשך, התקיימו הגרלות לשכונה לרכישת דירה, שאליה סבא נרשם. השתתפו בהגרלה סבא משה ואמא שלי מתוך אמונה, שהם בעלי המזל במשפחה ואמנם הדבר הוכיח את עצמו. הם זכו בשכונת רמת אביב בדירת שלושה חדרים ובקומה שנייה, שנחשבה לזכייה הטובה ביותר.

בשנים 1963-70 לימדתי מתמטיקה ופיזיקה בבית הספר אליאנס ברמת אביב.

ב- 1965 השתחרר סבא משה משירות קבע והחל לעבוד בבנק למלאכה כמנהל כוח אדם. באותה שנה נולד לנו בננו הבכור, רון-ז'ק. סבא משה למד ראיית חשבון במדרשה למינהל – המכללה למינהל בתל אביב. בהמשך, לאור ההתפתחות הטכנולוגית המהירה באותה תקופה והמעברים למחשב, למד סבא משה במכון לפריון העבודה, ניתוח מערכות מידע ועיבוד נתונים במחשב. בעקבות זאת התמנה כאחראי על תכנון ועיבוד נתונים במחשב, בבנק והחל להעביר נושאים שנוהלו ידנית, במכונות נשיונל לעיבוד נתונים במחשב בלשכת שירות של י.ב.מ. באותה תקופה הנתונים הוקלדו לאמצעי אגירה כגון: סרט מנוקב, כרטיס מנוקב, דיסקטים, סרטים מגנטיים. לאחר מכן הועברו לעיבוד במחשב ולהפקת דוחות שונים. לימים, התמנה סבא כמנהל אגף ארגון ושיטות ועיבוד נתונים במחשב וסגן מנהל חשבונות ראשי, של בנק למלאכה.

בשנת 1970 נולד בננו השני, גיל-שם טוב- אבא שלך. ואילו אני עזבתי את אליאנס והתחלתי לעבוד בחברת י.ב.מ כמדריכה של שפות מחשב ומערכות הפעלה. בהמשך, כל חמש שנים, לאחר שמיציתי את עצמי בתפקיד,עברתי לתפקיד אחר. בתפקידי השונים הייתי: מהנדסת מערכות, אשת שווק מחשבים אישיים, מנהלת תחום תוכנה ומנהלת שיווק ותחום תקשורת מחשבים,של יבמ ישראל.

ב-1974 נולד בננו השלישי והאחרון דרור. הוא נולד בסיום מלחמת יום כיפור ולכן נתנו לו את השם דרור שמבטא חופש. בשנה זו עברנו לגור לדירה גדולה יותר בנאות אפקה.

אבא שלי נפטר ב-ינואר של שנת 1978. שנה אחרי זה נרכש בנק למלאכה על ידי הבנק הבינלאומי וסבא משה, כעובד הבנק הבינלאומי עבר לעבוד בבנק מירב (חברת בת של הבנק הבינלאומי) כמנהל עיבוד נתונים. (ניהול חשבונות משתכנים-משכנתאות). בשנים הראשונות נוהלו החשבונות באמצעות לשכת שירות של י.ב.מ על ידי תוכנה מיוחדת שלהם. בהמשך, הכניס סבא לבנק, מחשב לניהול המערכת החשבונאית של הבנק. הוא מונה למנהל יחידת המחשב: אחראי ליחידת תכנון, תכנות, עיבוד החשבונות במחשב ויחידה של עובדים אשר ניהלו את הקשר עם לקוחות הבנק. במסגרת עבודתו פיתח תוכנות שהתאימו לניהול החשבונות והפקת דוחות שונים בהתאם לצורכי הבנק ודרישות בנק ישראל.

הבנים גדלו סיימו תיכון צבא ואוניברסיטה: רון-סיים דוקטורט במתמטיקה, בהצטיינות יתרה, באוניברסיטת תל אביב. פוסט דוקטורט בסטנפורד שבארה"ב. עובד כשותף בחברת סטרט אפ. נשוי לדנה הלר ד"ר לכלכלה באוניברסיטת סטנפורד. עובדת כמנהלת בכירה בחברת סטרטאפ. להם שלושה ילדים: יונתן, שי וטל. גיל – סיים בהצטיינות תואר שני בכלכלה ומנהל עסקים, באוניברסיטת תל-אביב. עובד כמנהל שיווק לארגוני Enterprise  בחברת י.ב.מ ישראל. נשוי ליעל לבית אקרמן, סיימה בהצטיינות מנהל עסקים באוניברסיטת ירושלים. עובדת כמנהלת כספים של אגף שיווק ושירות בקופת חולים מכבי. להם שלושה ילדים: נטע, יותם ועלמה. דרור – סיים משפטים, ניהול וספרדית באוניברסיטת תל-אביב ו-MBA, באוניברסיטת שיקגו. עובד כמנהל כללי בחברת U.S.Steel.  נשוי לדניאלה לבית ארז,  סיימה דוקטורט בנושא הפרעות ADHD  אצל מבוגרים, באוניברסיטת   Northwestern. עובדת כמנהלת שרותים לסטונדנטים עם מוגבלויות, באוניברסיטת Loyola , בשיקגו. להם שני ילדים: נעה ואיתי.

פרשתי פרישה מוקדמת בשנת 1998 מחברת י.ב.מ. בשנת 2004, סיימתי בהצטיינות, תואר במזרח אסיה ולימודי סינית, באוניברסיטת תל-אביב.

בינואר 2006 נפטרה אמי בגיל 89 בפעילות מלאה. עד יום מותה היא שמעה הרצאות באוניברסיטה, שיחקה ברידג' שמעה קונצרטים במנויים לפילהרמונית ולתזמורת ראשון. ראתה הצגות ונפגשה עם חברות, לעבודה. (עבדה כעובדת סוציאלית בעיריית ת"א עד גיל 75). היינו מאד קרובות ועל אף גילה המתקדם, היה לי קשה מאד לקבל את מותה ולהסתגל לעובדה שהיא איננה.

קישור לקובץ סיפור שלי

הזוית האישית

אילנה: בשנת 2016, קיבלתי תעודה של  מדריכת  Qi-Gong, צ'י קונג- ריפוי בתנועה, מטעם מכון וינגייט. השנה, אני משתתפת בקורס שנתי של מעגלי הקשבה. שומעת הרצאות בקתדרה. משחקת ברידג', ומתעמלת פילאטיס משנת 1996. וכשאפשר, משה ואני מטיילים בארץ ובחו"ל ומטפלים ונמצאים  עם הנכדים, כשצריך.

מילון

י.ב.מ
חברת IBM פועלת בישראל משנת 1949, כאשר הייתה אחת החברות הבינלאומיות הראשונות (הראשונה מבין חברות טכנולוגיית המידע) שפתחו סניף במדינה שזה עתה נולדה. IBM הייתה גם הראשונה להקים מרכז מדעי בישראל, בשנת 1972. IBM ישראל מציעה פתרונות עסקיים וטכנולוגיים לחברות וגופים, בכל סדר גודל, במגזרי המשק השונים: טכנולוגיה והיי-טק, תעשייה, תקשורת, תשתיות, בנקאות, ביטוח, מסחר וקמעונאות, תחבורה, בריאות, אקדמיה, ממשלה, רשויות מקומיות ומערכת הביטחון. היא מעסיקה בישראל כ- 2,200 עובדים, כמחציתם חוקרים ומפתחים, מה שמאפשר לשלב פתרונות מו"פ חדשניים בפרויקטים שמבצעת החברה. ויקיפדיה תרומה ייחודית של יבמ ישראל לתרבות הישראלית הייתה הוצאת כתב העת "מחשבות" - כתב עת להגות ומדע בעריכת צבי ינאי, שיצא לאור משנות ה-60 עד שנות ה-90.

ציטוטים

”בינואר 2006 נפטרה אמי בגיל 89 בפעילות מלאה.“