מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבא שמעיה- החובש ממלחמת ששת הימים

סבא שמעיה והנכדה יהל באחד מרגעי הביחד.
סבא שמעיה כילד בילדותו שבבולגריה.
סבא שמעיה היה חובש במהלך מלחמת ששת הימים, טיפל במסירות ובמקצועיות בחבריו ובלוחמים.

כך סבי שמעיה מספר:  נולדתי בשנת 1943 בבולגריה, להוריי רבקה ואפריים. אחותי תמר היא הבכורה ואני הבן הקטן.

יהדות בולגריה עלתה בהמוניה עוד לפני שהוכרזה מדינת היהודים. הגענו באוניית משא לנמל חיפה ומשם העבירו אותנו לפרדס חנה. גרנו יומיים באוהלים ודודי החליט שזזים ולא גרים באוהלים. עברנו ליהוד, היינו שם שתי משפחות יהודיות. גרנו שם בבית "תורכי". זוכר, שלא היו דלתות בבית, שמנו שמיכות על הפתחים, שמיכות שקיבלנו מהסוכנות. לאחר מספר שנות התארגנות אבי פתח ביהוד בית קפה, אמי עבדה שם ואבי היה אזרח עובד צה"ל.

למדתי ביהוד וב"מקס פיין", בית ספר מקצועי בתל אביב. התגייסתי לצה"ל לנח"ל. כשסיימתי שישה חודשי טירונות אני וחברי גרעין הנח"ל "רשף", עברנו לקיבוץ נירים כדי לעזור להם לתקופה של חצי שנה. אני הספקתי להיות חודשיים בגרעין ואז החלטתי להתנדב לקורס חובשים בצריפין. הקורס נמשך ארבעה חודשים. ואז חזרתי לגדוד יחד עם הבנים מגדוד 50, גדוד הצנחנים. דן שומרון היה מ"פ שלי. והייתי חובש פלוגתי. השתחררתי מהצבא לאחר שנתיים וחצי- כך היה פעם.

חזרתי לקיבוץ בית ניר, הייתי שם חודשיים ואז הייתה כוננות לפני מלחמת ששת הימים. החבר'ה שהיו בקיבוץ גויסו לכוננות זו. צה"ל קיבץ חלק מהלוחמים במחנה ישראל ואני ביניהם. הודיעו לנו שאנחנו צריכים לצנוח ברפיח. הגענו לשדה התעופה לקחנו מצנחים ואת כל הציוד שהיינו צריכים, גם תחמושת כמובן. חיכינו למטוס ובמקום מטוס הגיעו אוטובוסים ואמרו לנו "תשאירו את המצנחים ותעלו לאוטובוסים, הולכים לירושלים, הירדנים פתחו במתקפה. עשינו מה שאמרו לנו.

הגענו לירושלים ומשם הקפיצו אותנו לבית ספר לשוטרים "גבעת התחמושת" שהיה בשליטת הירדנים. ניסינו לפרוץ פנימה. המ"פ אמר לי  שמימין יש פצוע ואז ניגשתי למקום. ראיתי שלפצוע יש רסיס גדול בירך, חבשתי אותו וזאת תחת רעשי המלחמה, תחת אש. באותם רגעים לא היה זמן לפחד, חבשתי אותו במהירות, טיפלתי בו לבדי והכוח שלי התקדם כבר לגבעת התחמושת. הסתכלתי ימינה שמאלה וראיתי כוח אחר שגם מנסה להתקרב, ביקשתי משניים מהם לקחת את הפצוע לתאג"ד ( נקודת איסוף פצועים) שיפנו אותו לבית חולים. ואני התקדמתי קדימה לעבר הכוח שלי.

נכנסתי לאחת התעלות כשהציוד על גבי ואז אחד החבר'ה קרא לי "אוניברסל רימון!" אוניברסל, כי חבשתי כובע שהיה כתוב עליו אוניברסל, ורימון, כי הושלך עליי רימון. קפצתי ימינה והרימון התפוצץ וחטפתי רסיס ברגל. הרגשתי מכה ברגל אבל באותו רגע לא התייחסתי לכך. המשכתי להתקדם ואמרו לי שיש פצוע באחת העמדות שליד בית הספר לשוטרים. שם היה קצין הקשר של הגדוד, הוא היה הפצוע. הוא חטף כדור בחזה . לידו עמד הסמג"ד שהכיר אותי ואמר לי "שמעיה, טפל בו". טיפלתי בו והסמג"ד אמר שהוא כבר ידאג לפנות אותו. שאלתי היכן המ"פ שלי, דדי? הוא ענה לי שהוא כבר הגיע לגבעת התחמושת. התפלאתי שהגיעו מהר כל כך. ראיתי ג'יפ בוער מעבר לקיר, זה היה בחושך והאש שבערה האירה את האזור. עברתי את הקיר ואז ראיתי פצוע מהפלוגה שנפצע בפניו ובידו. הוא בקושי דיבר אך התברר שמפצע מ"בזוקה"- צינור אליו מכניסים פצצה והיא עפה, זה יורה פצצות. הרשף שיצא מהבזוקה פגע בפניו, התחלתי לטפל בו ואז מישהו כיוון לעברנו נשק. באינסטינקט דחפתי את הפצוע הצידה, קפצתי שמאלה ויריתי לעבר מי שכיוון אלינו את הנשק. הפצוע שאל אותי: " מה אתה עושה"? ואז פיניתי אותו למקום בו היה הסמג"ד ודאגתי שיפנו אותו לנקודת איסוף. המשכתי לטפל בפצועים  שבגבעת התחמושת, כל מי שירד כפצוע טיפלתי בו. בעצם הייתי כמו עוד נקודת איסוף פצועים. בשלב מסוים אזל לי ציוד החבישה, ירדתי לתאג"ד, מילאתי מלאי חדש ועליתי חזרה עד נקודה מסוימת ואז ראיתי שזורמים פצועים שחבשו אותם חבישה רופפת. השלמתי להם חבישות. לקראת הערב לאחר שראיתי כמה חיילים נהרגו לנו, ביניהם חבר גרעין שלי, שמו יעקב קוקו שוורץ ז"ל, ישבנו בחצר מסוימת, שתינו וחלק ניסו לפתוח איתי בשיחה, ביקשתי מהם "תעזבו אותי"..

המשכנו לכיוון אוגוסה ויקטוריה – מוצב ירדני נוסף שצופה מזרחה, לכיוון ירדן. מכיוון שהיו לנו נפגעים רבים ביקשו מאתנו לעלות לגבעה כי משם הירדנים ברחו. נשארנו שם עד שהסתיימה המלחמה. כשהמלחמה נגמרה אני וכל הגדוד עלינו להר הבית, שמתחתיו הכותל המערבי. הרגשתי עצב גדול מכיוון שהיו לנו נפגעים רבים ואני איבדתי 19 חבר'ה מהפלוגה שלי וזאת חוץ מהפצועים. לאחר מספר רגעים אמרו לנו "תעלו לאוטובוסים, עולים לצפון, לרמת הגולן". אמרנו לעצמנו בהומור שחור "הפלוגה שלנו לא נגמרה פה, היא תיגמר בצפון". לפני שעלינו לרמת הגולן אמרו לנו חטיבת 80 -צנחנים, גמרה את העבודה שלכם, כלומר אנחנו לא נדרשים לבצע פעולה נוספת. הרגשנו הקלה וחזרנו כל אחד לביתו.

הזוית האישית

סבא שמעיה- התכנית טובה, נהניתי מהמפגשים, היה לי טוב לבוא ולשבת עם הנכדה יהל, לשמוע אחרים ולשתף.

הנכדה יהל- מאוד נהניתי, תמיד הייתי קרובה לסבא אך עכשיו יותר, הסיפור שלו ריגש אותי וגורם לי להתגאות בו יותר ויותר. ותודה לשני שעזרה לנו ועברה איתנו את כל התהליך המרתק והמרגש הזה.

מילון

תאג"ד
תאג"ד תחנת איסוף גדודית, אליה מביאים את הפצועים לטיפול

ציטוטים

”"שימו את הראש בין האוזניים" כשמישהו עושה מעשה לא חכם.“

”"תלוי איזה אוזן אתה שם" כתשובה לשאלה מה שלומך.“