מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבא רבא ד"ר יצחק מיכאלי

סבא רבא וסבתא רבתא ביום נישואיהם.
בפתח המרפאה.
הסיפור עלל סבא רבא שלי

הסיפור מתחיל בארץ זרה אוסטריה שמה. השנה היא 1907. שנת הלידה של סבא יצחק מיכאל. שמו הלועזי היה אמיל ושם משפחתו היה רוזנברג. לימים כשעלה לארץ שינה את שם משפחתו מרוזנברג למיכאלי. באותם זמנים ביקש ראש הממשלה דוד בן גוריון מכל היהודים שעלו לארץ לעברת את שם משפחתם. וכך עשה סבא הוא לקח את שמו השני שהיה מיכאל והוסיף לו את האות י' וכך נוצר שם המשפחה "מיכאלי" ו-"אמיל רוזנברג" הפך ל- "יצחק מיכאלי".

באותם שנים באוסטריה כשסבא היה ילד קטן, הימים היו קשים מאוד לא הייתה פרנסה בשפע אך למרות העוני סבא גדל והחכים. הוא למד בבית ספר, אהב מאוד ללמוד והשקיע הרבה מאוד בלימודים. כשבגר החליט ללמוד רפואה באוניברסיטה של וינה. עיר הבירה של אוסטריה. ואכן גם שם עשה חיל וסיים את לימודיו בהצטיינות. ממון היה תמיד חסר וכדי לשלם את לימודיו היה מלמד שיעורים פרטיים תלמידים. בחורף היה קר מאוד ולא היה לסבא חימום לכן היה הולך ללמוד בבתי קפה ששם היה חימום. כשסיים את לימודיו וקיבל את התואר התחיל לעבוד כרופא בכפר גרמני קטן שהיה מאוכלס כולו איכרים גרמנים. באמצעו של הכפר עמדה כנסיה. בכל פעם שנקרא לחולה על ערש דווי היה סבא הולך יחד עם הכומר כמנהגם של הנוצרים לומר וידוי לפני הפטירה כך עם הזמן הפכו לחברים טובים. בשנת 1933, כשהצורר הנאצי תפס את השלטון הרגיש סבא יצחק כי סכנה צפוייה ליהודים וגמר אומר לעלות לארץ הקודש. ערב צאתו את הכפר, ניגש סבא לכומר, חברו הטוב. הכומר קיבל את פניו וחשב שצריך שוב ללכת לחולה שימיו ספורים. אך סבא הגיע כדי לקבל את ברכתו של הכומר. "אני עוזב את הכפר וחוזר לארצי לארץ ישראל" אמר. הכומר נדהם אך מיד התעשת ובירך אותו במילים אלו: "ברוך אתה בצאתך וברוך אתה בבואך לארץ אבותיך, בטוחני כי עוד בחייך תזכה לתקומת ישראל ולהקמת מדינת ישראל".

בערב ראש השנה תרצ"ד הגיע סבא ד"ר יצחק מיכאלי לארץ הקודש. בתחילה לקח זמן עד שקיבל את הרישיון לעסוק ברפואה ועד קבלת הרישיון עבד בכל עבודה שניתנה לו אפילו עבודת כפיים. הרי ידע סבא זמנים קשים גם כילד ולא בחל בשום תפקיד. כך הצטרף לבניית נמל ת"א והפך לפועל בניין. בין תפקידיו כפועל בניין היה עליו להעביר חומר בניין על גב חמור. למשפחתו שנשארה בגולה שלח תמונה עם החמור. למראה התמונה, פרצו כולם בצחוק ושלחו לו מכתב חזרה השואל מי כאן בעצם החמור. כיצד עזב תפקיד נכבד בכפר גרמני והלך לארץ לא זרועה כשהתפקיד שלו הוא להוביל חמור?!

מיד כשפתח סבא את מרפאתו והתחיל להתפרנס, דאג לכל משפחתו שנשארה בגולה והעלה את כולם ארצה. את אביו ואימו ואת כל אחיו. וכל זה עוד בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה. כל המשפחה התיישבה בעיר בני ברק. אביו אברהם היה כבר אדם מבוגר, אך משאת נפשו הייתה להקים בית כנסת בארץ ישראל. ואחרי מאמצים מרובים הצליח לבנות בעיר בני ברק בית כנסת שפועל עד היום ונקרא על שם אביו: "אוהל אברהם".

בארץ לא היה קל. הבריטים שלטו, היו ימי צנע, הייתה קדחת והערבים שישבו כאן לא קיבלו את פני היהודים בשמחה. כשהשתחרר מהצבא חזר לעבוד במרפאתו וטיפל בכל תושבי הסביבה כולל ערבים באהבה רבה.

סבא הצטרף לארגון המחתרת האצ"ל וטיפל בפצועי המחתרות (שלא יכלו ללכת לבית חולים רגיל, מחשש שיתפסו שם על ידי הבריטים), כמו כן, במרפאתו היו חברי האצ"ל והלח"י נפגשים לישיבות ולעתים אפילו מתאמנים בנשק, והכל במסווה של חולים שבאים למרפאה. בין הבאים להתאמן בחשאי הייתה גם גאולה כהן (פעילה מפורסמת באצ"ל וממנהיגי ארגון הלח"י, לימים חברת כנסת בממשלת ישראל). אך לאחר זמן מישהו הלשין לשלטון הבריטי ובאחד הלילות באו השוטרים ואסרו את סבא והוא נלקח לבית הסוהר בלטרון. שם ישב, עד שחבר, רופא אנגלי, הצליח לשחרר אותו והוא חזר למרפאתו.

עם קום המדינה הצטרף לחטיבת אלכסנדרוני היה הרופא של החטיבה, נלחם ואף נפצע באחד מהקרבות. כשהשתחרר מהצבא חזר לעבוד במרפאתו וטיפל בכל תושבי הסביבה כולל ערבים באהבה רבה. לא פעם כשראה מטופל שידו אינה משגת לשלם עבור התרופות, היה נותן חינם. או שהיה נותן את הדוגמאות שקיבל.

לסבא היה אופנוע שבו היה רוכב לכל חולה ביום ובלילה, בגשם ובשרב, כל התושבים קראו לו הרופא והאופנוע.

הוא היה ממקימי קופת חולים לאומית וממייסדי הרפואה הציבורית בארץ ישראל.

לימים היה הרופא של קיבוץ חפץ חיים ושל כל המושבים בסביבה. בני ראם, בית חלקיה, בני עיי"ש ועוד. ניהל את המחלקה הגריאטרית בבית החולים הרצפלד בגדרה. אך עד יומו האחרון עבד במרפאתו.

סבא ד"ר יצחק מיכאלי התחתן והביא לעולם 4 בנות. שאחת מהן היא סבתי. דינה קאופמן.

אני גאה להיות נינתו של סבא רבא שהיה ציוני גדול והיה ממקימי ארץ ישראל ומבוני העיר תל אביב.

על כל פועלו נקרא רחוב על שמו בעיר תל-אביב.

 

"יהי זכרו ברוך"

אגב הבניין ששם היתה המרפאה עומד וקיים עד היום הזה.

 

הזוית האישית

סבתא דינה קאופמן והנכדה הדר קאופמן, תיעדו את סיפורו של סבא רבא, במסגרת מפגשי תכנית הקשר הרב דורי, בבית ספר מעלות משולם, ברחובות.

מילון

האצ"ל
ארגון צבאי לאומי זאב ז'בוטינסקי מתווה דרכו הרעיונית של הארגון ו"מצביא האצ"ל" הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל[1] (בראשי תיבות: אצ"ל) היה ארגון צבאי מחתרתי עברי, שנוסד בירושלים, בשנת 1931. הארגון הוקם על ידי מפקדים שפרשו מארגון "ההגנה", בשל דרישתם לפעולה נחרצת נגד התוקפנות הערבית של אותם ימים, בעיקר זו של מאורעות תרפ"ט. מרבית אנשיו היו צעירים מתנועת הנוער הרוויזיוניסטית בית"ר. מטעמי חשאיות לא נהגו לקרוא לארגון בשמו כי אם "ההגנה" או "המעמד". אנשי הארגון הצטרפו לצה"ל עם הקמתו. האצ"ל נחשב בעיני ממשלת המנדט הבריטי כארגון טרור. לקביעה זו היו שותפים חלק ממתנגדי הארגון כמו גם גורמים נוספים אחרים כגון ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל[2], הסוכנות היהודית ועיתונים בינלאומיים בתקופה שלפני קום המדינה

ציטוטים

”כל עבודה מכבדת את בעליה“