מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבא שמאי בקרמן וסבתא יונה בקרמן, לוחמים בחטיבת הראל בפלמ"ח.

עלמה ובלהה באחד ממפגשי הקשר הרב דורי
סבתא יונה ברקמן בצעירותה.
הקרב על שחרור ירושלים במלחמת העצמאות

סבתא רבתא יונה נולדה בשנת 1930 בעיר דורוכי ברומניה, להוריה בילה ויצחק קרויטורו. במשפחה היו שלושה אחים.

כאשר מלאו ליונה שש שנים, נפטרו שני הוריה ממחלות. הילדים הופרדו למשפחות שונות, וחלקם חיו בערים שונות. משפחות אלו דאגו לכל מחסורם. במשך מלחמת העולם השנייה, הייתה העיר במצור תחת השלטון הגרמני. עם סיום המלחמה, החליט אחיה הצעיר לעלות ל"ארץ" – כך קראו לארץ ישראל. סבתא יונה מיד הצטרפה אליו. במשך כשנה חיו בבית יתומים בבוקרשט, בחסות עליית הנוער.

בשנת 1946 עלו לארץ בעליית הנוער. יונה קרויטורו נשלחה למוסד "אהבה" בקרית ביאליק, שם למדה בבית ספר תיכון, וגם עבדה במשק המוסד. לאחר סיום הלימודים, הצטרפה לגרעין בקיבוץ גזר. הגרעין כולו התגייס לפלמ"ח, לחטיבת הראל אשר נלחמה על הגנת הדרך לירושלים, ועל ירושלים עצמה.

סבא רבא שמאי בקרמן, נולד בשנת 1926, בעיירה וולודבה בפולין, לשרה וגדליה בקרמן. לסבא היו ארבעה אחים. המשפחה התפרנסה מייצור מגפיים לקצינים גבוהים בצבא הפולני, וממכר בשר. סבא שמאי למד בבית ספר יסודי "תרבות", רשת בתי ספר יהודיים, בהם למדו עברית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, חדרה קבוצת פולנים לביתם, ורצחו את אחד האחים.  המשפחה מיד ארזה את כל חפציהם, עברה את הגבול הקרוב לרוסיה והועברו לאוקראינה.

לאחר תשעה חודשים חזרו לפולין לאזור שהיה בשליטה רוסית. לאחר כיבוש השטח על ידי הגרמנים, חזרו לרוסיה. ברוסיה הוצבו בפניהם שתי אפשרויות: קבלת אזרחות רוסית והישארות בקרבת הגבול, או שמירה על האזרחות הפולנית והגליה לסיביר. המשפחה בחרה לגלות לסיביר הקרה, ושם חיה המשפחה עד סוף המלחמה בקור המקפיא. סבא שמאי נאלץ להפסיק את לימודיו, ולמד תיקון מכונות תפירה.

לאחר סיום המלחמה, עזבו את רוסיה, ועברו גרמניה. שם נשלח סבא לסמינר להכשרת מדריכים, והדריך נוער במחנות בגרמניה. לאחר החלטת האו"ם על הקמת המדינה, יצא בהתנדבות להילחם בארץ. הוא עלה על ספינת דייגים קטנה במסווה של דייג, כדי לחמוק מהאנגלים. הדרך הייתה קשה, רצופת סערות, והנוסעים סבלו מקור ומחסור באוכל ובשתיה. בלב ים התקלקלה הספינה, והם הועברו לספינת מעפילים.

כשהגיעה הספינה לארץ, התגלתה על ידי האנגלים. הספינה הופנתה לחיפה, ושם הנוסעים הועלו על ספינה אנגלית ונשלחו למחנות הסגר בקפריסין. אח"כ הצליח להיכנס לארץ כעליית נוער (סבא היה כבר בן 23), והתגייס מיד לפלמ"ח, לחטיבת הראל. סבא וסבתא נפגשו בגדוד החמישי בחטיבת הראל, ומיד נעשו "זוג" (בלשון התקופה).

בכ"ט בנובמבר  1947הוחלט בעצרת האו"ם על סיום המנדט הבריטי וחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות. הפלמ"ח גייס את כוחותיו לשמירה על הדרכים המובילות לירושלים. הגדוד החמישי הקים יחידת מאבטחי שיירות בדרך לירושלים, אשר נקראה כוח זהבי, ופלוגת הקרב. בנוסף הגדוד השישי הקים את יחידת ה"פורמנים", ששמרה על ירושלים עצמה.

צלפים מהיישובים הערביים ירו על המכוניות הנוסעות בדרך לירושלים וממנה. בכביש זה הובילו משאיות מתל אביב מזון לירושלים הנצורה. כדי להגן על המכוניות, הנסיעה הייתה בשיירות, המלוות באנשי הפלמ"ח נושאי נשק שהגנו עליהם. הבריטים עדיין שלטו בישראל, ואסרו על נשיאת נשק .הפלמ"ח הערים על הבריטים, על ידי צירוף חיילות שהסתירו את הנשק מתחת לבגדיהן.

הבריטים היו מנועים מחיפוש על גופן של בחורות, וכך שמרו החיילים והחיילות על השיירות. על הכביש היו קרבות עזים עם הערבים, אשר שלטו בגבעות מעל הכביש, בשיירות עצמן נפגעו נהגי משאיות, ובעיקר חיילי הפלמ"ח. ליווי השיירות היה פעולה מסוכנת מאד, וסבתא שירתה כמלוות שיירות וקשרית.

היא השתתפה בשיירת נחשון, השיירה האחרונה שעלתה לירושלים לפני פתיחת דרך בורמה."את השיירה ארגנו אנשי הבריגדה. הליווי היה במשוריינים, שלושה בחלוץ, שלושה באמצע ושלושה במאסף.[…] שיירה ענקית, כולה עברה פרט ל-10 המשאיות האחרונות. מול דיר איוב החלה התקפה על יתרת השיירה. הערבים ירדו למטה עם סכינים ונשק, צעקו "עליהום, עליהום". ירו במשאיות, אחד הנהגים נהרג ומשאיתו חסמה את הכניסה לבאב אל וואד. היתה אש תופת, ונוספו הרוגים ופצועים. התקבלה הוראה לחזור לחולדה, אולם הערבים פוצצו את הגשר ואז נאלצו אנשי השיירה להילחם בערבים. לוחם אחד מהמשוריינים הצליח להזיז את המשאית שחסמה את המעבר, והדרך נפתחה קצת." (צביקה דרור, הראל – הקרב על ירושלים).

סבתא הייתה בקבוצה הקדמית שהצליחה להמשיך לירושלים.  שם נשארה בכל תקופת המצור, והשתתפה בפעילות הפלמ"ח בכיבוש יישובים ערביים באזור. לאחר הערכות ופגיעות בכוחותיה, בתחילת מבצע ההר, בלילה שבין 19 ל-20 באוקטובר, כבשה חטיבת הראל את "המשלט המשותף".

סבא הצטרף לגדודי גח"ל: גיוס חוץ לארץ, אשר בו שירתו עולים חדשים אשר זה עתה הגיעו מחוץ לארץ, רובם ללא ידיעת עברית, ונשלחו מיד לקרבות. סבא שמאי הצטרף לפלוגה 6, בפיקודו של ג'ימי. פלוגה זו השתתפה  בקרבות עם הערבים מיישובי הסביבה. הגדוד הוצב במשלט המשותף. "הוא נקרא "המשלט המשותף", מכיוון שבסיום מבצע דני, שהתרחש ב-18 ביולי 1948, שלטו בחלקו הצפוני של הרכס אנשי חטיבת הראל, ואילו בחלקו הדרומי החזיק כח מצרי, כאשר המרחק בין חטיבת הראל לכוח המצרי היה 60 מטרים בלבד. תנאי הלחימה היו קשים, ותנועת החיילים היתה רק בתעלות הקשר. הנשק היחיד שעמד לרשותם היתה הדווידקה. לבסוף הוחלט לכבוש את המשלט.

. בסיום הקרב, בשלב ההתארגנות, נהרג מכדור תועה הקמב"ץ ומפקד הפלוגה, אהרן (ג'ימי) שמי. סבא נפגע משלוש יריות: ירייה אחת שפשפה את הקרקפת, ירייה אחת ביד, וירייה אחת בפניו. בירייה זו איבד סבא את עין שמאל, וכל הלסת שלו התרסקה. הוא הועבר לבית חולים הדסה בג'יפ אחד עם גופתו של ג'ימי. שם שהה בטיפול חודשים רבים. סבתא היתה אז במצור בירושלים במסגרת שירותה בפלמ"ח והרבתה לבקר את סבא בבית החולים.

למרות הפציעה הקשה של סבא, החליטו השניים להינשא. במשך שתים עשרה שנה לאחר הפציעה, המשיכו הטיפולים לשחזור העין והלסת. הם הקימו את ביתם ומשפחתם בעיר חיפה .

לשמאי (ז"ל) בקרמן ויונה בקרמן (תיבדל לחיים ארוכים) נולדו 3 ילדים, ועד היום 18 נינים.

מצגת המתארת את תהליך העבודה בתכנית הקשר הרב דורי 

הזוית האישית

סיפורם של יונה ושמאי תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "אלחריזי" בתל אביב, בסיוע המורה מונוביץ'

מילון

ולודבה
עיירה בפולין

ציטוטים

”"למרות הפציעה הקשה של סבא, החליטו השניים להינשא."“