מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבא קלמן סבא רב פעלים

סבא קלמן
תעודת הוקרה לסבא
ניהול פעילויות העלייה מצפון אמריקה.

אני בן 12 (2009), נולדתי בביה"ח תל השומר והתגוררתי בכפר אז"ר כחצי שנה, אחר כך עברתי לגור בצור יגאל. לאבי קוראים דרור בוקצ'ין ולאימי קוראים שרון בוקצ'ין (גרוסמן), יש לי אחות גדולה, שמה נועם ואחות קטנה, בשם שי. כיום אני גר בצור יגאל ולומד בחטיבת ע"ש אילן רמון.

סיפורו של סבי קלמן גרוסמן

ילדות, הקמת המדינה, בי"ס תיכון

סבא  קלמן גרוסמן (Grossman) נולד בתאריך 7.3.1935 בישראל,  בעיר תל-אביב (רח' המשביר 3) 

סבא שלי, קלמן גרוסמן, המכונה ע"י חבריו הטובים: קלי, נטל חלק פעיל באירועים בעלי משמעות חשובה למדינת ישראל. הוא היה מעורב בהצלת יהודים ובמבצעי עלייה שהביאו לישראל אלפי עולים ועד היום הוא נערץ ע"י רבים שהכירו את פעולותיו. רבים גם מכנים אותו : "מר עלייה". לא קל היה לי לדובב אותו, ואלה הדברים שהצלחתי לשמוע מפיו: " התמזל מזלי ונולדתי בארץ ישראל בתקופה מיוחדת, בה ההיסטוריה שלנו עברה טלטלה עצומה של חורבן ותקומה, והייתה לי הזכות לחזות בהקמה מחדש של מדינה יהודית ולעזור במו ידי לחיזוקה.

נולדתי בשכונת "נווה צדק", בבית החולים הקטן "פרויד", ברחוב יהודה הלוי 9 בתל-אביב, ביום 7 במרס 1935, ב' באדר ב' תרצ"ה.

הורי: אבי, אברהם, נולד בפולין והיה נין לאדמו"ר מאמשינוב, מצאצאי הבעל שם טוב. אמי, גניה חסיה, נולדה בליטא, למשפחת אוקור. אביה היה תלמיד חכם בוגר ישיבת פוניבז' וצורף אמן במקצועו, אמה הייתה בת למשפחת הרבנים פרנק.
  
 
אבי עלה לא"י כחלוץ, בשנת 1926 והשתתף בבניית תל-אביב. אמי עלתה כחניכת ביתר שנת 1933. הם הכירו זה את זו כאן, ובל"ג בעומר 1934 התחתנו ברבנות בתל-אביב. בהיותי בן 3.5 שנים נסעה אמי יחד אתי, לבקר את משפחתה בליטא. אבי נשאר לעבוד בארץ. התמזל מזלי להכיר את סבא וסבתא שלי בליטא וכן 2 אחיה ו-3 מאחיותיה (אחות נוספת, דודתי סימה, עלתה ארצה עם משלחת טניס השולחן למכבייה בשנת 1935). אמי הפצירה במשפחתה לעלות בהקדם לארץ ישראל, בעיקר לאור האווירה המתוחה שנוצרה באירופה והחששות שם לפריצת מלחמה. הוריה הרגיעו את אמי ואמרו שאולי בעוד שנה יבואו לא"י. אמי ואני חזרנו לארץ לאחר נסיעה רבת תלאות ברכבות ובאנייה, והספקנו להגיע ארצה ממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. משפחתה שנשארה, בליטא נלכדה במלחמה ונרצחה בשואה בשנת 1941.החלק הראשון של ילדותי עבר עלי בצל מלחמת העולם השנייה. כל הישוב היהודי חי במתח, כאשר הכוחות הגרמניים התקרבו מצפון אפריקה לכיוון מצרים. שמעתי את השיחות של המבוגרים המודאגים שדברו על תכנית לרכז את כל יהודי א"י על הר הכרמל, להתבצר שם ולהלחם בגרמנים אם יגיעו ארצה. בחודש ספטמבר 1940 גם הרגשנו מקרוב את המלחמה, כאשר ת"א הופצצה מהאוויר. אבי לקח אותי לראות את הבתים שנפגעו ברחוב בוגרשוב וסיפר לי כי מטוסי האויב ניסו להפציץ את נמל יפו, אך החטיאו ופגעו ברחוב בוגרשוב. כעבור כמה חודשים הצליח הצבא הבריטי להדוף את הצבא הגרמני מגבולות מצרים, וחלפה תחושת הסכנה המידית בארץ. כילדים המשכנו לעקוב אחרי התפתחות המלחמה דרך הידיעות והצילומים בעיתונים ודרך יומני החדשות המצולמים שהוקרנו בבתי הקולנוע.

למדתי בבי"ס היסודי "תחכמוני" ברחוב לילנבלום בת"א. זה היה בי"ס דתי לבנים בלבד. הורי ואני גרנו בקרבת בית הספר, ברחוב התקווה (כיום רחוב הראשונים) מס. 14. זהו רחוב קטן בשכונת "נווה צדק" המחבר בין רחוב שבזי לרחוב לילנבלום (מול קולנוע "עדן"). שלושתנו, הורי ואני, הצטופפנו בחדר אחד, בדירה שבה השירותים והמטבח היו משותפים לנו ולעוד 2 משפחות. כך גרנו במשך 7 שנים. שני הורי עבדו משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הערב, כך שאני הייתי צריך לדאוג לעצמי במשך היום, להכין לבד את השיעורים ולדעת להעסיק את עצמי (אז עוד לא היו טלוויזיה ומחשב..). אמי הצליחה לעניין אותי בקריאת ספרים ורשמה אותי לספריית "שערי ציון". די מהר נסחפתי לקריאת ספרי הרפתקאות וסיפורים היסטוריים, שפיתחו מאד את דמיוני והרחיבו את הידע שיש לי עד היום בנושאים מתחומים שונים.

 
 
בבית הספר רוב חברי היו כמוני, ילדים ששני הוריהם עבדו, וכך די מהר יצרנו חבורה מלוכדת של ילדים שובבים, שהייתה פעילה בעיקר בשעות אחר הצהרים ובערבים. אחד התעלולים שאהבנו, היה להתקרב לפסי הרכבת שעברה בתוך ת"א, מכיוון ירושלים לכיוון יפו, ולהניח על הפסים מטבע של מיל אחד (מטבע קטן הנמוך ביותר בערכו – אחד חלקי אלף של לירה). כאשר הרכבת הייתה עוברת היא דרסה את המטבע, ובכובד משקלה הרחיבה אותו, ואז הוא נראה כמו מטבע של 2 מיל. הלכנו עם המטבעות האלה לקיוסק שעל יד קולנוע "עדן" וקנינו "לדר" או סוכריית "מחליף צבעים", שעלו 2 מיל… תעלול אחר שאהבנו היה "להתפלח" לקולנוע "עדן", כשאנו נצמדים לאנשים מבוגרים בתוך דוחק הכניסה מבלי שהסדרן הבחין בנו. בימי הקיץ הוקרנו סרטים במגרש פתוח, מגודר בחומת לבנים מכל צדדיו, שהיה צמוד לבנין הקולנוע ונקרא: "קולנוע עדן הקיץ". חברי ואני טפסנו על גג בנין סמוך ברחוב לילנבלום ומשם צפינו חינם בסרטים. המגבלה היחידה הייתה שאי אפשר היה לשמוע את הקולות והמוסיקה, אבל איך שהוא קלטנו את העלילה. בכלל, בבתי הקולנוע בימים ההם לא היה תרגום בגוף הסרט. התרגום רץ על מסך ארוך וצר שהיה צמוד למסך הסרט ומישהו בחדר המכונות של הקולנוע היה מגלגל את סרט התרגום. לפעמים הוא היה שוכח, או עסוק במשהו אחר, ואז כל יושבי הקולנוע שרקו והמפעיל מהר לגלגל במהירות את התרגום ולהדביק את קצב העלילה.כולנו אהבנו מאד מערבונים וסרטי פעולה. לפעמים סרטים שהיו ארוכים במיוחד הוקרנו ב-2 חלקים, שבוע לאחר שבוע, בעיקר בקולנוע "בית העם" (כיום בניין "אל-על") בת"א.

הייתי בן יחיד להורי ותמיד קנאתי בחברי שהיו להם אחים נוספים. לכן, כאשר דודתי סימה (אחות אמי) ילדה את בנה הראשון, גבריאל (גבי), שמחתי לאמץ אותו מהר כ"אח האובד". גבי קטן ממני ב-4 שנים. בשנותיו הראשונות התנדבתי לשמש לו כ"בייבי סיטר". המתנתי עד שמלאו לו 6 שנים, ואז מיהרתי לקחת אותו לקולנוע לצפות במערבון . כעבור שנים ,הפך גבי ל"כוכב" של להקה צבאית ,אך תמיד הזכרתי לו שאני הייתי הראשון שהכיר לו את עולם הבידור. שיתפתי את גבי גם בחוויית איסוף בולים (שאותה זנחתי עם השנים ואילו הוא התמיד בה עד היום), ובחוויות נוספות בשנות ילדותי ונעורי. שימשתי לו "מנטור" במשך שנים רבות, ואני ממשיך לשמור לו עד עצם היום הזה את אותה "אהבת נפש", כמו גם לשני אחיו שנולדו אחריו: נתן וזוהר – אשר כולם הינם כאחים לי.

אחת המשימות שתמיד שמחתי לבצע בילדותי, הייתה להביא קרח הביתה. באותן השנים עדיין לא היו לנו בשכונה מקררים חשמליים. המקרר שלנו היה מעין ארון עץ קטן, עם בידוד, שחלקו העליון מלאנו בגוש קרח גדול, וכך קרר את האוכל. מוכרי הקרח נסעו בעגלה, בעלת בידוד, רתומה לסוס, ובתוך העגלה היו להם בלוקים גדולים של קרח. נהגנו לקנות רבע או שליש בלוק (כי זה מה שנכנס למקרר הקטן שלנו) והמוכר היה חותך את הבלוק בעזרת דקר. תמיד בזמן החיתוך היו נופלות חתיכות קרח, שאנחנו הילדים אהבנו לאסוף אותן מהר וללקק (זה היה תחליף ל"אסקימו", ה"ארטיק" של פעם). בימי החגים לא נסעו ברחוב עגלות הקרח, ואז הייתי הולך לבית החרושת לקרח , קונה שם חצי בלוק, אשר חלקו היה נמס לי בדרך, בצעידה של כ-2 ק"מ עד הבית…

מלחמת העולם המשיכה, ולאט לאט התחילו להגיע ארצה הידיעות על השמדת היהודים באירופה. אמי חייתה במתח רב ובדאגה למשפחתה, כי הגלויה האחרונה שקבלנו בדואר מסבי הייתה מתאריך 13 ביוני 1941. רק בשנת 1944 קבלה אמי ידיעה בעקיפין, שמשפחתה נרצחה בשואה, ומאז היא השתנתה לגמרי :שערה הלבין, היא הפסיקה לשיר (בעבר היא שרה באופרה) והפסיקה לצחוק. מצפונה הציק לה על שלא "נדנדה" מספיק להוריה כדי שיעלו לארץ, כל עוד לא היה מאחור מדי.
מלחמת העולם הסתיימה במאי 1945, ורק אז יכולנו לראות ביומני החדשות שהוקרנו בבתי הקולנוע את מחנות ההשמדה וממדי השואה שפקדה את עמנו. מיד עם סיום המלחמה החלה פעילות רחבה להבאת יהודים, שרידי השואה, לארץ ישראל. הממשלה הבריטית, ששלטה אז כאן, לא התירה עלייה של יהודים לא"י, בגלל לחץ הערבים. ארגוני המחתרת היהודית ובראשם ה"הגנה", החלו להביא בחשאי יהודים מאירופה באניות קטנות וצפופות ולהבריח אותם לא"י. חלק מהאניות נתפסו ע"י הצי הבריטי והעולים גורשו לאי קפריסין. ארגוני המחתרת: הגנה, אצ"ל (ארגון צבאי לאומי) ולח"י (לוחמי חירות ישראל), החלו לבצע התקפות פתע על הצבא הבריטי במקומות שונים בארץ, כפעולות תגמול על גירוש העולים, ובמגמה להפעיל לחץ על ממשלת בריטניה לעזוב את הארץ ולהשאירה לנו. במסגרת המאבק הדביקו חברי המחתרות כרוזים על קירות הבתים ובהם העבירו מידע עדכני על פעולות שבוצעו (שאי אפשר היה לקרוא עליהן בעיתונות בגלל צנזורה), וקראו לקיום הפגנות נגד השלטון הבריטי. הדבקת הכרוזים נעשתה ע"י צוותים של נערים שהלכו עם דליי דבק, מברשות וכרוזים. לא מעט נערים נתפסו בשעת המעשה ונכלאו. חברי ואני התנדבנו לעזור בהדבקת הכרוזים ובגלל גילנו הצעיר (היינו בסך הכול בני 11 שנה), מלאנו תפקיד של תצפיתנים המתריעים במקרה של התקרבות שוטרים או חיילים בריטיים.
 
 
לנו, כילדים, היה יתרון מפני שאנו הכרנו היטב את כל הפרצות בגדרות, אשר דרכן אפשר היה להימלט במהירות דרך החצרות. הפעילות הזאת מלאה אותנו בגאווה רבה, וכמובן שמרנו על סודיות ולא סיפרנו להורים דבר. הצבא הבריטי הגיב על פעולות המחתרות במבצע גדול נגד הישוב היהודי בא"י שנערך ביום שבת 29 ביוני 1946, אשר קבלה אצלנו את השם:"השבת השחורה". כוחות גדולים הקיפו את הערים, הקבוצים והמושבים והכריזו על קיום עוצר כללי, שחייב את כל היהודים להישאר בבתיהם. הצבא והמשטרה סרקו בתים, עצרו אנשים שנחשדו בהשתייכות למחתרות וחיפשו מאגרי נשק, שהיו מוחבאים בתוך "סליקים" במקומות שונים. הם גם פרצו לבי"ס שלי, תחכמוני, שהיה מקום אימונים חשאי של ה"הגנה", הלכו ישר לחדר השירותים בקומת הקרקע, שברו את המרצפות ומצאו שם את "סליק" הנשק של השכונה (כנראה, שמישהו הלשין על כך). אנו הילדים טפסנו על עץ תות גדול שעמד ליד חצר בית הספר וראינו איך החיילים הבריטיים מעמיסים על רכב את הנשק שמצאו, ובכינו.
 
למרות המבצע הוגברו פעולות המחתרות: בוצעו פשיטות נוספות, פוצצו גשרים, והמשיכו להביא לארץ יותר אניות מעפילים עם פליטי המחנות מאירופה. על כל אלה שמענו בשידורי תחנות המחתרת ובכרוזים שהודבקו על הקירות והרגשנו שלא נשברנו. עלילות אניות המעפילים הציתו את דמיוני ורציתי להצטרף למאבק הזה, כאשר אתבגר. לכן הגברתי בחופשת הקיץ את אימוני השחייה שלי בבריכת הפרדס של "גן הדסה" (כיום עומד עליו קניון "גן העיר"), ולאחר מבחן זכיתי ב"תעודת שחיין", שניתנה ע"י "הוועד הלאומי לכנסת ישראל", שהיה אז מעין ממשלה פנימית של הישוב היהודי בא"י.

ב- 29 בנובמבר 1947 נערכה הצבעה בעצרת האו"מ בארה"ב, והוחלט ברוב של שני שלישים על הקמת 2 מדינות בא"י: מדינה יהודית ומדינה ערבית. כולנו, מבוגרים וילדים, יצאנו לרחובות ת"א לרקוד ולשמוח עד אור הבוקר. הערבים לא הסכימו להחלטה הזאת וכבר למחרת בבוקר פתחו בהתקפות על הישובים היהודיים. אנו בשכונת "נווה צדק" הותקפנו מיפו, שהייתה אז עיר ערבית. הערבים תקפו ושרפו חנויות של יהודים שהיו בגבול תל אביב- יפו, וצלפים ערביים ירו ממסגד "חסן בק", לתוך השכונות היהודיות הקרובות, בהן השכונה שלי והרגו עשרות אנשים.

ביום שבת, ב' באדר ב', 13 במרס 1948, חגגתי את בר המצווה שלי. העלייה לתורה התקיימה בבית כנסת ששכן ברחוב רוקח בת"א. כדי להגיע לבית הכנסת נאלצנו ללכת בזהירות צמוד לקירות הבתים ברחוב, ולחצות אותו בריצה אל בית הכנסת כדי לא להיפגע מירי הצלפים הערבים. בבית הכנסת היו מעט אנשים בנוסף להורי ולמספר קטן של קרובי משפחה אמיצים. אבל קיימנו את כל הטכס, שהיה מלווה בקולות ירי בחוץ. זוהי אחת מחוויות חיי שנצרבה חזק בתודעתי. הקרבות בגבול ת"א-יפו נמשכו והערבים הפגיזו את השכונה שלנו גם במרגמות. פצצת מרגמה חדרה מבעד לרעפים של גג ביתנו (אנו גרנו בקומה השנייה, העליונה) וגרמה להרס רב בחדר היחיד שבו גרנו. נאלצנו לעבור לגור באופן זמני אצל דודתי, אחות אבי, יוכבד פיינציג ובעלה משה, בביתם בצפון ת"א, ברחוב נחשון (רחוב קטן המחבר את רחוב הירקון והים).

בפסח תש"ח החל מבצע גדול של כוחות ה"הגנה" ו"אצ"ל" נגד הכוחות הערבים ביפו. בית החולים "פרויד", שבו נולדתי, הפך למפקדת אצ"ל ושימש גם כתחנה קדמית לפינוי פצועים. לאחר קרבות בהם כותרה מסביב, נכנעה יפו.

ביום שישי, 14 במאי 1948, הופצה ידיעה כי בשעות אחר הצהרים, יוכרז במוזיאון ת"א בשדרות רוטשילד, על הקמת מדינה יהודית עצמאית בא"י. רצתי עם חברי, עברנו דרך החצרות המוכרות לנו בשדרות רוטשילד, טיפסתי על הגדר ותפסתי לי עמדת תצפית טובה ליד מדרגות הכניסה למוזיאון.
בשדרה וליד הבניין התאספו המון אנשים והצפיפות הייתה רבה. ראיתי את דוד בן-גוריון מגיע והשוטרים היהודיים שעמדו שם הצדיעו לו עם נשקם. אני, שהתכופפתי קדימה כדי לראות טוב יותר, קבלתי מכה מהרובה של אחד השוטרים, כאשר הוא הכתיף את הרובה בעת ההצדעה. שמענו בחוץ ברמקול את בן-גוריון מכריז "על הקמת מדינה יהודית בא"י, היא מדינת ישראל" והשמחה הייתה עצומה. אבל למחרת, בשבת, בשעת בוקר מאד מוקדמת, התעוררתי בבית דודתי יוכבד, לקולות רעש מטוסים ופיצוצים חזקים. חיל האוויר המצרי תקף את ת"א והפציץ את שדה דוב, שהיה אז נמל האוויר של ת"א ואת תחנת החשמל ברידינג. יצאתי בריצה מהבית וראיתי איך מטוסי ספיטפייר מצריים צוללים לכיוון שדה דוב ומהר מאד נשמעו גם קולות פיצוצים. הלכתי עם דודי משה ברחוב הירקון לכיוון רידינג ופתאום מישהו דחף אותנו לתוך חדר המדרגות של בניין "מעונות עובדים" שברחוב, ובאותו הרגע שמענו קול מטוס שצלל לכיוון הרחוב וריסס אותו באש מקלעים. היה לנו מזל גדול שלא נפגענו.
כעבור כמה ימים, ב-18 במאי 1948, הפציצו מטוסים מצריים את התחנה המרכזית של ת"א (התחנה הישנה), וגרמו ל-42 הרוגים. כך נכנסנו למלחמת העצמאות. האחים הבוגרים של חברי התגייסו לצבא שהוקם, אבי התנדב למשמר האזרחי ואנו הילדים עזרנו באיסוף בגדים (בעיקר כובעי גרב), וחבילות עם שימורי מזון, ממתקים וסיגריות לחיילים. המלחמה הייתה קרובה, כולנו חיינו במתח ועקבנו אחר הקרבות בהאזנה מתמדת לרדיו .כל יום התפרסמו בעיתונים שמות של בחורים צעירים שנפלו בקרבות, והעצב על מותם היה רב.
ביום 11 ביוני הכריז האו"מ על הפוגה בקרבות למשך 4 שבועות. ימי ההפוגה נוצלו לקליטת נשק שהגיע מחו"ל ולאימונים. עם חידוש הקרבות פתח צ.ה.ל. במבצעים בכל הגזרות והצליח להדוף את הכוחות הירדניים במזרח, לשחרר את הגליל ולכבוש את כל הנגב כולל אילת. בפברואר 1949 נחתם הסכם "שביתת נשק" עם מצרים ואחריו הסכמים דומים גם עם לבנון, ירדן וסוריה. בכך הגיעה מלחמת העצמאות לסיומה.לדירתנו שנהרסה, ברחוב התקווה 14, לא יכולנו לחזור, והורי שכרו דירה קטנה בת 2 חדרים בקומת החצר, ברחוב יהודה הלוי 5, באותה השכונה. בדירה זאת גרנו 8 שנים.
 
עם סבא וסבתא

סיפורו המורחב של סבא תוכלו לקרוא בקישור לבלוג אתר מורשת קהילות ישראל, משרד החינוך.

מילון

"תור ועלה"
התמניתי למנכ"ל "תור ועלה". "תור ועלה" הוקמה ע"י האלוף עוזי נרקיס כזרוע חדשנית של מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, לשם פעילות יזומה, שאינה שגרתית, לעידוד עלייה של יהודים מחו"ל, באמצעות תיירות לישראל.

ציטוטים

”הייתי ראש משלחת העלייה בארצות אמריקה הלטינית, ניהול שליחי העלייה בכל אמריקה הלטינית 1971“