מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לוחם במלחמות ישראל – כרווק וכאב לילדים

סבא אבישי הרץ עם יובל יעקבי נכדו
סבא אבישי ויובל במפגש הפתיחה
כיף מיוחד באמצע המלחמה להגיע לזמן קצר ביותר ולחבק את המשפחה

שמי אבישי הרץ, נולדתי וגדלתי בקריית חיים עד שעזבתי את בית הוריי, בסיום הלימודים בתיכון, ועברתי לקיבוץ בית קמה כחבר גרעין וחיל בנח"ל.

הגעתי והתנדבתי לחיל הנח"ל בצבא כי הייתי חבר תנועת הנוער השומר הצעיר. בקריות של חיפה ובעיקר בקריית חיים, רוב בני הנוער היו חברים ופעילים בתנועות הנוער – תנועה מאוחדת, נוער העובד, השומר הצעיר, מחנות העולים והצופים. ככל שהתבגרתי הייתי פעיל יותר בתנועת הנוער ומכיתה ט' התחלתי גם להדריך.

השירות הסדיר שלי בצבא, כמו כל אחד ואחת שמשרתים וחיילים בצבא אחרי סיום הלימודים בתיכון, התחיל ב"טירונות" – התקופה ההתחלתית בצבא שבה מאמנים כל אחד ואחת להיות חיילים אמיתיים, למשל: אימוני נשק, אימוני כושר, אימוני שדה והסתגלות, אימוני קרב, בלי לשכוח אימוני משמעת – אתה חייל וצריך למלא את פקודות מפקדיך בלי להתווכח (כל עוד הפקודות חוקיות וסבירות). הטירונות לבנים בנח"ל נמשכת שלושה חודשים. בסוף הטירונות, בהתאם לכושר והיכולת של כל חייל, המפקדים מחליטים על המשך השירות הצבאי של כל אחד. החליטו שאני אמשיך בנח"ל המוצנח שנקרא אז גדוד 50, שהוא חלק מחטיבת חיל הצנחנים. בגדוד 50 התאמנו להיות לוחמי שטח טובים – חיל רגלים (חי"ר), כולל קורס צניחה ממטוסי תובלה.

השירות הצבאי הסדיר הסתיים בתקופה שלי אחרי שנתיים וחצי. כל אחד נהפך אזרח ישראלי רגיל כפוף למה שהוא מחליט – טיול בעולם אחרי צבא, לימודים, עבודה, להתחתן או לא להתחתן, להקים משפחה, להוליד ילדים, לחנך ילדים וכן הלאה והלאה… כידוע, כל אזרח בוגר צבא, בחיים האזרחיים שלו – משתלב ליחידה צבאית, לפי ההכשרה הצבאית שלו כחיל מילואים. אותי שילבו לחטיבת הצנחנים ששירתה תחת פיקוד צפון – "חטיבת הצנחנים הצפונית".

מלחמת יום כיפור

את שירות המילואים הראשון שלי עשיתי כשהצטרפתי באמצעות צו הגיוס לחטיבה הצפונית של הצנחנים, כשמלחמת יום הכיפור התחילה באוקטובר שנת 1973. סבתא ציפי ואני היינו לקראת חתונה וכמובן ללא ילדים.

לא כל כך ארחיב כאן, למרות שיש הרבה מה לספר, כי זאת הייתה מלחמה לא קלה והייתי מגוייס מעל חצי שנה. הייתי אז בן 24 וחצי. כחטיבה צפונית לחמנו ברמת הגולן, היינו חלק מהכוחות שגרמו להרחקת הצבא הסורי מרמת הגולן. פעלנו בכיבוש מובלעת יחסית גדולה מתוך סוריה, הצמודה לרמת הגולן (היינו קרובים 33 ק"מ מדמשק). כיבוש המוצב הסורי בפסגת החרמון (הגענו עם מסוקים) והעזרה לגולני לכיבוש בחזרה את המוצב הישראלי בחרמון שנכבש ע"י הסורים בזמן המלחמה, אשר היה מתחתינו, אחרי שהגענו לפסגת החרמון שמעל. על המובלעת הסורית שנכבשה ע"י צה"ל היינו צריכים אז לשמור ולהגן, מאחר וצבא סוריה ניסה כל הזמן לכבוש אותה בחזרה באמצעות התקפות צבאיות נגדנו.

סבתא ואני היינו צריכים להתחתן בתאריך 23.10.1973. קבענו כבר את המועד ואת מקום האירוע – אולם חתונות בבאר-שבע. את ההזמנה לחתונה עדיין לא שלחנו…ממש הכל היה מתוכנן. למעטפת ההזמנה תכננו לצרף גלויה מוכנה עם בול שהכתובת למשלוח אלינו הייתה מפורטת בו, וכל אחד מהמוזמנים היה צריך לפרט אם הוא רוצה להגיע לחתונה בבאר שבע בכוחות עצמו או להצטרף לאוטובוס שנארגן מאזור הקריות, היכן שהוריי ואני גרנו, או להצטרף לאוטובוס מאזור תל אביב. לאחר קבלת ההזמנה כל אחד התבקש לשלוח אלינו בחזרה את הגלויה המבוילת עם הכתובת המוכנה ולמלא את הפרטים.

גרנו אז בדירה בירושלים – אימא, אני ומירי, חברה של אימא מבאר שבע. המלחמה החלה ביום שבת. הצבא המצרי חצה את תעלת סואץ ופרץ לכיוון סיני והצבא הסורי בו זמנית חצה את הגבול ופרץ לרמת הגולן. מולם צה"ל התמודד עם אותם הכוחות שהיו מפוזרים באותם שטחים – בדרך כלל החיילים הסדירים. כמו בכל מלחמה, צריך מיידית לגייס ולחייל את כוחות המילואים על מנת לתגבר את כוחות הצבא. יש לזכור שצבאות מצרים וסוריה הפתיעו אותנו, בתכנון שלהם לקראת הם חשבו שיום כיפור הוא המועד הטוב ביותר להפתיע, וכל ההתארגנות של גיוס מילואים צריכה להתחיל ממש מהתחלה. מאיתנו בקשו להגיע לבסיס האימונים שלנו ביום ראשון.

לקראת אותו סוף שבוע, שיום הכיפורים חל בשבת זו, סבתא הביאה מכונת כתיבה של אז לבית בו גרנו אז בשכונת בית הכרם בירושלים, על מנת להכין את הגלויות עם התוכן המודפס ולשלבן במעטפות. כשנפרדתי מסבתא חשבנו שנינו שזה יהיה למספר ימים בודדים (כמו במלחמת ששת הימים בשנת 1967 שנמשכה כשמה – שישה ימים בלבד), ולכן רצוי וטוב להמשיך להכין את הגלויות ובשל המועד המתקרב לשלוח את המעטפות. אבל כמו שסיפרתי – זה לא היה כך. המעטפות לא נשלחו, אבא של סבתא ביטל כמובן האירוע באולם החתונות וכל עם ישראל נכנס לאחת המלחמות הקשות ביותר שבסופה היה מספר גדול של נפגעים, ועדיין כן ניצחנו בה.

בינואר שנת 1974 קיבלתי חופשה לשבוע מהצבא. ידעתי על החופשה מראש ולכן הודענו לכל המשפחות הקרובות שלנו על קיום החתונה שלנו ביום 16.01.1974 בבית קפה/מסעדה בבאר שבע שהיה אז ליד התחנה המרכזית של האוטובוסים בבאר-שבע. סיפרתי בתחילת פרק זה שהשתחררתי אחרי חצי שנה, באפריל שנת 1974.

כל המבוא הזה, שהוא כמובן חלק מההיסטוריה המשפחתית שלנו – והוא למה? כי חשוב לי להבדיל בין שתי מלחמות שהשתתפתי בהן מהמבט/המכלול המחשבתי שלי כרווק לעומת נשוי ואבא לשני ילדים קטנים.

מלחמת לבנון הראשונה

כזכור, הגיוס שלי למלחמת יום הכיפורים היה כשהייתי חבר של סבתא לקראת חתונתנו. לעומת זאת הגיוס שלי, גם כמובן כאיש מילואים, למלחמת לבנון הראשונה ("מבצע שלום הגליל") היה בתחילת יוני שנת 1982 ואז הייתי בן 33. אז הייתי האיש/בעל של סבתא ציפי ואבא של שני ילדים קטנים: עדי שהייתה בת 6, שהייתה אז חולה בחזרת, ועומר בן 3. איך מרגישים ומה עושים שבמצב משפחתי שכזה יוצאים למלחמה?

במלחמת זאת הייתי חובש ולוחם במחלקת סיור של גדוד הממונעת גם על ג'יפים. הפעם זאת הייתה מלחמה יזומה של ישראל בתוך לבנון. אנחנו ידענו גם מראש שכוחות הביטחון דאז מחכים להזדמנות להיכנס לדרום לבנון עד לפחות לציר בירות–דמשק החותך את לבנון ממערב למזרח, וזאת בעיקר כדי להניס/להבריח את הסורים שהתחילו אז להשתלט לאט לאט על לבנון ולחבור לכוחות הנוצרים הלבנונים, שישראל ידעה שהם ישתפו פעולה עם הצבא הישראלי. בנוסף לכל זאת, הייתה מטרה לנסות לפגוע בתשתיות ובהנהגת המחבלים שמקום מושבם היה אז בלבנון, בעיקר בבירתה ביירות וכתוצאה מאותה מלחמה הם ברחו לתוניס.

מנחם בגין היה ראש הממשלה, אריאל שרון היה שר הביטחון ורפאל(רפול) איתן היה הרמטכ"ל. רוב מי ששירת אתנו אז בחטיבות המילואים של הצנחנים לא תמך ואהד פוליטית בשלושת אישים אלה, שהחליטו בעקבות פיגוע שהתרחש בלונדון (בו נפגע השגריר הישראלי באנגליה ע"י כוחות הפת"ח בחו"ל) לחדור ללבנון במבצע צבאי. מאידך, כחיילים ותיקים ואזרחים טובים לא סירבנו להתייצב למילואים ולאותה מלחמה, כי קיבלנו דמוקרטית את החלטת הממשלה/המדינה ליציאה למבצע/מלחמה זאת.

כל מה שעשינו מיד כשגייסו אותנו והגענו לבסיס הצבאי שלנו, היה להצטייד ברמת הציוד הצבאית, הן אישית וגם ברמת כולם. הצטיידנו היטב (בגדים, נשק אישי, תחמושת.. בדקנו את הג'יפים הצבאיים שלנו וציידנו אותם בכל הנדרש כולל נשקים ותחמושת הצמודים לג'יפים. מיקמנו בהם את הציוד האישי של כל אחד). ידענו כבר מההתחלה את מה תפקידנו באותה מלחמה (מהיכן אנחנו חודרים ללבנון, ציר ההתקדמות שלנו והיעד שאליו אנחנו צריכים להגיע ולחבור לכל הכוחות הצבאים שלנו, שחודרים ומתקדמים בלבנון מצירי התקדמות שונים: ציר/הכביש המחבר בין ביירות בלבנון לדמשק בסוריה שהוא בד"כ ממערב למזרח). לכן הכנו והתחלנו ללמוד טוב את המפות ואת ציר ההתקדמות שלנו שם בלבנון. כל זאת לא היה רק בשל היותנו לוחמי מילואים טובים ומסורים, אלא גם מתוך חשיבה גם כאבות – שככל שאנחנו מתכוננים טוב יותר ומוכנים טוב יותר כך הסיכוי לשרוד ולחזור הביתה למשפחות שלנו בשלום טוב יותר.

הנגמ"ש שבו נסע אבישי הרץ

צריך לזכור שבשנת 1982 לא היו טלפונים ניידים, לא היו עדיין מספיק לוויינים בחלל והמעצמות (המדינות הגדולות) יכלו לעקוב במדויק אחרי מהלכים צבאיים קרקעיים שמתרחשים. זאת הסיבה שהצבא אז יצא למבצע צבאי בנתק תקשורתי ככל שניתן. המשפחות בבית לא ידעו ולא עודכנו על ידי התקשורת מה קורה איתנו, ואנחנו לא יכולנו להתקשר ולעדכן את היקרים לנו שהיו ממש, מטבע הדברים, במתח רב. רק אחרי שבוע לחימה והתקדמות בלבנון, החשיפה התקשורתית על אותה מלחמה נחשפה בארץ ובעולם.

כאן ארחיב ואספר על מקרה לא שגרתי שקרה לי באותה מלחמה:

אנחנו לחמנו בגזרה המרכזית של לבנון (מדרום לצפון). נלחמנו בעיקר נגד כוחות צבא סוריים – שריון ולוחמי קומנדו שהיו אז פרוסים באותו אזור. אחרי שבוע הוכרזה הפסקת לחימה מוסכמת בין הכוחות הלוחמים (זה בדרך כלל מתקיים בסיוע של האו"ם ו/או בתיווך של מדינות גדולות ומשפיעות בעולם). בנקודת הזמן הזו הגענו למקום בלבנון הנקרא עין –זחלתה (מקום יפה. ירוק, מטעי דובדבנים. נוף, למרגלות הרי השוף המיוערים בעצי ארז הידועים של לבנון).

עם הדרוזים בזחלתה

בתחילת הלחימה, כשחצינו את הגבול ללבנון (ליד הישוב מנרה לא רחוק ממטולה), זלדה (רכב נושא גייסות) אחת עם ארבעה לוחמים שלנו נתקעה בשל מנוע שהושבת ולא המשיכה איתנו בהתקדמות. כוחות הסיוע העורפיות של פיקוד צפון נרתמו מיד לסייע לאותו רכב אבל בשל הטיפול הממושך הוא התנתק מאיתנו.

מאחר וכזכור התחילה הפסקת לוחמה זמנית, מפקד הגדוד שלנו, סלע, קרא לי, לחברי גולי ולאחד הקצינים שלנו – דובי, וביקש מאיתנו לקחת ג'יפ צבאי עם כל הציוד הצבאי הנדרש (שני מקלעים המחוברים לגוף הרכב – בנוסף לנשק האישי שלנו), לחזור לאזור מטולה מעומק לבנון ולנסות לאתר את הזלדה והלוחמים שלנו ולהחזירם לכוחות הגדוד. מאחר והוחלף המנוע של הכלי יש בוודאי רישום על כך באחת הסדנאות של הצבא באזור.

יצאנו דרומה בשעות אחר הצהריים מצויידים צבאית כנדרש ויצאנו מלבנון למטולה בשעות החשיכה. כמובן, בשעות אלה לא יכולנו להתחיל באיתור ולכן צצה במוחי מחשבה לא שגרתית אבל מיוחדת. חברי גולי גר אז בקיבוץ האון בחלק הדרום מזרחי של הכנרת. דובי הקצין שאיתנו גר במושב כפר ויתקין ליד נתניה, יש לו שם משק חקלאי שאני מכיר, עם מוסכים שניתנים לנעילה. הצעתי לתדלק את הג'יפ ולצאת לנסיעה לילית לקיבוץ האון של גולי, להמשיך לכפר ויתקין, לנעול את הג'יפ עם כל הציוד הצבאי במוסך, לקחת את הרכב הפרטי של דובי שאיתו אני אמשיך לבית המגורים שלי בהרצליה. כך כולם נשהה קצת עם המשפחות ובשעות הבוקר נהיה חזרה במטולה. אישורו של הקצין דובי ניתן תוך כמה דקות בשני תנאים: האחד – שסלע מפקד הגדוד לא ידע על כך והשני – שעלי לחזור לכפר ויתקין לא יאוחר מ- 03:30 על מנת שנעשה את הדרך חזרה בשעות מוקדמות, בלי שיהיה סיכוי ולו הקטן שסיורי המשטרה הצבאית יבחינו במסענו זה. כך אכן זה קרה.

כשהגעתי בשעה מאוחרת הביתה, בסך הכל כשבוע אחרי שיצאתי, ההרגשה הייתה שהחזרה היא אחרי ממש זמן ממושך. אפקט של הילה זוהרת ליווה אותי כבר בכניסה לבניין, בחדר המדרגות וממש בכניסה לבית. משהו גדול, זוהר, מאיר עיניים, ומחבק עטף אותי. זה לא קרה לי אף פעם ואף פעם זה לא חזר כפי שזה היה אז בעוצמתו. הפתעתי את כולם בבואי, הערנו גם את עדי החולה בחזרת ואת עומר, אם אינני טועה, לא הצלחנו להעיר.

רוב הזמן לא ישנו כי רצינו להרגיש, להתחבק, להיות ביחד. ישנתי לבסוף ממש קצת כדי לצבור כוח לחזרה הארוכה. באותו יום אתרנו את הזלדה וחברנו כולנו לכוחות הגדוד בעין זחלתה.

הפסקת האש הופרה והלחימה בלבנון ונמשכה. כל זאת בדפי ההיסטוריה, הלא פשוטה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר אלחריזי בתל אביב, התש"ף (2020), בהנחיית המורה המובילה אתי מונוביץ.

מילון

זלדה
נגמ"ש שמטרתו לשמש כלי תחבורה לחיילים אל שדה הקרב ובחזרה. זהו למעשה נגמ"ש M-113 ממוגן, המיגון מכונה "ויזתא". ה"ויזתא" אומנם שיפר את שרידות הנגמ"ש אך משקלו גרם לעומס על המנוע והפחית את ניידות הרכב. (ויקיפדיה)

הרי השוף
הרי השוף (בערבית: جبال الشوف) הם אזור בלבנון בתחומי נפת שוף במחוז הר הלבנון. נמצאים בהר הלבנון מדרום-מזרח לביירות, בירת לבנון. האזור כולל רצועת חוף צרה ובה העיר דאמור ועמקים והרים במורדות המערביים של הר הלבנון. הרי השוף הם לב אזור ההתיישבות של העדה הדרוזית בלבנון. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אפקט של הילה זוהרת ליווה אותי כבר בכניסה לבניין, בחדר המדרגות וממש בכניסה לבית“

”איך מרגישים ומה עושים שבמצב משפחתי שכזה יוצאים למלחמה?“