מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבא שף

סבא ואני בביתי ביום שבת אחר הצהריים.
סבא שף בחברת "דונסקיי"- שנת 1976
החיים במרוקו והעליה לארץ ישראל

נולדתי בתאריך 24.1.1951 במרוקו, בעיר פס. להורים מסעוד ועזיזה סבג.

אני ילד שלישי במשפחה. אחי הבכור שמעון נולד בשנת 1948, אחותי סימה ז"ל נולדה בשנת 1949, שנתיים אחריה נולדתי אני ורמי אחי הצעיר נולד בשנת 1956. אבי היה בן 60 שנים ואמי הייתה בת 17 שנים. אמי נישאה לאבי, בשל מעמדו הדתי – רוחני במרוקו.

במרוקו הייתה לי ילדות מאושרת. גרנו ב"מלח" (גטו יהודי) ומסביבנו גרו שכנים ערבים. למדתי בבית ספר דתי  – יהודי "אם הבנים" מקצועות: תלמוד תורה, גמרא ומשנה כל יום בין השעות שמונה בבוקר ועד שבע בערב. לאחר מכן הלכתי לחדרו של ה"רבי עיוש" וממשיך ללמוד תורה בלילה. אחיי הגדולים שמעון וסימה למדו בבית הספר "אליאנס" – בית ספר יהודי צרפתי.

אבי נהג לנסוע ארבע פעמים בשנה לסהרה לבנו בכורו מאשתו האחרת ושם היה מבקר רבנים ומקבל מבנו כסף לכלכל את משפחתי שהתגוררה בפס.

כשסימה אחותי הייתה בת 13, היא נפטרה מדלקת קרום המוח. אירוע זה זכור לי מאוד בשל הכאב והצער באיבוד אחות בגיל צעיר כל כך. ביום מותה הלכתי עם אמי לבית החולים לבקרה והרופא סיפר לי כי אחותי נפטרה. אמי ואני חזרנו הביתה וסיפרנו לאבי והוא בדרכו הדתית הגיב "השם נתן, השם לקח, יהיה שם השם מבורך".

בשנת 1964, בגיל 13 הוריי סיפרו לי כי אנו יוצאים למסע ארוך. מאוד שמחתי וחשבתי שאנו עושים את המסע לסהרה יחד עם אבי. אך לא כך היה, המסע שלנו היה – עלייתנו למדינת ישראל. בגלל החשש מהשלטונות במרוקו לא שיתפו אותנו בנושא העלייה ואני לא ממש ידעתי לאן יוביל אותי באותו מסע שההורים שלי סיפרו לי עליו. מפס הועברנו לעיר "ראבט", משם הפלגנו באנייה בשם "ליאוטה" לעיר "מרסיי". ב"מרסיי" שהינו במשך שבועיים עד שלושה שבועות במחנה "ארנס". לאחר מכן הפלגנו באניית "תאודור הרצל" לנמל חיפה בארץ ישראל ורק אז הבנתי שהמסע שלי הסתיים בארץ הקודש.

מאוד שמחתי להגיע למדינת ישראל. בישראל העבירו אותנו לעיר אשדוד. באשדוד שיכנו אותנו בבית שלא היה גמור – ללא חלונות, חשמל ומים. בלילה אני זוכר ששמעתי את יללת הזאבים ופחדתי שהם יכנסו דרך החלון.

באשדוד התחלתי ללמוד בבית ספר "מוריה". המורה בחן את ידיעותיי ומאוד התרשם מקריאתי וכתיבתי בעברית ושיבץ אותי בכיתה ח'. מאוד אהבתי ללמוד אבל בשל השתלשלות אירועים כואבת נאלצתי לעזוב את לימודיי ולצאת לעבודה.

אבי, שהיה כבר בן 78, נפל באמבטיה ושבר את האגן. בשל נפילה זאת מצבו הבריאותי התדרדר וכשהוא הגיע לבית החולים מצבו היה מאוד קשה. הוא עבר ניתוח, שוחרר הביתה, אך לצערי לא הצליח להחלים מהנפילה ושלושה חודשים לאחר שעלה לישראל נפטר.

אמי, הייתה חולה בסוכרת וראייתה הלכה והתדרדרה כבר בגיל צעיר. היא החלה לעבוד בעבודת דחק בבית העיוור באשדוד – עבודה שלא הצליחה לכלכל את אחיי ואותי. מצבנו הכלכלי בבית הלך והתדרדר. הוריי ואחי הבכור רכשו מוצרי חשמל חדשים ולאמי לא היה כיצד לשלם עבורם. יום אחד כשחזרתי מבית הספר הגיעו בעלי החנות ודרשו חזרה את מוצרי החשמל בגלל חוב כספי. אני ביקשתי מהם שלא ייקחו את מוצרי החשמל והתחייבתי לשלם עבורם. יום למחרת התייצבתי בלשכת הנוער וביקשתי שימצאו עבורי עבודה. התחלתי לעבוד במפעל "פרימן" ברמת גן, מפעל לשימורים ומאז לא חזרתי לבית הספר.

במפעל זה עבדתי עד גיל 18  ולקחתי על עצמי את נטל פרנסת הבית.

בגיל 18 התגייסתי לצבא ושירתי כלוחם בחיל הנדסה. מאחר והייתי מפרנס מרכזי בביתי ביקשתי כמה חודשים לאחר היותי לוחם חודש חופשה מיוחדת כדי שאוכל לעבוד ולהתפרנס. הצבא אישר לי את החופשה והבין שמצבנו הכלכלי לא טוב ולכן העביר אותי לחיל האוויר ושם שירתי כמחסנאי טכני תעופתי בבוקר ובערב המשכתי לעבוד באספקת מזון לאוניות בנמל אשדוד וכך הצלחתי לסיים שירות צבאי וגם לסייע בכלכלת הבית.

כשהשתחררתי מהצבא החלתי ללמוד את מקצוע הטבחות בבית הספר "תדמור" בהרצליה בזמן לימודי ואחריהם עבדתי במטבחים של בתי מלון ועשיתי סטאז'.

בגיל 22 הכרתי את אשתי – ססיל בבית המלון ברמת אביב. בן דודה שעבד בבית המלון הכיר לי אותה בכניסה ל"בר המלון". באותו ערב בילינו יחד וחצי שנה לאחר מכן התחתנו באולמי "שאלתיאל" בתל אביב. לאחר חתונתנו עברנו לגור בעיר יבנה. ססיל נכנסה להריון וכשהיא הייתה בחודש שביעי להריונה, פרצה מלחמת יום הכיפורים ואני נקראתי בצו למילואים.

ססיל ואני לאחר חתונתנו

במלחמת יום הכיפורים נלחמנו בחזית הדרומית באבו רודס. ימים רבים נלחמנו ולא הורשינו להוריד את המדים ולחלוץ נעליים. באחד הימים לאחר לחימה אינטנסיבית של ארבעה ימים הורשינו לחלוץ נעליים, להוריד מדים וללכת לנוח. באותו לילה החלה הפגזה מיצרית של מיגים על כוחותינו. אני נפצעתי בראש ואיבדתי את הכרתי. התעוררתי כמה ימים לאחר מכן וסיפרו לי שפוניתי ראשית למרפאה ב"שארם השייח" ולאחר מכן העבירו אותי לבית החולים "קפלן". כשהתעוררתי הבנתי כי סבלתי מזעזוע מוח קשה והייתי בפוסט – טראומה. חודשיים הייתי מאושפז במספר בתי חולים ולאחר מכן הועברתי ל"בית גודמינץ" – מרכז שיקום בנתניה ושם טופלתי במשך חודש.

לאחר השיקום שוחררתי הביתה והוגדרתי – הלום קרב.

בזמן זה בני בכורי – מייק נולד. השמחה הייתה גדולה אך מהולה בעצב ובכאב החלמתי מפציעת המלחמה. במשך 3 שנים טופלתי על ידי אגף השיקום של משרד הביטחון ולאט לאט התחלתי לחזור לחיים נורמליים. שנה לאחר הפציעה התחלתי להתנדב בבסיסי צה"ל והדרכתי מטבחים בצבא – כיצד יש לתפעל ולנהל מטבח. בשל התנדבות זאת קיבלתי אות מגן ותעודת הערכה ממשרד הביטחון וצה"ל.

בפברואר 1976 התחלתי לעבוד בחברת "דונסקוי"  במכון ויצמן כטבח, בחשש מאוד גדול שלא אצליח לחזור לתפקוד תקין לאחר פציעתי. כוח הרצון שלי הוכיח לי שאני מסוגל ושבועיים לאחר תחילת העבודה כבר קיבלתי את משרת השף במכון ויצמן.

בשנת 1978, התקדמתי במקצועי והתקבלתי לעבוד כשף במזנון הכנסת בירושלים. עד שנת 1986 תפעלתי מטבחים בכנסת ישראל, במכון ויצמן ובמטבח שסיפק 8000 מנות ביום לעובדי הייטק. בשנת 1986 פתחתי עסק עצמאי של קייטרינג עם שותף נוסף. קראנו לעסק "גת – על", על שמות בנותינו אגת (ביתי) ויעל ביתו של השותף שלי. במשך 12 שנים עבדתי כשף בחברת "גת – על". בשנת 1998 סגרנו את העסק והצטרפתי לעסקיו של בני – מייק בתחום ייצור ושיווק מוצרי השיער.

במהלך השנים נולדו לי ארבעה ילדים: מייק, אריק, יוני ואגת. ילדיי התחתנו וכיום ארבעתם נשואים. יש לי תשעה נכדים.  עמית הוא בנו של בני בכורי – מייק.

אמי נפטרה שהייתה בת 72 ממחלת הסוכרת ויתר לחץ דם.

אהבתי לבישול נשארה ואני בכל אירוע משפחתי, בשבתות ובחגים נוהג לבשל ארוחות לבני משפחתי באהבה ובשמחה.

הזוית האישית

איציק: היום אני עובד בשיווק מוצרי שיער.

מילון

מלאח
מלאח (בערבית: אל-מלאח, الملاح) הוא שמו של הרובע היהודי בערי מרוקו (שם המקביל למושג "גטו" בקרב עדות אשכנז). בשנת 1438 הוקם המלאח הראשון בעיר פאס. מאוחר יותר הוקמו מלאחים נוספים במרקש (1568) ובמקנס (1682).

ציטוטים

”אהבתי לבישול נשארה ואני בכל אירוע משפחתי, בשבתות ובחגים נוהג לבשל ארוחות למשפחתי באהבה ובשמחה“