מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבא שלי היה בתנועת נוער בני עקיבא שבקזבלנקה

סבא בילדותו עם אחותו
סבא בילדותו במרוקו
מדריך שלו היה שאול עמור ז"ל, שהיה לימים ראש עירית מגדל העמק

סבא מאיר עולה ממרוקו.

שמו של סבא שלי הוא מאיר רביב. סבא בן 70 נשוי לאסתר בן-ציון. יש להם 3 ילדים ו – 7 נכדים יפים כמו הילדים.   הם נשואים כבר 44 שנים וגרים בגני-תקווה.
אני מתעד את סיפורו של סבא במסגרת תכנית הקשר הרב דורי "מזקנים אתבונן" בבית הספר גנים, בגני תקווה.

סבא שלי נולד בעיר קזבלנקה שבמרוקו בשנת 1943 בן בכור מתוך 7 ילדים, במדינה שלט השלטון הצרפתי.

בשנות ה-50 המוקדמות הייתה עליה גדולה מצפון אפריקה (מרוקו) בעקבות גל השמועות שהצרפתים עומדים לעזוב את השלטון ולהעבירו לידי הערבים, גלי העזיבה התעצמו, כי היהודים חששו שברגע שהשלטון יעבור לידי הערבים, אשרות היציאה  לא ינתנו יותר ליהודים בכדי להגיע לארץ ישראל.

סבא שלי היה בתנועת נוער בני עקיבא שבקזבלנקה והמדריך שלו היה שאול עמור ז"ל, שהיה לימים ראש עירית מגדל העמק,  הוא היה בא לבית של סבא שלי בערבים או בשבתות והיה מנסה לשכנע את הוריו לאפשר לו לעלות לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער של הסוכנות היהודית (הוא היה בן 11 שנים) הוריו השתכנעו ואפשרו לו לעלות לארץ ישראל יחד עם אחותו ברוריה ז"ל (שהיתה בת תשע שנים וחצי) .

ביום שישי אחד בשנת 1955 שאול אמור (המדריך) הגיע לביתם והודיע להורים של סבי,בדחיפות שהם צריכים להיות מוכנים ליציאה, כמובן לקח עוד כמה ימים, אביו של סבי רצה לשלוח אותם כי הוא חשש מאוד שכן באותה תקופה היהודים לא ידעו איך השלטון החדש  (ערבי) יתנהג ליהודים, זו הייתה הבעיה לכל היהודים באותה תקופה החוסר וודאות.

פתאום כל הסדר בבית השתנה היה לחץ נוראי במשפחה והתלבטות קשה שררה בבית סבי. אביו של סבי התחיל להתעניין לגבי הבר מצווה של סבי, ואז הוחלט לעשות זאת בדחיפות כי לא נישאר הרבה זמן לימדו אותו איך להניח תפילין, ובשבת האחרונה הלכו כולם, האחים והמשפחה לבית הכנסת של המשפחה וסבי עלה לתורה בגמר התפילה הלכנו לביתנו, לפי מנהג באותה התקופה בגמר התפילה היהודים היו מזמינים את הקרובים לסעודה.

יותר מאוחר באותו היום סבי מספר כי  היה מאוד עצוב בבית,  כל אחד מבני הבית תפס פינה ובכה, היה מאוד קשה לראות את כולם בוכים וסבי שאל את עצמו בתור ילד "למה אתם בוכים" ולא קיבל תשובות אמיתיות, אבל הם ידעו שלא יראו אחד את השני הרבה זמן, אבל ההורים שלו הבטיחו לנו שהם יצטרפו אליהם  לישראל.

באותו יום במוצאי שבת בלילה, עלו על האוניה, סבי ואחותו ברוריה לימים אילנה ז"ל ועוד קבוצה של ילדים שהיו איתם בבני עקיבא שבקזבלנקה. זאת הייתה האוניה האחרונה שהייתה מורשת לצאת עם יהודים לכוון צרפת (ישראל), סבי מספר, כי היו מאוד עצובים הרגישו בודדים על האוניה היו חסרי אונים שההורים שלהם לא היו איתם מכיוון שמעולם לא ידעו מה זה אומר להיות לבד, הם בכו  מתוך פחד שלא ידענו בדיוק לאן ואיפה הם צפויים להגיע.

הייתה איתם מדריכה בשם שושנה מהסוכנות היהודית אשר טיפלה בילדים ובעיקר בבנות של הקבוצה , היה מאוד קשה, הים היה סוער, סבי זוכר שהורידו אותם לישון בקרקעית האוניה.

 

היו משפחות שלמות עם מבוגרים וגם צעירים שלא הכיר בכלל היה מאוד קשה לראות את כל הילדים בוכים ומייללים וזה היה  מחזה מאוד קשה וסבי ואחותו היו בין אותם ילדים שבכו וחיפשו כתף להישען עליה אך לא הייתה.

לאחר הלילה הקשה והארוך העירו אותם בבוקר אנשים שלא הכירו קודם לכן, התברר להם שהם היו אנשי הסוכנות היהודית שהיו אמורים ללוות אותם למחנה הזמני בקונמבוס צפונית לעיר מרסיי שבצרפת. כעבור כשעתיים נסיעה הגיעו למקום בו קיבלו אותם מדריכים ומדריכות וגם היו שם ילדים כמונו שהמתינו לעלות לישראל, חילקו אותם לקבוצות. ילדים לחוד ובנות לחוד המחנה היה בנוי מטירה גדולה אשר הייתה בנויה מאבנים גדולות ומסביב עמדו להם צריפים בנויים מעץ בגוונים של חום שחור קודר הצריף היה אולם גדול והיה מסודר עם מיטות כ-20 תלמידים ישנו בצריף הייתה מקלחת גדולה משותפת וגם חדר שירותים מרכזי.

היה חדר אוכל מרכזי היה מועדון גדול ששם היו מלמדים אותם שעורי עברית היו הרצאות על המדינה על הציונות וכך עבר הזמן, כחצי שנה יום יום  (כידוע, שבזמנו הייתה מלחמה בארץ ישראל  עם מצרים 1956 ) השהיה בצרפת הייתה ארוכה וכל הזמן שאלו שאלות למה זה לוקח זמן להעביר אותם לארץ, יותר מאוחר נודע מה הייתה הסיבה לעיכוב בצרפת (מלחמת סיני).

לאחר כחצי שנה  המצב הביטחוני השתפר לטובה ואז הוחלט להעלות אותם לארץ סבי ואחותו ביחד עם שאר הילדים הועברו לשדה תעופה שהיה קרוב בטיסה לארץ ישראל.

הם נחתו בארץ בשעות המאוחרות של הלילה קיבלו אותם כל מיני אנשים זרים, אשר  עשו רישום וחלוקת התלמידים לקבוצות והם הועברו למחנה רמת הדסה, בטבעון למשך כמה ימים.

כפר הנוער הדסה  , כפר הנוער רמת הדסה סאלד הוקם בשנת 1949 ונקרא על שמה של הנרייטה סאלד מנהיגה ציונית ממקימות ארגון נשות הדסה ועליית הנוער של הסוכנות היהודית.

 סבי דרש כל הזמן שאחותו תשובץ יחד איתו בכל מקום וכך בנו קבוצות וכל קבוצה נשלחה למוסדות עליית הנוער, סבי מאיר ואחותו ברוריה יחד עם ילדים נוספים וחברים שלו ממרוקו  שהיו איתם בקבוצה נשלחנו למוסד "כפר-בתיה" של בני עקיבא מוסד דתי.  כל הזמן היו מחויבים לחבוש כיפה 24 שעות וגם להתפלל שלוש תפילות כל יום.  בכפר בתיה הם גם למדו, גם גרו וגם עבדו בכל מיני עבודות של המשק שבכפר, בכפר בתיה סבי העביר את כל נעוריו עד היום בו גויס לצה"ל.

מכיוון שסבי היה חייל בודד כשגוייס לצה"ל לא היה לו לאן ללכת בחופשות ובשבתות והוא היה נשאר בבסיס. הוריו של סבי ואחיו  הגיעו לארץ ישראל בשנת 1967 כשסבי כבר שירת בצבא הקבע.

סבי  חי כ-12 שנה בארץ לבד עם אחותו, כמובן שהשמחה היתה גדולה כשהוריו הגיעו וחזרו שוב היות משפחה אחת גדולה.

מילון

כפר הנוער הדסה
כפר הנוער רמת הדסה סאלד הוקם בשנת 1949 ונקרא על שמה של הנרייטה סאלד - מנהיגה ציונית ממקימות ארגון נשות הדסה ועליית הנוער של הסוכנות היהודית.

ציטוטים

”השמחה היתה גדולה כשהוריו הגיעו לארץ והם חזרו להיות משפחה אחת גדולה.“