מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבא ראובן והעלייה לארץ ישראל

ליעד עם סבא ראובן וסבתא ציפי
סבא ראובן בסביבות גיל שנה אחת
קורות חייו של סבא ראובן אדלר

פרק 1: הילדות והנעורים

קוראים לי ראובן, נולדתי בשנת 1947 ברומניה, בעיר הגדולה קלוז', אשר שוכנת בטרנסילבניה. בשנת 1950 עליתי ארצה עם הוריי (שמם בהונגרית: פרי ומונצי) ואחי התינוק אברהם. הגענו באניית "טרנסילבניה" שהפליגה במשך כ-4 ימים מקונסטנצה לחיפה.

אני זוכר כי שני בני משפחה חיכו לנו על הרציף, סמוך לאנייה. נפנפנו בהתרגשות זה לזה. מאיזו סיבה, תוך השענות על המעקה, נפלה לי נעל אחת לים. זו התמונה הראשונה במדינת ישראל, החרוטה היטב בזיכרוני. התמונה השנייה הזכורה לי, היא ישיבה על מיטה באוהל גדול, ובחוץ יורד גשם זלעפות. אני שומע את טיפות המים הנוקשות על האוהל, וגם רואה אותן כאשר פותחים את חרך הכניסה לאוהל.

סבא ראובן בסביבות גיל שנה אחת

לימים סיפרו לי כי העבירו אותנו מהאנייה ל "שער העלייה". זה היה מתחם צמוד לחיפה בו שוכנו העולים באוהלים גדולים. בדרך כלל שתי משפחות באוהל, גרנו שם חודשיים. כשאבי מצא מקום מגורים בגבעת חן, ליד רעננה, עברנו לשם וקיבלנו צריף פשוט. במקום גרו בני משפחה אומנם מדרגה רחוקה אך הרגשנו חמימות משפחתית. גרנו שם במשך כשנה. בתקופה זו אבי מצא מקום עבודה כסנדלר, בחיפה. הוא היה נוסע לשם ביום א' בבוקר, וחוזר ביום ה' בערב. כך הוא היה עם המשפחה רק בשישי ושבת.

מצב קשה זה נפתר, כאשר נמצאה אפשרות לעבור לגור בכפר נשר, ששכן במרחק 7 ק"מ בלבד מחיפה. תחילה גרנו בצריף של "דוד שלי" יהושע (טיבי), יחד איתו כי הוא גר לבד כגרוש. לאחר כשנה הוריי קנו צריף לעצמם. אני זוכר אותו כגדול ומרווח עם חצר גדולה, גינה ושני עצי תות לבן גבוהים. במקום זה גרנו עד אוגוסט 1960, כלומר עבורי עד גיל 13 וחצי, עד סוף כתה ז'. כך שכל אירועי תקופת ילדותי קשורים לנשר. כאן צמחתי, גדלתי, חוויתי חוויות ראשוניות, חונכתי ולמדתי.

כל בתי הכפר בנשר היו עשויים מעץ, צריפים טובים. לכל אחד הייתה חצר, שטיפחו אותה לפי רצון. לנו היו ערוגות ספורות של ירקות, עצי לימון וגויאבה שהתווספו לעצי התות. בית החרושת למלט "נשר", היה צמוד לכפר. הוא כיסה את הבתים בשכבת אבק. הצפירות שלו לפועלים, היוו שעון לתושבי וילדי הכפר. תקופה קצרה היו לנו גם ארנבות.

ההורים פרי ומונצי, אוחזים בידיהם את תינוקם הבכור – ראובן

בשנים הראשונות המזון היה קשה להשגה. התקופה נקראה תקופת הצנע. היו מצרכים כמו ביצים ובשר, שניתן לקנותם רק בהקצבה (תלושי מזון). לחבר שלי שגר קרוב, היה עץ תאנים. וכך מרכיב רציני בפרות שאכלנו, היו תאנים ותותים. תפוזים הוריי נאלצו לקנות. על מנת לחוש את התקופה, אני חייב לתאר היכן עשינו את צרכינו: בית השימוש היה ביתן עץ קטן, במקום מרוחק בחצר. כך שהגישה לשם, במיוחד בחורף הייתה ממש קשה. אבל לא היו תלונות על כך! דאז בכל הבתים המצב היה דומה. רק לאחר מספר שנים, אבי דאג לבנות שירותים ומקלחת צמודים לצריף שלנו.

אחד הזיכרונות היה מלחמת מבצע קדש. נשמעה אזעקה עקב חדירת אניית הקרב "איברהים אל אוול" לנמל חיפה. ירדנו למקלט בחצר עד שנשמעה הרגעה. בסוף כתה ז' הורי עברו לגור בחיפה, כדי להתקרב למקום העבודה. את כתה ח' סיימתי למרות הכל בנשר, בגלל סיבות חברתיות. לימודי התיכון שלי היו במסגרת פנימייה בירושלים. הסיבה הייתה כלכלית, מחיר זול. הלימודים התקיימו בבי"ס מקצועי בתחום האלקטרוניקה והטלפוניה. המשכתי ללמוד בטכניון, בפקולטה להנדסת חשמל. בסיום הלימודים, קיבלתי את התואר בהצטיינות.

בכפר נשר, סבא ראובן בן 10. מימין אברהם – אחי, ראובן, עם שני חברים

פרק 2 : הנישואין

הכרתי את אשתי ציפי במקריות רבה. היא הייתה חיילת, ונשארה בבסיס ביום שישי אחד, יחד עם עוד שתי חיילות. בערב החליטו לצאת וניסו לעצור טרמפ. בטרמפ שעצר, נהגה חברה של אחת החיילות, שהגיעה לבקר אותה, ואני שהצטרפתי לביקור. כך הכרתי את ציפי. כשיצאה מהרכב, שכחה את הכומתה על המושב. מסרתי לה אותו תוך נשיקת הכומתה. זו הייתה נקודת התחלה, והתחלנו לצאת כחברים. חברות זאת הפכה לאחר חצי שנה לנישואין.

ליעד עם סבא ראובן וסבתא ציפי בתכנית הקשר הרב דורי, 2019

הזוית האישית

סבא ראובן: הסיפור נכתב במסגרת פעילות תכנית הקשר הרב דורי עם נכדי ליעד שני. הסיפור מוקדש למשפחות ילדי: רויטל וגל, נוגה וזיו, אושרי וניצן. ובעיקר לנכדי: נועם, עדן, ליעד, קרן, אורן, ולנכדים שיולדו בעתיד.

מילון

טרנסילבניה
שם של אזור גדול ברומניה. בעבר היה שייך להונגריה. נולדתי שם, ובאופן מקרי זה היה גם שם האנייה שעלינו בה.

קונסטנצה
עיר הנמל הגדולה של רומניה - השוכנת על חוף הים השחור

נשר
כפר שהוקם ב 1923, במקור עבור הפועלים שעבדו בבית החרושת "נשר", לייצור מלט

ציטוטים

”במקום גרו בני משפחה אומנם מדרגה רחוקה אך הרגשנו חמימות משפחתית“