מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבא שולי מספר לנכדה נגה צפריר

סבא סבתא ואני
סבא שולי בצבא
סבא שולי מספר לנוגה צפריר את תקציר חייו

סבא שולי מספר לנגה צפריר

נולדתי ב-1 בדצמבר 1939, י"ט בכסלו תרצ"ט (יום השחרור של הרבי מלובביץ'). אבא שלי הגיע לארץ ממרוקו בשנת 1903 – כשהיה בן שנה. אמי, בת למשפחת לוי, ילידת צפת כמו הוריה וסביה. שם משפחתנו היה צבאח שפרושו בערבית "בוקר". הייתי ילד חמישי מתוך 7 שהיו להורי.

גרנו בחיפה במתחם שנקרא "בית סרקבי" – בו גרו משפחות אשכנזיות, מזרחיות וגם 3 משפחות ערביות, כך שיצא לי ללמוד את השפה הערבית.

סבא שולי (מימין) ועל ידו חברו הטוב פנחס, שניהם בני 4

אחי, אברהם, נהרג בשנת 1950 בעת שרותו הצבאי בגיל 18, לאחר שהתגייס כשהיה בן 16 וחצי. מותו השפיע על חיינו ובעיקר דיכא את אמי ששקעה באבל קשה וממושך.

אברהם, אחיו של סבא. נהרג במלחמת העצמאות

הייתי היחיד מהמשפחה שלמד בבית הספר "הריאלי" שהוא יקר ויוקרתי. שם הצטרפתי לתנועת הנוער "הצופים". כשהייתי בשביעית (כתה י"א), השתתפתי במשלחת לצעדה בהולנד ונדרשתי ל"עברת" את שם המשפחה. על כן כל בני משפחתי שינו את שם המשפחה מצבאח לצפריר.

במסגרת "הצופים" התגייסנו יחד כגרעין נח"ל לצבא.

סבא שולי בצבא

בצבא הייתי חייל מצוין בנח"ל ובגדוד 50 (נחל מוצנח) ונשארתי להדריך בו מחזור נוסף בשעה שכל חברי הגרעין עברו לקיבוץ גונן. אני הגעתי חצי שנה מאוחר יותר.

סבא שולי צונח במסגרת "נחל מוצנח"  גדוד 50

בגונן עבדתי בעדר הבקר במשך 30 שנה ונהניתי מאד מהעבודה הפיסית הקשה: העברת קווי השקיה, העמסת חציר, ריצה אחרי פרות, בריחה מפרים תוקפניים ולכידת עגלים לסימונם בתוויות אוזן.

סבא שולי מטפל בעגל, במסגרת עבודתו בבקר

מנעורי אהבתי ספורט. שחקתי כדוריד, כדורסל, כדורגל וכדורעף, אך בעיקר אהבתי לרוץ. השתתפתי במרוץ התבור מספר פעמים וגם רצתי מרתון פעמיים. במשך שנים רבות גם השתתפתי בחוג ריקודי עם.

סבא שולי (שני מימין) עם חברים במרוץ התבור

במשך הזמן בגונן, הספקתי לשמש אקונום פעמיים, לתת תורנות במשך חצי שנה במפעל הנעליים "מירקם" ז"ל ולהשתתף בצוות קטיף התפוחים, בעונה.

את יעל (אשתי) פגשתי כשהגיעה לגונן ב-1967 כסמלת של מחלקת נח"ל שהייתה בגונן. אני הייתי המאמץ של כל הסגל ואת יעל אימצתי חזק יותר.

חודש לאחר מכן נפצעתי בראשי מאש שירו הסורים בעת שערכתי סיור גדרות בהר בליווי חוליית חיילים. למזלי מפקד החוליה סג"ם בשם גד הנגבי (שמו נודע לי רק לאחר שנים רבות) תפקד בקור רוח, חבש את ראשי והזעיק עזרה. הפציעה הייתה קשה אך התאוששתי ממנה. הייתי שבועיים ברמב"ם ועוד שבועיים בית החלמה ורק לאחר חצי שנה חזרתי לתפקוד מלא בעבודה. נשארו לי 2 פגמים מהפציעה: פגיעה בשדה הראייה ויד שמאל חלשה, אך למדתי לחיות עם המגבלות.

כעבור שנה, ב-2 באפריל, 1968, יעל ואני נשאנו. נולדו לנו 5 ילדים: גיורא, התאומים אדם וסיוון, יפתח – אביך ומיכל – בת יחידה אחרי 4 בנים. היום אנחנו גם סבים גאים ל-15 נכדים.

 

זכרונות של סבא שולי (הילד) מימי המנדט הבריטי בארץ ישראל

במלחמת העולם השנייה היו אזעקות מפני הפצצה ממטוסים (איטלקים כנראה), להערכתי זה היה בשנת 1943, כך שהייתי בן 4 שנים. באישון לילה נגררנו כולנו עם שמיכות, למקלט בבניין מולנו, במרחק 50 מטר והצטופפנו שם יחד עם הדיירים המקומיים.

לאחת מ-3 המשפחות הערביות שגרו במיתחם "בית סרקבי" היתה סבתא שכונתה חג'ה כי זכתה לעלות לרגל למכה. מדי פעם היתה נעלמת ובדרך כלל נמצאה לאחר חיפושים בתוך המיקלט שהיה חשוך גם בשעות היום.

פעם בשנה הייתה מתקיימת תהלוכה, כך קראנו אז למצעד של היום "בחג העשורא" של המוסלמים. הם צעדו במעלה הרחוב שלנו מוואדי סאליב, כשבראש צעדו 2 צעירים שנופפו בחרבות ארוכות מעל ראשיהם ואחריהם צעיר נוסף חשוף גו שהצליף על גב עצמו עד זוב דם ועוד כ-50 איש וכולם צעקו: "דין מוחמד בסיף" (דת מוחמד בחרב). ההורים דאגו לסגור את שערי הכניסה למתחם ויכולנו להציץ אליהם מבעד לסורגים.

מדי פעם היה מוטל עוצר ע"י הבריטים בעת שחיפשו לוחמי מחתרת או נשק.

באחת הפעמים יצאתי לרחוב וראיתי חיילם בריטיים עומדים במעלה הרחוב, כשראו אותי צעקו: "האלט" (עצור)! ומילה נוספת שלא הבנתי כמובן, אך נמלטתי בבהלה למתחם הבניין ושמעתי יריית רובה, איני יודע כלפי מי.

כילדים לא זכינו ל צעצועים. לא היו לנו מכוניות משחק לכן הסתפקנו במכסה של סיר כהגה של מכונית. בגיל 9 זכיתי למתנה מאחי מאיר – זוג סקטים. בני הדודים, כבירי ואני החלקנו ברחוב סירקין בשבתות כי לא היתה כמעט תנועת מכוניות. כדי להגביר את הריגוש החלקנו בירידות בישיבה על סקט בודד. איתרע מזלי, ובדיוק חלפה מונית ברחוב הניצב לירידה ודרסה את רגלי הימנית עם הגלגל האחורי (למזלי, אם הייתי נפגע מקדמת המכונית ודאי לא הייתי שורד).

רגלי נשברה וגובסה. אחרי כחודש יכולתי לחזור לביה"ס עם הגבס. סודרה לי הסעה באמצעות אותה מונית שדרסה אותי כי הנהג, ג'ו מקנזי, היה מכר של המשפחה. כמובן שהסקטים הועלמו….

מלחמת השחרור

עם ההכרזה על הקמת מדינה ישראל, בכ"ט בנובמבר, 1948, כשהייתי בן 9, החלו יריות של הערבים לעבר השכונות היהודיות. אנחנו גרנו למעשה בתפר. רחוב יחיאל בו גרנו, היה בקו האש, לכן נבנתה חומה לרוחב הכביש והערבים יכלו לירות רק מעליה.

אישה נהרגה בבית מתחתינו בעת שתלתה כביסה במרפסת. ילד בן גילי מהחצר שלנו, נורה בירך בעת שעלה בסמטת "טיפת-חלב" של אז, שהייתה בקו האש. חודש מאוחר יותר עליתי בעצמי באותה סמטה אך צעקות החנוונים הזכירו לי את הסכנה ונמלטתי. כדי להימנע מחציית כבישים מסוכנים נפרצו פתחים בחומות שבין הבתים.

עמדה של ההגנה הייתה במרחק 100 מטר מביתנו ואחת השכנות, דייזי התופרת, הייתה אחראית לספק להם כריכים וכדי מים. מדי פעם הצטרפתי אליה לשאת את הכדים. באחד מקרבות הרחוב הללו, נפצעו 2 לוחמי ההגנה והועברו על אלונקות דרך חצר הבניין שלנו, מול עיני הילדים.

הזוית האישית

נוגה צפריר השתתפה השנה עם סבא שמואל צפריר ותעדה את סיפורו במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

מילון

ההגנה
ארגון ה"הגנה" הוקם ב-1920. ה"הגנה", או בשמה המלא "ארגון ההגנה העברי בארץ-ישראל", הייתה הגוף הצבאי הגדול והעיקרי של היישוב היהודי בארץ ושל התנועה הציונית עד להקמת המדינה ובשלהי מאי 1948 הפכה לצה"ל.

ציטוטים

”דין מוחמד בסיף" (דת מוחמד בחרב)“