מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבא רבא יוסף הגיבור – הישרדות כנגד כל הסיכויים והקמת בית בישראל

סבא רבא יוסף גדילוביץ' הגיבור - הישרדות
דוגמה ומופת לכולנו למרות כל המכשולים
החל מגיל 15, נדד לבדו בעולם בדרך חתחתים, כאשר משאת נפשו היתה לעלות לארץ ישראל

החלטנו להקדיש את הסיפור לזכרו ופועלו של אבא יוסף ואמא שושנה, אשר שרדו שניהם כנגד כל הסיכויים, עברו את השואה ובדרך חתחתים הגיעו לארץ ישראל, השתתפו בהתיישבות בארץ והקימו בית בישראל, תוך מתן דגשים על הערכים האוניברסליים של חופש, צדק ואהבת האדם. 

מי אני

שמי יונה טננבאום ואני בתו של יוסף גדילוביץ, שהוא נשוא הסיפור וסבתא של רוני.

אני צברית שנולדתי בקבוץ "גברעם" להוריי, שושנה ויוסף גדילוביץ.

אני בת 69 ומתגוררת בעיר "רמלה". יש לי 3 ילדים נשואים ו- 8 נכדים מקסימים, שהפכו אותי למאושרת באדם.

בני הגדול צחי טננבאום, גר בגדרה יחד אם משפחתו: אשתן נירית ו- 3 ילדים: תומר, בר ורוני שיחד איתה אנחנו מכינות את "הקשר הרב דורי".

עבדתי עד לפני כשנה, במשרד הבריאות בתפקידים ניהוליים בכירים, בתחומים שונים ומגוונים, כאשר תפקידי האחרון היה ניהול המחלקה הארצית למכשירי שיקום וניידות, כלומר אחריות על כל תחום אספקת מכשירים לנכים הזכאים על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי ונהלי משרד הבריאות. מאז פרישתי לגמלאות, אני עוסקת בעשייה מגוונת ומעניינת כולל השתתפות בקורסים מעניינים, נסיעות מרובות לחו"ל ומלאות עניין. כמו כן, אני פעילה חברתית ומתנדבת בשני פרויקטים לטובת הקהילה. אני מרכזת פרויקט: קריאת סיפור לילדים בכיתות א', ב' ומבקרת ניצולת שואה.

סבא רבא יוסף

שם פרטי: יוסף צבי

שם משפחה: גדילוביץ

שנת לידה: 1921

ארץ לידה: צ'כסלובקיה

עיר לידה: סלוטפנה

שנת עלייה: 1946

שנת פטירה: 2005

סבא יוסף נולד ב- 14.7.1921, בעיר קטנה בשם סלוטפנה, שבצ'כסלובקיה. הוא נפטר בגיל 84 בשנת 8/2005, בעיר רמלה.

סבא רבא שלי גדל במשפחה חרדית מאוד, בת 3 ילדים. הוא למד בבית ספר רגיל ואחר הצהרים למד בבית מדרש ובחדר. רוב היהודים שהתגוררו שם היו חרדים מאוד והשתייכו לזרם החסידי וויזניץ". בבית דיברו אידיש ובבית הספר דיברו צ'כית. כמו כן, דיברו הונגרית, בשל ההשפעה האוסטרו-הונגרית רבת השנים.

העיירה היתה סמוכה לעיר גדולה יותר בשם "סיגט" שהיתה בהונגריה. מה שהפריד ביניהם היה גשר מעל הנהר. בשל הקרבה הרבה בין שתי הערים זרם מידע מהיהודים בסיגט לתושבי סלוטפנה. בעיר הגדולה היו בתי מדרש רבים גימנסיה ואפילו אוניברסיטה.

בעיירה סלוטפנה היו מכרות מלח, דבר שמשך הרבה יהודים וכך, יכלו לעבוד במכרה ולהתפרנס. בשנת 1768, היו רק 8 יהודים בעוד שבשנת 1940, היו בסלוטפנה כ- 2500 יהודים מתוך כ- 7000 תושבים.

אמא היתה עקרת בית ותפקידיה היו לגדל ירקות בגינה שמסביב לבית, לבשל, לכבס, לנקות, לתפור בגדים ולדאוג לכל צורכי המשפחה.

אבא יצחק כמעט לא היה בבית, כי הוא עבד כבורסקאי. הוא היה צד ביערות בעלי חיים, את הבשר היה מוכר ואת העורות שהפשיט מהחיות, היה מעבד למעילים. סבא רבא היה מספר שהיה רואה את אבא שלו כפעמיים בשנה בערך ותמיד היה ספוג בריח כבד של עורות.

לסבא יוסף היתה סבתא זקנה מאוד, קראו לה באבא קיילה והיא היתה סבתא רבא שלו, היא היתה רופאת העיירה. היא רקחה תרופות מצמחים וסיפקה לכולם תרופות סבתא (היום זה נקרא רפואה אלטרנטיבית) והיא נפטרה בגיל 105.

היה יום קבוע בו אחד הנכדים הביא לסבתא את האוכל שהאמא בישלה וכך היו מפגשים קבועים עם האישה החכמה הזו.

השושלת הרב דורית שלנו מתחילה מבאבא קיילה.

הבריחה מהבית

סבא רבא יוסף היה ילד מאוד סקרן ושובב והוא לא הסתפק בלימודי הקודש בחדר. לפעמים, היה בורח מהחדר והיה הולך לחנות בפרים וקונה בחשאי ספרים רגילים ועיתונים. כשהיה בן 12 בערך הוא נחשף לציונות ופגש חברים שספרו לו אודות פלשתינה (ארץ ישראל) וחזון הקמת היהודים. המשיכה שלו לפלשתינה הובילה לקשר הדוק מאוד שנוצר בינו לבין תנועת "החלוץ הצעיר". החלוץ הצעיר הוקם בשנת 1933, באיזור הקארפאטורוס על ידי חברה יהודים צעירים ומשאת נפשם היתה לעלות לארץ ישראל. התנועה התפשטה ואף הגיעה לסלוטפנה וסיגט. סבא היה הולך למפגשים חשאיים ללא ידיעת המשפחה. באותה עת, זה נחשב לכפירה בדת כי זה לא היה לימודי קודש וברור היה שהוריו לא היו מסכימים לכך.

בגיל 15 עזב את בית הוריו מבלי לשתף אותם ונסע לעיר הבירה "פראג" והשתקע בה. מאז, לעולם לא ראה אותם שוב ואף לא את אחיו.

הניסיונות לעלות לפלשתינה

ניסיון 1

סבא רבא שלי מצא עבודה בחנות נעליים כדי להתפרנס. בעל החנות היה יהודי והוא אימץ אותו ואפשר לו לגור בביתו בפראג. בהיותו בן 18, הגיעו אליו השמועות לגבי מה שקורה בגרמניה עם עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1939.

סבא רבא שלי המשיך בתכניות לעלות לארץ פלשתינה במסגרת "החלוץ הצעיר" מתוך מטרה להגיע לפלשתינה. הוא היה בהכשרה יחד עם חברים נוספים. המוסדות מארץ ישראל ניסו לסייע ולהנפיק אשרות כניסה לפלשתינה אך הבריטים ששלטו אז בארץ סרבו. כדי לקדם את הנושא, הקבוצה הועברה לאיזור אחר שנקרא ברטיסלבה ששכנה על גדות נהר הדנובה. הקבוצה התאכסנה באכסניה עלובה ובתנאים קשים מאוד.

בהיותו בן 20, לאחר המתנה של 9 חודשים בתנאים קשים, הוא הצליח לעלות על ספינה קטנה וישנה בנהר הדנובה, איתה הגיע לרומניה ומשם עלה לאוניה אטלנטיק. האוניה היתה עם דגל פנמה כדי להטעות את הבריטים. האוניה היתה מאוד לא בטוחה. במקום להעלות 300 נושאים העלות 1800 איש. בין המעפילים היו מבוגרים ותינוקות ללא מזון מים ומקלחת. היה קשה מאוד והאוניה הטלטלה מנמל לנמל כדי למלא פחם באונייה.

לבסוף האונייה נתפסה על ידי הבריטים אשר שלטו על פלשתינה באותו הזמן. בתאריך 24.11.1940, האונייה הגיעה לחיפה ומשם הבריטים עצרו את כל המעפילים והושיבו אותם במחנה מעצר עתלית, למשך כחודש ימים. הבריטים הגבילו את מספר היהודים שהורשו להיכנס לפלשתינה ולכל המעפילים שהיו איתו באונייה לא היה סרטיפיקט – אישור עליה ולכן לא איפשרו להם להישאר בארץ.

האי מאוריציוס – מדינת אי בדרום מערב האוקיינוס ההודי ומשויכת למדינות אפריקה

בתחילת 1941, הבריטים העלו את כל המעפילים כ- 1580 איש, לאונייה ואחרי מסע נדודים, האוניה הגיעה לאי מאוריציוס. באונייה פרצה מגפה מחלת טיפוס ורבים מהמעפילים מתו. במאוריציוס הם היו בבית סוהר עם שמירה מאוד נוקשה וקפדנית. סבא עבד במחנה עבודה בסלילת כבישים. התנאים במחנה היו די קשים והוא ציפה וייחל לצאת משם כמה שיותר מהר.

באותו זמן, התחוללה מלחמת העולם השנייה והבריטים שנלחמו נגד הגרמנים. חלק גדול מקבוצת המעפילים היו נתינים צ'כים וכך עלה הרעיון שיכתבו לקונסוליה הצ'כית ויצטרפו לגדודים הצ'כים שנלחמו יחד עם הבריטים נגד הגרמנים. וכך 80 חברים התגייסו לליגיון הצ'כי תחת הפיקוח הבריטי.

ניסיון  2

כאמור, סבא רבא יוסף התגייס לליגיון הצ'כי ובשנת 1942, הפך להיות חייל בריטי בצבא הבריטי ושירת כתותחן. מהר מאוד הפך להיות לקצין מוערך. הגדוד שלו נלחם במסגרת הצבא הבריטי באפריקה נגד הצבא הגרמני, הצבא הבריטי הצליח למגר את האויב הגרמני כך שהבריטים הגיעו למצריים ולפלשתינה. וכך סבא הגיע לפלשתינה.

כקצין בצבא הוא היה מחויב לתפקידו ולכן המשיך להילחם במסגרת הצבא הבריטי. אמנם הוא פגש בפלשתינה חברים יקרים מהתנועה "החלוץ הצעיר" שהכיר אותם עוד מפראג וגרו בקיבוץ "גברעם". אך, הוא החליט כחייל ממושמע שלא נטש את משמרתו מה גם שרצה להגיע בחזרה לצ'כוסלובקיה ולחפש שם את המשפחה.

הוא יכול היה לערוק מהצבא ולהישאר בארץ שהוא כל כך נכסף להגיע אליה אך בחר להמשיך ולשרת עד סיום מלחמת העולם השנייה וכך עזב את פלשתינה לאירופה יחד עם הצבא הבריטי.

סבא השתחרר מהצבא בדצמבר 1945 ונסע מאנגליה לצ'כוסלובקיה  כדי לחפש את המשפחה. אז נודע לו שכל המשפחה נרצחה על ידי הגרמנים באושוויץ.

ניסיון 3

הפעם, הוא עושה ניסיון נוסף לעלות לפלשתינה והפעם עם מסמכי עלייה רשמיים, שהבריטים סיפקו לו הואיל ושירת בצבא הבריטי. הוא עלה לארץ בחודש ספטמבר 1946 והתיישב בקיבוץ , "גברעם" והצטרף שם לכל חבריו שעברו איתו את כל התלאות בפראג, באוניה "אטלנטיק", במחנה המעצר במאוריציוס וגם במלחמה.

המדינה שבדרך

מיד עם הצטרפותו לקיבוץ "גברעם", הוא התגייס לארגון ה"הגנה" ארגון ההגנה היה הארגון הגדול ביותר שנלחם ונאבק בבריטים אשר שלטו בארץ ישראל. הארגון נאבק גם בערבים אשר לא אהבו את הרעיון של שיבת העם היהודי לארץ ישראל ארגונים נוספים שנאבקו למען אותה מטרה היו ה"פלמ"ח" ה"אצ"ל" והלח"י."

סבא, שהיה חייל מנוסה, תרם רבות להצלחת המאבק  סבא השתתף בכל תקופת מלחמת השחרור בהגנה על קיבוצו שהיה הישוב הצפוני בתוך הנגב המנותק. לאור הארחה הוא קיבל את אות הקוממיות ממשרד הביטחון.

בעקבות המאבק העיקש של היהודים על הקמת מדינה ליהודים, היתה הצבעה באומות המאוחדות בניו יורק של רוב מדינות העולם על הקמת מדינת ישראל בארץ ישראל.

הקמת המדינה

בתאריך 14 במאי 1948, הוכרזה עצמאות מדינת ישראל בדיזינגוף בתל אביב הוכרזה על ידי דוד בן גוריון ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל . מדינות ערב וערבים בארץ ישראל לא הסכימו לקבל את ההחלטה על הקמת מדינת ישראל ונלחמו בנו במלוא הכוח אך לא הצליחו ובמרץ 1949 הסתיימה מלחמה זו. המלחמה גבתה קורבנות רבים ועל כך נאמר "כי במותם ציוו לנו את החיים".

המלחמות בהם השתתף סבא באופן פעיל:

מלחמת העולם השניה

מלחמת ההגנה על הישובים בדרום הארץ עוד לפני הקמת המדינה

מלחמת הקוממיות

מלחמת קדש

על כך זכה לקבל עיטורים רבים.

 

 

הקמת בית בישראל

סבא פגש את סבתא רבא שושנה בקיבוץ "גברעם".

 

סבתא רבא שושנה לבית דוידוביץ'

סבתא שושנה נולדה ב- 28/7/1926, בעיירה קלנשט שבטרנסילבניה על יד העיר הגדולה סאטו -מארה. סבתא גדלה במשפחה מאוד חרדית, היו להם 10 ילדים שמתוכם 2 נפטרו בצעירותם כך, שנותרו 8 ילדים.

האבא, יעקב, עסק במסחר זעיר ורוב שעות היום למד תורה בבית המדרש והאמא ביילו הייתה עקרת בית.  סבתא למדה בבית ספר ממלכתי רגיל.

בהיותה כבת 18 עזבה יחד עם אחיה הצעיר את בית הוריה ונסעה לעיר הבירה של הונגריה "בודפשט" הואיל והחלו התנכלויות הנוצרים המקומיים ביהודים עקב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה והתעוררות האנטישמיות בכל רחבי אירופה. סבתא רבא שושנה קיוותה שבדרך זו היא תוכל להינצל. כדי לשרוד היא התחזתה לנוצריה וענדה שרשרת עם צלב, למרות זאת היא נתפסה והוכתה לא פעם אך המשיכה לברוח עד שהצליחה להגיע לאיטליה יחד עם אחיה הצעיר. באיטליה הם שהו במחנה והמתינו כמה ימים בתחנת הרכבת עד שנציגי ההגנה מארץ ישראל הגיעו והעלו אותם על האנייה "פרינס קטרינה" בשנת 1944, היישר לנמל חיפה. לאחר שהייה של מספר שבועות במחנה בעתלית סבתא נשלחה לקיבוץ "גברעם"  שבדרום.

קיבוץ גברעם

הקיבוץ הוקם בשנת 1942, במסגרת הקיבוץ המאוחד על ידי גרעין משותף של חילוניים ודתיים יוצאי גרמניה, סהכ כ – 30 איש. הקיבוץ שכן על יד כפר ערבי "סומסום"  דבר שגרם לחיכוכים רבים. סבתא השתלבה מהר מאוד בחיי הקבוץ הצעיר ותרמה להקמת הקיבוץ הצעיר וגם סייעה בהגנה עליו.

בספטמבר 1946, סבא רבא יוסף הגיע לקיבוץ גברעם ושם הכיר את סבתא שלי.  שניהם היו צעירים ויפים והתאהבו מהר מאוד אחד בשני. סבתא סיפרה שסבא התחיל איתה בבריכה. לאחר כשנתיים באוקטובר 1948, סבא וסבתא נישאו בעיר תל אביב, בבית הכנסת הגדול בנוכחות החברים מהקיבוץ ובן דוד אחד.

שניהם היו ללא קרובי משפחה וללא הורים ומבחינתם המשמעות של הקמת בית בישראל היתה מעל לכל – ניצחון. סבא עבד בשדות, בגידול ירקות ועצי פרי וסבתא עבדה במטבח ובמכבסה. יחד עם זאת התמודדו עם המצב הביטחוני. בתקופה זו שניהם השתתפו בקרבות מול הצבא המצרי אשר ניסה יחד עם כל מדינות ערב לגרש את היהודים מארץ ישראל. התחוללו קרבות עזים מאוד והיו הרבה נפגעים, אך בסופו של דבר המצרים נסוגו.

כעבור שנה, נולדה בת הבכורה, סבתא יונה והשמחה היתה רבה מאוד, כלומר היא נולדה כאשר המדינה היתה בת שנה.

המדינה היתה צעירה ונטולת מקורות כלכליים ועל הממשלה החליטה על מדיניות הקיצוב – המנע. הממשלה חילקה תלושים למשפחות לפי מספר הנפשות ובתלושים אלו ניתן היה לקנות מוצרי מזון מוגבלים ביותר .

מאחר והם גרו בקיבוץ, המצב היה דיי טוב ולא כפי שהיה בערים.  היו ירקות מהשדות המעובדים, היה בשר וחלב מעדרי הצאן והפרות של הקיבוץ.

אחות של אמא היתה ניצולת שואה עולתה לארץ בשנת 1951 עם בנה הקטן וללא בעל. הסוכנות היהודית שלחה אותה לגור בנהריה. כדי להקל עליה סבא וסבתא רבא בקשו לקבל את הילד הקטן לקיבוץ לפרק זמן מסוים, אך הבקשה נדחתה באסיפת החברים, החברים חששו שזה יהווה תקדים ובתקופה זו של מדיניות הצנע, נראה היה שזה אינו מתאים.

לאור זאת סבא וסבתא רבא שלי עזבו את הקיבוץ והגיעו לעיר רמלה. חבר של סבא שעזב את הקיבוץ קודם לכן, מצא לסבא עבודה ברמלה והם נכנסו לגור בבית ערבי נטוש.

רמלה

לפני מלחמת העצמאות, ברמלה היה רוב ערבי. בחודשים מאי ויוני 1948, נערכו קרבות של האצ"ל בליגיון הערבי, עד שהצליחו למגר אותם. הערבים שגרו בעיר ברחו למדינת ירדן וכך היהודים תפסו במקומם את הבתים.

כזכור, סבא וסבתא רבא עזבו את ערי מולדתם באירופה לפני שהצליחו לסיים את לימודיהם ולכן הם היו מחוסרי מקצוע. סבא רבא שעבד בקיבוץ בשדות ובמטעים, החל לעבוד ברמלה בגידול כותנה, סבתא טיפחה את הבית וגם את הגינה שבחצר, היו ירקות, היו תרנגולות ואף עגל. לסבא רבא היה טרקטור וסבתא שלי זוכרת איך היתה רוכבת על הטרקטור יחד עם אבא.

בהמשך סבא רבא החל לעבוד בשירות מתי הסוהר במחנה "מעשיהו" והיה אחראי על העסקת האסירים בגידולי השדה שכללו גם ירקות ופרחים.

בינתיים נולדה הבת השנייה שלהם ולאט לאט התחילו להתקדם, כמובן ללא כל עזרה, כי לא היתה משפחה (לסבתא שלי לא היו סבים וסבתות, כולם נרצחו במחנה ההשמדה "אושוויץ" על ידי הגרמנים). הם קנו בית קטן עם חצר וגינה וגידלו את שתי הבנות: יונה ויפה , כאשר משאת נפשם היתה שהן יצליחו בחיים, ילמדו, יגיעו להישגים גבוהים, יהיו אנשים טובים ויזכרו תמיד את העבר אבל פניהם אל העתיד.

לצערי, אני לא הכרתי את סבתא וסבא רבא שלי כי הם לא האריכו חיים. סבתא שושנה נפטרה בגיל 64 כתוצאה ממחלה קשה.  סבא יוסף נפטר בגיל 82 וזכה להכיר את אחי ואחותי.

 שושלת

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

סרטיפיקט
אשרת עליה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי

תלאות
מצב או מאורע קשה ומייסר

העפלה
תנועה לכניסה בלתי חוקית של היהודים לארץ ישראל

בורסקאי
עיבוד עורות

ציטוטים

”תלמדו טוב כדי שתוכלו להגיע להישגים “

”תהיו נחושים וכך תוכלו להשיג כל מה שתרצו“

”תהיו בני אדם טובים וחישבו על זה שאין לו“