מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבא שאול שוורץ מספר על השואה והעלייה

סבא שאול ונכדו גדי
סבא שאול בילדותו
סבא שאול מספרת על תלאות המשפחה בזמן מלחה״ע השנייה בצ׳כוסלובקיה ועל הישרדות פלאית

שמי שאול שוורץ, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, להלן סיפורי:

גרנו באזור שבחלוקה שאחרי מלחמת העולם הראשונה היה צ'כוסלובקיה, היה על הגבול הרוסי ולכן הוא נקרא "קרפטו רוסיה". האוכלוסייה שם נקרא "רוטינית" כיוון ששם דברנו בשפה שדומה לרוסית אבל לא אותה שפה. אני גרתי ב"חולייטין" הכפר הקרוב אלינו היה "רודאוויץ׳״. מהצד השני של הכפר שלנו היה כפר בשם "סויימי" ואחרי "סויימי" היה "וולווה" שהיה גדול יותר מהאחרים. כפר נוסף שהיה בסביבה "ביסטריס". היה בית ספר רוטיני ובית ספר צ'כי ויכולת לבחור באיזה מהם ללמוד. שנה אחת למדתי בבית הספר הרוטיני, הוא היה רחוק מהבית והייתי הולך ברגל. אח"כ עברתי לבית הספר הצ'כי. בבית הספר הצ'כי לא היו מספיק תלמידים והמורה לימד מספר כיתות יחד. המורה גר לא רחוק מאתנו והיה רוכב על אופניים לבית הספר, והסכים לקחת אותי איתו על האופניים. פעם נתפס המכנס של המורה בשרשרת האופניים, וכבר כמעט איחרנו, אבא שלי יצא החוצה ועזר למורה לחתוך את החלק הקרוע מהמכנס, וככה המורה לימד באותו היום.

בשנת 1938 עברנו לגור בעיר בסביבה כי אבא חשב שבעיר אפשר להעניק לילדים חינוך למקצוע. אני לא עברתי עם משפחתי, בדרך הם הורידו אותי ב"ביסטריס" ושם גרתי ולמדתי שנתיים. בשנתיים האלו לא פגשתי את משפחתי אלא גרתי אצל דודה שלי אחות של אבא שלי, שגרה עם משפחתה של בעלה. היתה לי מיטה בסלון. למדתי רק ב"חדר" ובכל יום אכלתי צהריים אצל משפחה אחרת בכפר. כשהייתי בערך בן 13 עברתי לגור אצל סבא שלי לשנה. סבא היה מכין חמאה ומה שלא היה משמש את המשפחה היה הולך ומוכר בכפרים גדולים יותר. התגעגעתי מאוד למשפחתי וסבא אמר לי שכדאי לי להישאר בכפר. דוד שלי היה מלמד ב"חדר", הוא התחתן עם מישהי שלא היתה מאזור קרפטו רוסיה, כשהאזור נכבש ע"י היטלר שציווה לפנות את האזור ולספחו לגרמניה, גם הם הגיעו לגור אצל סבא. אשתו היתה ממשפחה ממעמד גבוה יותר ולא ידעה לבשל או לתפור או שאר מלאכות הבית.

בפורים התחפשתי עם עוד חבר לחתן וכלה, המורה לימד אותנו "פורים שפיל". עברנו בין הבתים ודקלמנו ואספנו מטבעות. השתמשתי בכסף הזה כדי לנסוע להורים בעיר. נסעתי עם עגלה עד הכפר הגדול ומשם באוטובוס לעיר. כשהגעתי הורי שמחו שבאתי וגם לא שמחו, כי היה עכשיו עוד פה להאכיל.

בשנת 1939 האזור היה תחת ריבונות הונגרית והלכתי לבית ספר הונגרי. לא נשארתי שם הרבה כי היו חסרות לי שלוש שנות לימוד מהשנים שלמדתי רק ב"חדר". בשנת 1939 כבר הייתה מלחמה וכל האוכל נלקח עבור החיילים, היה קשה להתפרנס ולהאכיל את המשפחה. היינו בעיר אבל מצבנו היה גרוע מאשר כשהיינו בכפר. כי בכפר הייתה חלקת אדמה בה ניתן היה לגדל תפוחי אדמה, שעועית, מלפפונים ועוד. חיטה לא גידלנו, קנינו חיטה והלכנו לטחנת הקמח לטחון אותה. תפוחי אדמה היו המזון העיקרי. פטריות היינו הולכים ליער וקוטפים, היינו מבשלים אותן עם שמנת. בכפר לא היינו רעבים. היינו עניים, אף פעם לא לבשנו בגד חדש, סבתא הייתה קונה בגדים ישנים ונעליים ישנות, וחולצות הייתה תופרת בעצמה. בעיר היינו רעבים.

אחות אחת שלי התלמדה במקום להכנת מעילי חורף ואחות אחרת בעיצוב שמלות, הן עבדו בחינם כמתלמדות "שוליות" ורק אחרי תום ההתלמדות המנהל החליט אם להשאיר את העובד בתשלום. אני עבדתי כשוליית חייט. אבא שלי למד בעיר להכין נעליים והאיכרים בסביבה היו קונים ממנו מגפיים, הם שילמו לו במזון. בחגים אבא עבד גם כחזן, זה היה כסף טוב, הוא לא היה בבית אבל אוכל סוף סוף היה. כשלא היה לסבא עבודה בהכנת מגפיים הוא היה מוכר כפתורים וחוטים. אח"כ אספו את כל היהודים מהכפרים והעבירו אותם לגבול פולין והרגו אותם, זרקו אותם לנהר וחיכו שיטבעו שם. כשפינו את הכפרים השאירו שם כמה זקנים בודדים, למשל את סבא שלי, שכבר היה אלמן. אמרנו לסבא שיבוא לגור איתנו בעיר והוא אמר לנו "מי ישמור על המשק, עוד מעט יחזרו השאר מפולין". הוא חי במחשבה שהם עוד יחזרו. כמה משפחות הצליחו באמת לחזור אבל הרוב לא. מדי פעם היו עוברים שוטרים לאורך כל הכפרים עד לגבול כדי לראות אם מישהו חזר, אם תפסו מישהו היו מחזירים אותו שוב לפולין. הזקנים שהורשו להישאר היו מלבישים את ה"חוזרים" בבגדי איכרים גויים והיו מסיעים אותם בעגלה לכפרים הגדולים יותר כדי שלא יימצאו. אחת המשפחות שהצליחה לברוח מפולין הולבשה בבגדי גויים והחלה ללכת לכפר אחר, ואז באמצע הדרך הם גילו שאחד הילדים חסר, הם פחדו לחזור שמא יתפסו. באותו זמן הילדה החסרה התעוררה בכפר של סבא ויצאה החוצה לחפש את הוריה, נתפסה ע"י השוטרים ונשלחה שוב לפולין. היא המשיכה לחזור לבדה מפולין לכפר מספר פעמים ואח"כ לא שבה יותר.

יום אחד אספו את הזקנים שנשארו בכפר לקחו אותם לקצה היער וירו בהם. את סבא לא לקחו כי הבית שלו היה מבודד ורחוק מהכביש, היה צריך לעבור בשדות בשביל להגיע אליו. אחת הנשים לא נהרגה מהיריות, חזרה לכפר וסיפרה לנשארים מה אירע ואז סבא הצטרף אלינו לעיר והביא איתו את הפרה. מצאנו רפת עבור הפרה וסבא גר איתנו. בשנת 1944 אספו את כל היהודים מהערים ומהכפרים והעבירו אותנו לגטו שהיה בית חרושת ללבנים, היינו שם שבוע שבועיים, ואז העבירו אותנו ברכבות לאושוויץ. סיפרו לנו שלוקחים אותנו לעבוד בחקלאות כי כל הגברים במלחמה וחסר חקלאים, כך שלא הייתה שום התנגדות.

אושויץ

באושוויץ ד"ר מנגלה קבע בכניסה מי לצד ימין – לעבודה (לחיים), ומי לא. לצד שמאל הלכו סבא, אמא, נחמן חיים, שושי, שלמה אליעזר, צביה רחל. הגענו לאושוויץ בערב שבועות ולמחרת כבר חצי מהמשפחה לא הייתה יותר בחיים. אבא, יצחק, אייזיק ואני נשלחנו לעבודה. היה חורף וקר, לא היה אוכל ולא בגדים חמים, הרבה מתו מהתנאים. כל אסיר קיבל סיגריה ליום, אבא, יצחק אייזיק ואני לא עישנו והחלפנו את הסיגריות בלחם עם אסירים אחרים. עכשיו במחשבה לאחור לא נהגנו נכון, לא היינו צריכים לקחת לחם מאחרים. היינו שומרים רזרבות של לחם למקרה שביום הבא לא יחלקו יותר. יום אחד מישהו גנב לנו את הלחם, מצאנו אותו אבל אבא אמר ליצחק אייזיק לא לעשות לו כלום, כי הוא גנב כי היה רעב, הוא היה הבן של השוחט מהכפר. היינו שם שנה שלמה.

המלחמה נמשכה, לגרמנים היו הפסדים כבדים, המערכה על רוסיה לכיבוש לנינגרד גבתה כ 5 מיליון קורבנות רוסיים אבל הייתה לרגע התפנית במלחמה. אמריקה הצטרפה למלחמה לצד אנגליה. צרפת שוחררה והצטרפה גם היא והרוסים מהצד השני עד שגרמניה התמוטטה.

חודש לפני סיום המלחמה העמיסו את כל המחנה על קרונות פתוחים והבריחו אותנו מהמחנה. אחי היה בבי"ח במחנה, ביקרתי אותו והבאתי לו פרוסת לחם. כשהעמיסו אותנו על הקרונות יצחק אייזיק היה בקרון החולים. אני לא יודע לאן רצו להעביר אותנו, הכוחות המאוחדים הפציצו את הרכבת מלמעלה ושם באמצע יער הרכבת עצרה. לא הספקנו לאסוף את יצחק אייזיק מקרון החולים כי היינו צריכים להתרחק מההפצצות. אני מתאר לעצמי שיצחק אייזיק נהרג שם.

הלכתי עם אבא לאורך המסילה עד שהגענו ליער, זה היה בחודש מרץ, הלכנו לחפש ביער פטריות או עשבים שניתן לאכול והתכסינו בעלים, כל הלילה שמענו יריות. היריות היו של הגרמנים שניסו לאסוף את כל האסירים חזרה והעבידו את האסירים בקבורת המתים – את זה למדתי מספר שקראתי של מישהו שהיה שם בשיירה. בבוקר ראינו הרבה מטוסים ופחדנו מהפצצות, אבא התיישב ליד הכביש, אמרתי לו שצריך לחזור ליער, אבל לא היה לו כוח לקום ולי לא היה כח להקים אותו, אבא התעלף ואני התחלתי לבכות, מישהו ביער שמע אותי בוכה והביא לי תפוח אדמה חי להאכיל את אבא, האכלתי אותו והוא התאושש והמשכנו ללכת, הגענו לכפר וראינו לול עם אוכל לעופות, אכלנו את האוכל של העופות ואז יצא בעל הבית והזעיק משטרה גרמנית.

הגענו חזרה למחנה של ה SS שהיו בו גם שבויי מלחמה וגם יהודים. משם את היהודים העבירו ברגל למחנה אחר, היינו אחרונים כי אבא היה חולה והיה קשה לו ללכת. ביקשתי ממנו שישתדל להמשיך ולהקדם כי מי שנשאר מאחור לא נשאר בחיים. בדרך למחנה עברנו באיזה כפר, ניסינו לישון בחצרות אבל גירשו אותנו, לשוטרים לא היה אכפת איפה נלון, בסוף ישנו באיזו רפת. בבוקר בעלת הבית באה לחלוב את הפרות ומצאה אותנו שם, אבא לא רצה להגיד שאנחנו יהודים אז אמר שאנחנו ״שוואבים״ שזה כמו צוענים, אני לא יודע אם היא האמינה לנו אבל היא נתנה לנו חלב ואוכל והרשתה לנו להישאר. עבדנו אצלה בחקלאות. נשארנו שם כמה ימים, התרחצנו ואכלנו טוב, זרקנו את בגדי הפסים ולבשנו בגדים נקיים ללא פשפשים וכינים. ישנו בדיר עד שהפרה המליטה עגל, והשוטרים הגרמנים באו לראות את ההמלטה. בעלת הבית אמרה לשוטרים שאנחנו שוואבים והשוטרים אמרו שאנחנו נראים חולים וככה הגיענו לבי"ח. מנהל הבי"ח היה רוסי והחליט לאשפז את שנינו וכך הסתיימה חופשתנו בבית ההבראה של האיכרה. חשבתי לחזור להודות לה אבל לא חזרתי לגרמניה מאז.

באחד מביקורי החולים הציג אותנו הרופא לקצין הבכיר כיהודים, לא ידעתי מאיפה הוא ידע כי הצגנו עצמנו כשוואבים. משם עברנו לבית חולים או בית הבראה אחר. היה שם משק חי, בערב הראשון לשהותנו שם החיילים צלו חזיר על האש, הסתכלתי עליהם כי מעל שנה לא אכלתי בשר, החייל שאל אותי אם אני רוצה והביא לי אוזן חזיר, רצתי עם הבשר ישר לאבא ונתתי לו לאכול, הקיבה שלו שהייתה חלשה לא עיכלה טוב את האוכל והיו לו שלשולים הרבה זמן, הצטערתי שנתתי לו את הבשר. בגלל שלא הייתי ממש חולה הסתובבתי בסביבה, פעם ראיתי ששחטו פרה, אחד החיילים שאל אותי אם יש לי סיגריה, והחלפתי איתו תמורת בשר, הוא הביא לי חתיכה כ"כ גדולה שלא יכולתי לסחוב אותה בעצמי. לא היה לנו איך לבשל את הבשר בבית חולים. אבא שלי קרא לאיכרה מקומית שעבדה בשדה מחוץ לגדר הבית חולים ואמר לה שייתן לה בשר אם היא תבשל לו כרוב ממולא, היא לא ידעה מה זה אז אבא הסביר לה, אבא קיבל את הכרוב שרצה והאיכרה את שאר הבשר.

יום אחד בהסתובבויות שלי מצאתי חייט והצעתי לו את עזרתי. שמתי לב שאני ואבא שלי היינו היחידים שנותרנו מהבית חולים הקודם כל היתר שוחררו, הלכתי לשאול את הקצינים למה לא משחררים אותנו כי אבא כבר היה פחות חולה, הסתבר שהחייט היה תופר לקצינים והוא אמר להם שהוא רוצה לקחת אותו איתו לרוסיה כבנו. הלכתי אל החייט וניסיתי להסביר לו ברוסית העילגת שלי שאני רוצה לחזור הביתה. החייט שאל אותי לאן יש לי לחזור ועניתי לו שאני פה עם אבא שלי, החייט הציע ששנינו נבוא איתו לרוסיה, אבל אבא אמר שאנחנו חוזרים הביתה לראות מי שרד. אחרי כמה ימים הסיעו אותנו ועוד אנשים עד למקום שהיה קרוב יחסית לבית שלנו, הורידו אותנו במקום שנקרא סטריי, החיילים הרוסיים לקחו כל חפץ אישי שהיה ברשותנו. ניסיתי להכין את אבא בדרך שיתכן שלא נמצא אף אחד כשנחזור.

הגענו הביתה לבית בעיר, הבית היה פרוץ, החלונות מנותצים ולא היה שם אף אחד. הדיירים שהתגוררו בבית הסמוך סיפרו לנו ששתי אחיות שלי שרה ורבקה עברו גם הן בבית והמשיכו לבודפשט, השארתי את אבא אצל השכנים ונסעתי לחפש את שרה ורבקה. אבל קודם לכך פגשתי מכר בעיר ששאל אותי מה שלום אחי ואני שאלתי אותו איזה אח, תשובתו הייתה יצחק אייזיק. זה היה סימן עבורי שיכול להיות שיצחק אייזיק בחיים ושאני צריך לחפשו.

בבודפשט היו הרבה פליטים והיו מקומות לינה וחלוקת אוכל לפליטים, בתום המלחמה כל הרכבות היו ללא תשלום ויכולת להמשיך לחפש את קרוביך. אנשים היו עומדים על הגגות של הרכבת וגם ניתלו על המדרגות. בבודפשט התחלתי לשאול אנשים אם פגשו בנות בשם שרה ורבקה שוורץ, פגשתי שם קרובת משפחה שאמרה לי שהן המשיכו לפראג, המשכתי לפראג בעקבותיהן. הלכתי למשרד רישום, שם היית אומר שחזרת מהמלחמה אז רשמו אותך וקיבלת גם סכום כסף, במשרד היו בודקים שלא ביקשת כסף פעם שניה, הם בדקו ברשימות ואמרו שכבר קיבלתי כסף מהם יחד עם יצחק אייזיק – זה היה מבחינתי סימן שני שיכול להיות שאחי עדיין בחיים.

בפראג אמר לי מישהו שאחיותי המשיכו לברנו עם חייל מהבריגדות הצ'כיות שהכירו. ברנו היא עיר הבירה של מורביה. במהלך המלחמה הרבה יהודים שרצו לברוח מהגרמנים ועברו את הגבול לרוסיה. הרוסים לא בטחו בהם ולקחו אותם למחנות עבודה בסיביר. לקראת סוף המלחמה הציעו הרוסים ליהודים בסיביר להצטרף לצבא ולהילחם בגרמנים במקום להישאר בסיביר. מי שהסכים הצטרף ליחידה שנקראה הבריגדה הצ'כית. בתום המלחמה היו הרבה גרמנים בצ'כיה, והצ'כים אמרו להם לעזוב את צ'כיה ולחזור לגרמניה. כך נותרו הרבה בתים ומפעלים שהיו שייכים לגרמנים והיו ריקים. הצ'כים חילקו דירות אלו ובתי חרושת אלו לצ'כים.

אותו חייל שלקח את שרה ורבקה לברנו קיבל בית כזה והשתמש בו להלין פליטים. חיפשתי אותן בברנו אבל לא ידעתי איך למצוא אותן, החלטתי שכבר צריך לחזור ולבדוק מה שלום אבא. תכננתי לחזור ברכבת הבוקר לאבא ובינתיים הלכתי למשרד הפנים בברנו שהיה קרוב לרכבת, אולי שם אמצא משהו. הגעתי למשרדים בשש בבוקר כשעוד היו סגורים, דפקתי בדלת, חשבתי שמא יש שם שומר לילה אבל אף אחד לא ענה. דפקתי שוב ושוב עד שמישהו פתח שם חלון קטן והוא שאל אותי מה אני צריך, השעה שש המשרדים עוד סגורים, אנחנו פותחים בשמונה. הסברתי לו שאני מחפש את האחיות שלי ואמרו לי שהן נמצאות אצל משה וכו׳. והוא שאל אותי: ״מאיפה אתה?״, ועניתי לו שנולדתי בחולייטין. הוא אמר שהוא היה מורה בחולייטין, פתח לי את הדלת והכניס אותי. הוא הקשיב לסיפור שלי, החל לחפש ומצא לפחות עשרה אנשים עם אותו שם שחיפשתי. ביקשתי ממנו שיקריא לי היכן נולדו כי אמרו לי מהיכן הוא, השומר הקריא לי עד שזיהיתי את כתובת. רצתי לשם ודפקתי בדלת, דפקתי עוד פעם יותר חזק, אישה צולעת פתחה לי את הדלת ושאלה אותי מי אני ומה אני צריך. שאלתי אם יש אצלה שתי בנות שקוראים להן שרה ורבקה. אז היא אמרה שכן ושאלה מי אני. עניתי לה שאני אח שלהן. שרה ורבקה יצאו החוצה, התרגשנו ושמחנו. החלטנו שאני אחזור הביתה לספר לאבא ושנינו נעבור לגור איתם וככה התאחדנו. יום אחד הרוסים החליטו לסגור את הגבול בינם לבין צ'כיה, וקרפטו רוסיה הפכה לשלהם. ומי שרצה לעבור מהצד הרוסי לצד הצ'כי היה צריך רישיון. לא נתנו לאזרחים רשיונות בלי סיבה. היה מאוד קשה לעבור את הגבול. מי שתפסו אותו מנסה נורה. היינו צריכים להשיג מסמכים בדואר, ולקח להם המון זמן להגיע אבל בסוף קיבלנו את המסמכים, וקיבלנו רשות לצאת. מיד עזבנו את רוסיה וחזרנו לברנו (איפה שהבנות היו) והתאחדנו שוב.

אחי הבכור היה ציוני ורצה לעלות לארץ, והצטרף לקבוצת הכשרה. אנחנו גרנו בעיר בזמן הזה. בשנת 1942 הוא קיבל סרטיפיקט לעלייה לארץ וביקש מהמשפחה שתבוא להיפרד ממנו. היה יקר לכולם לנסוע לכן הוחלט שאמא שלי תיסע להיפרד ממנו. הנפיקו לה פספורט על מנת שתעבור את הגבול לצ'כיה להיפרד ממנו. אחרי כמה ימים קיבלנו גלויה בה כתב שלא נבוא כי הוא העביר את הסרטיפיקט לחבר שלו שקיבל צו גיוס לצבא הצ'כי, ושהוא ייסע בפעם הבאה. לא היתה הזדמנות הבאה: העבירו אותו לגטו ומשם לפולין ומשם למחנה מיידנק, זה היה מחנה השמדה. אבל אחי היה מהיהודים שעבדו בכפיה, נתנו לו לכתוב גלויה הביתה ובה הוא כתב שהכל בסדר ומאז לא שמעתי ממנו יותר.

אחרי המלחמה בברנו חיינו בקהילה יהודית. אבא שלי התחיל לעסוק בדברים בלתי לגאלים. היה מבריח סיגריות ומפוחיות ממדינה אחרת, מהקצבאות שהיו לחיילים ומוכר אותן. היה שם יהודי אחד עוד מלפני המלחמה שהיה לו בית חרושת לטקסטיל. את בית החרושת הוא קיבל חזרה, אבל את הטקסטיל שייצר היה צריך למסור למדינה, והמדינה הייתה מוכרת את זה בחו"ל. הממשלה הייתה קומוניסטית תחת השפעה רוסית. בעל בית החרושת נתן מדי פעם לאבא שלי חתיכת בד שהספיקה לחליפה אחת, אבא שלי היה מוכר את הבד ומרוויח קצת כסף.

בהמשך עברנו מברנו לאזור הסודטים בצ'כיה. זה היה אזור גדול, בערך בגודל של יהודה ושומרון, כולם היו שם גרמנים, אזרחים צ'כים אבל גרמנים. גרנו בדירה אחת עם עוד שלוש ארבע משפחות של מכרים. אני נשארתי שם כי רציתי לעלות לארץ והיה שם הכשרה, ואבא היה נוסע לברנו הלוך וחזור בגלל העסקים. הייתי קונה מפוחיות, בסודטים זה היה חוקי, שולח לו אותם בדואר והוא היה מוכר. כשהוא היה חוזר הביתה הוא היה מביא לי סיגריות ואני הייתי מוכר אותן. זה היה לא חוקי אבל ככה התפרנסנו. כששלחתי לו את החבילות בדואר הייתי רושם כתובת שונה משלי, כדי שאם יגלו מה יש בחבילה, שלא יבואו לתפוס אותי. פעם אחת תפסו חבילה שלחתי לאבא, לקחו אותי למשטרה, לא ברור איך אבל הם גילו שזה אני, ומה שהיה להם חשוב לדעת זה מי מכר לי את זה ואיפה. השוטר שם את האקדח על השולחן ואיים עלי לספר, הוא לא אמר שהוא ירה בי אבל שם את האקדח על השולחן כדי לגרום לי לפחד. לא סיפרתי כדי לא לסבך את היהודי שמכר לי, אז אמרתי שמישהו הציע לי ברחוב ואני קניתי. הוא לא הצליח להוציא ממני יותר מזה ושחרר אותי ומאז כבר לא שלחנו יותר חבילות.

הייתי חבר בקבוצה שהיו בה ציונים שרצו לעלות לישראל אבל אני לא עליתי כי נשארתי עם אבא ועם האחיות שלי. בחור אחד שהכרתי התלהב מאוד מהקבוצה שלנו, עזרתי לו להצטרף לקבוצה, אבא שלו התכונן לנסוע לאמריקה ולא שמח על כך. הוא הפליג לארץ על הספינה של אלטלנה ונשאר בחיים. בסופו של דבר אחרי כמה שנים הוא נסע עם אבא שלו לאמריקה.

רבקה התחתנה עם ברל, לברל הייתה משפחה שנספתה כולה במלחמה, ובפראג נולדה להם בת חיה. ברל היה חייל משוחרר ולכן ביקש וקיבל נגריה. עד היום בביתה של חיה, שהיה בעבר ביתה של רבקה אחותי, יש עוד רהיטים שברל בעלה הכין בנגריה הזו.

צ'כוסלובקיה שהייתה תחת השפעה רוסית תמכה בישראל (לפני ואחרי קום המדינה) באספקת נשק ושטחי אימונים, הרובה הצ'כי היה הרובה התקני למשך הרבה שנים אחר כך. הרוסים שרצו לסלק מהארץ את הבריטים שלא נתנו לאנשים לעלות ארצה בגלל הערבים, הם היו מעבירים הרבה ספינות מעפילים לקפריסין. רוסיה רצתה שכל פלשתינה תהיה תחת שליטתה, אבל למרות זאת קיבלנו עזרה גדולה מהם. קיבלתי צו גיוס לצבא הצ'כי ליחידה יהודית מיוחדת שנועדה לעזור בלחימה בארץ נגד הבריטים, אבל הייתי רזה מדי אז דחו לי בשנה את הגיוס. בסופו של דבר החלטתי לעלות לישראל. אמרתי לאבי שישאר כי בצ'כוסלובקיה יש לו עבודה והוא מקבל קצבה מהמדינה ובישראל מי יודע מה יהיה. עליתי לארץ באניה "גלילה" בשנת 1949. מצאתי מקום לינה אצל גיס של רבקה אחותי, היה לו בית מלאכה לאריגה. עברית הייתי צריך ללמוד לבד, מצאתי ספר ללימוד השפה העברית וממנו למדתי, ידעתי קצת עברית מה'חדר' שהספיקה בשביל לנהל שיחה קצרה אבל לא יותר מזה. נתנו לי שנה להסתובב ולהתארגן בארץ ולאחר מכן גייסו אותי לצה"ל. היה לי טיפה ידע במכניקה עדינה ולכן גייסו אותי לחייל האוויר.

לפני הגיוס חיפשתי עבודות בדברים שהתמחתי בהם. בחיפושי אמר לי מישהו שפה בישראל לא בוחרים עבודה, לוקחים מה שיש ושאם אני מעוניין יש לו עבודה להציע לי. בסוף חזרתי אליו ובקשתי את העבודה. הוא לקח אותי לבית הקפה שבו עבד. הייתי מנקה שולחנות וחותך לחם. יום אחד החלטתי שאני צריך ללכת לקופת חולים כדי שיהיה לי ביטוח למקרה שאחלה, ביקשתי ממנהל המסעדה שייתן לי לצאת לקופת חולים. בקופת החולים היה תור ארוך מאוד והתעכבתי שם בערך שעתיים, כשחזרתי המנהל כעס עלי ושלח אותי להוריד את הצלון, הצלון נשבר לי תוך כדי, המנהל התעצבן ואמר לי ״חמור שכמוך״, ואמרתי לו: ״אתה חמור״. הוא התלונן אצל אחיו שהיה בעל הבית, ובעל הבית קרא לי לשיחה, והעביר אותי למסעדה אחרת כמלצר.

זו היתה תקופת הצנע והיה מחסור במזון, אז לפעמים השאירו מזון מהיום למחר. פעם הגשתי מנה ללקוח ואחרי כמה דקות הוא קרא לי ואמר לי״ ״אדוני יש לאוכל ריח חמוץ״. ביקשתי סליחה ולקחתי את המנה חזרה למטבח וביקשתי שלא יתנו לי להגיש דברים מאתמול. המנהל התרגז, כי הם היו מוכרים אוכל גם משלשום ופיטר אותי. עברתי לעבוד בייצור רעפים. זאת הייתה עבודה קשה ומלוכלכת ולאחר מכן כבר התגייסתי לחיל האוויר. חשתי גאווה. שרתתי בצבא הראשון של ישראל, זאת הייתה גאווה. לפני הגיוס אבא שלי החליט שהוא רוצה לעלות ארצה כי אני ואחיותי כבר היינו פה. קניתי לו דירה קטנה בכפר מעש ולשם הוא עבר. בתום השירות הקצין הציע לי להישאר בקבע. הוא אמר שהתנאים טובים, שיתנו לי ללמוד איפה שאני רוצה עם מלגה. אבל למרות שמאוד נהנתי בתקופה היא, לא ראיתי את עצמי עובד בצבא קבע. הקצין אמר לי שאם ארצה בעתיד לחזור הוא ייתן לי אישור ללא תאריך תפוגה להיכנס לבסיס, מתי שתרצה גם בעוד כמה שנים, כל עוד הוא הקצין שם.

הזוית האישית

הנכד גדי: במסגרת העבודה על תכנית הקשר הרב דורי גילתי דברים חדשים על סבא שלי.

מילון

צ'כוסלובקיה
כיום שתי מדינות: צ'כיה וסלובקיה.

שוואביה
אזור היסטורי-תרבותי בגרמניה המתאפיין בייחוד לשוני. הדעות חלוקות בשאלה האם השוואבית היא רק ניב של גרמנית, או שהיא שפה עצמאית. השוואבית מדוברת על ידי כ-850 אלף דוברים בגרמניה, והיא מהשפות או הניבים המדוברים ביותר בגרמניה. השוואבית דומה מאד לשפה המדוברת בשווייץ. השוואבים מקשרים עצמם לשבט גרמאני עתיק, ה"סואבים" (Suebi). שבט זה נדד מאזור הים הבלטי לאזור ימת קונסטנץ, שם הפכו לחלק מן הקונפדרציה האלמאנית. (ויקיפדיה)

חֶבֶל הַסוּדֶטִים
היה שמו של אזור בצ'כוסלובקיה, סמוך לגבולה עם גרמניה, שבו שכנו בעיקר תושבים ממוצא גרמני, אשר כונו "גרמנים סודטים". האזור כלל את הרי הסודטים ואת יער גאברטה. לאחר מלחמת העולם השנייה גורשו כל הגרמנים מהחבל, והוא חזר להיות בתחום צ'כוסלובקיה, ולאחר 1993 - בצ'כיה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”"תעזוב אני אעשה לבד"- סבא אף פעם לא רצה שיעזרו לו“

”הגענו לאושוויץ בערב שבועות ולמחרת כבר חצי מהמשפחה לא הייתה יותר בחיים“