מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבא צבי בונה משפחה בארץ ישראל

אני וסבא צבי
סבא צבי אחרי שעלה לארץ
סבא צבי מספר על חייו ועלייתו לארץ

נולדתי בשם הרשקו בעיר גלאץ אשר ברומניה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה.

גרנו ברחוב מרששת מספר 34 וחיינו כמה משפחות יחד באותה החצר: אבי, אחיו עם משפחתה ואחותו עם משפחתה.

באותה התקופה לא היו מקלחות והיינו מתקלחים בתוך גיגית עץ באחד החדרים. הוריי היו רבקה ויוסף.  אבי היה מתעסק עם עגלות וסוסים ואימא הייתה מטפלת בילדים בשבתות היינו מתכוננים לשבת עורכים קידוש והולכים לבית הכנסת. הינו אוכלים מוצרים בסיסים כמו עוף ירקות ופירות לא היה שפע באותה התקופה אך  היינו מאושרים ולא ידענו שהמצב הולך להשתנות כל כך מהר לרעתנו.

כשהתחילה מלחמת העולם השנייה ונאלצנו להסתתר, לענוד טלאי צהוב על היד ואז כבר לא הלכנו ללימודים כיוון שהתחילו התנכלויות ליהודים. את אבי לקחו למחנות עבודה ואימא נאלצה לדאוג ולשמור עלינו, לכן רוב הזמן היינו בבית וחיינו בפחד.

בהתחלה למדתי בבית ספר יהודי. באחד החדרים היה רב שלימד תורה והילדים היו יושבים מסביב לשולחן וחוזרים ומדקלמים את הפסוקים אחרי המורה. כשגדלתי, הלכתי לבית ספר מעורב שם למדתי רומנית וחשבון עד שהתחילה המלחמה. אחר כך לא הלכנו יותר לבית הספר מהפחד שילשינו עלינו וייקחו אותנו.

זו הייתה תקופה קשה, בה המזון היה בצמצום, לא היה לנו מאכל אהוב, כיוון שלא היה שפע. אכלנו מה שנתנו לנו ולא ידענו שאפשר לבקש משהו אחר. אכלנו בעיקר תפוחי אדמה, פירה וממליגה , שזה מאכל רומני מסורתי, עם חתיכת גבינה. בשר ועוף אכלנו רק בערב שבת.

העלייה לישראל

כשהייתי בן תשע, זה היה בתקופה לאחר המלחמה. זו היתה תקופה בה היה ברור מה יהיה עם היהודים. התחילו להגיע לרומניה שליחים מהארץ וניסו לשכנע את ההורים לשלוח את ילדיהם לפלשתינה שהיא ארץ ישראל. הם אמרו להורים שמובטח להם עתיד שקט וטוב יותר. הוריי לא הסכימו לוותר עליי ועל אחיותיי אך אני הייתי נחוש בדעתי לעלות ואפילו איימתי שאם לא יתנו לי לעלות אני אקפוץ לנהר הדנובה שהייתה בעירי.

אחותי הגדולה שושנה הייתה הראשונה שעזבה. לאחר מכן, אני ואחותי יעל נסענו באנייה "פאן יורק". הפרידה מההורים הייתה קשה ולא ידענו אם עוד ניפגש. הנסיעה בים הייתה קשה וצפופה אך לא פחדנו – ידענו שאנחנו עולים לארץ שלנו ושם היה טוב יותר. כשהתקרבנו לארץ, הבריטים שהיו בארץ לא נתנו לנו להיכנס ולקחו אותנו לקפריסין למחנות הסגר. שם הפרידו ביני לבין אחותי והיינו מדברים דרך הגדר. כשהוקמה המדינה ושערי הארץ נפתחו נתנו לנו לעלות לישראל ואותי העבירו לכפר הנוער הדסים שם התחנכתי עד לגיוס. הורי עלו אחרינו ונפגשנו בארץ, השמחה הייתה רבה כי לא היה איך לתקשר.

בשנות העשרים האזנו למוזיקה ישראלית שהייתה באותה תקופה, הייתי חובש בצבא ואפילו הביאו כמה פעמים את הזמרת שאהבתי יפה ירקוני ששרה לפני חיילים גם אהבתי מאוד את הזמרת שושנה דמארי. רקדנו ריקודי עם ישראליים באותה תקופה היינו מתקשרים דרך מכתבים שהיו מגיעים באיחור רב כך שדברים אישיים לא סיפרנו כי ידענו שעד שיגיע זה לא יעזור ולכן רוב המסר היה הכל בסדר תשמרו על עצמכם, לכן היינו עצמאיים מאוד ויודעים שצריך להסתדר לבד.

הקשר הזוגי בעבר נרקם דרך מפגשים של חברים או דרך שידוך נהגו לחזר על ידי שליחת פרחים ושוקולד. היחסים בין ההורים היו יחסים שונים כיוון שהורי הגיעו לאחר המלחמה, הם שוכנו במעברות ואחר כך קיבלו דירה קטנה בשיכון בנהריה. כבר לא חזרתי לגור איתם, אלא הייתי רק מבקר אותם. היחסים היו של כבוד הערכה ודאגה. ההורים  לא היו פנויים אז לשיחות בחיי היום יום, כיוון שהם עבדו קשה מאוד והיו עסוקים בלנסות להתפרנס בארץ. אבי עבד בסלילת כבישים, חפר בורות לתשתיות של חשמל וביוב , כשהוא היה מגיע הבייתה הוא היה מאוד עייף מהעבודה הפיזית הקשה.

הכרתי את אשתי דרך קרובת משפחה שהכירה אותה. נפגשנו והפכנו לזוג, התחתנו והבאנו לעולם ארבעה ילדים 12 נכדים ו – 2 נינים שגרים בבאר שבע.

הזוית האישית

וינטראוב איתי משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבא צבי, יחד עבדו על יישומי המחשב ותיעדו את סיפורו של סבא צבי.

מילון

ממליגה
ממליגה (ברומנית: Mămăligă) היא מאכל רומני נפוץ העשוי מקמח תירס כדייסה. הממליגה היא אחד מהמאכלים הנפוצים ברומניה, בעבר שימש מאכל זה בעיקר כתחליף ללחם אצל העניים, אך במשך הזמן נעשה מאכל זה למאכל עממי, המוגש אף במסעדות היוקרה ברומניה.

ציטוטים

”לא היה שפע באותה התקופה אך  היינו מאושרים“