מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבא יוזו עולה לישראל

סבי, סבתי ואני
סבא שלי עם הוריו
סיפור עלייתו לארץ של סבא שלי

שמי איתי שובל, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי יוסף חזון במפגשים סבא סיפר לי את סיפוריו, כך סבא מספר:

"נולדתי בעיר שצ'צ'ין שבצפון פולין, עיר נמל ומספנות. לאבי קראו שלוימה, לאמי קראו שיינדל ולאחיי קראו סנדר ומנחם. גרנו בבית דירות שנבנה בעבר על ידי הגרמנים ששלטו באזור.

העלייה לישראל

סיפור העלייה התחיל בשנת 1957 כשהייתי בן 5 וחצי. לפי ידיעתי הוריי קיבלו אישור עלייה לישראל והחלו בארגון. אבא שלי בנה שני ליפטים (ארגזי ענק מעץ) שבתוכם היינו צריכים להכניס את כל התכולה שרצינו להביא לארץ.

ביום הגדול נסענו לתחנת הרכבת בעיר ושם קיבלנו קרון שינה לכל המשפחה: אני, שני אחיי וההורים. אחרי נסיעה של יום שלם הגענו לבירת פולין, ורשה. בעיר ורשה החלפנו לרכבת שלקחה אותנו לעיר הנמל גנואה שבאיטליה. המסע נמשך מספר ימים בקרון שינה עם דרגשי שינה קומותיים. אני ואחיי ישנו בדרגשים התחתונים וההורים בדרגשים העליונים כשהרכבת משקשקת ומתנדנדת כל הדרך. במהלך הנסיעה ברכבת עברנו דרך מספר מדינות באירופה: צ'כוסלובקיה, אוסטריה ודרך חלק גדול של איטליה. אמא שלי, שיינדל, הכינה צידה לדרך (לחם, גבינות, נקניקים, תרמוסים מלאים בתה חם….) וכל הדרך הכריחה אותנו לאכול ולשתות.

סבא יוסף בילדותו עם הוריו

מאיטליה באנייה לנמל חיפה

באיטליה עלינו לאנייה "ירושלים" עם המזוודות והתיקים. המסע לארץ נמשך כשבועיים כשכל המשפחה מתאכסנת בתא אחד קטן וצפוף באנייה, שהייתה מלאה כולה במשפחות שעולות לארץ. התנאים באנייה היו לא נעימים. באנייה היה מאוד צפוף והיו המון מריבות בין הנוסעים. אנחנו, הילדים, מצאנו עניין ושיחקנו אחד עם השני והשתדלנו לשחק וליהנות מהמסע. אחד המשחקים היה להשתולל ולרוץ בתוך בריכת השחייה שהייתה במרכז האנייה, אך הייתה ריקה ממים.

מגיעים לישראל, נמל חיפה

האנייה עוגנת בנמל חיפה ולאחר העגינה ירדנו אל הרציף בנמל. לאחר הליכה קצרה הגענו למקום שנראה כמו מחסן ענק ושם היו כעשרה שולחנות וליד כל שולחן יושבים פקיד או פקידה. אנשים זרים שצועקים בשפה זרה ולא מובנת מכוונים כל אחת מהמשפחות לאחד השולחנות. ליד השולחן שאליו הגיעה משפחתי ישבה פקידה שביקשה מאבי את כל הניירות והמסמכים שאיתם הגענו לישראל. היא פנתה אלינו בשפה לא מובנת שלא הכרנו.

לאחר ששמה לב שאיננו מבינים את דבריה, פנתה להוריי בשפת היידיש וכך נוצר קשר עם הארץ החדשה. לאחר שמילאה המון טפסים וניירת, הודיעה לנו הפקידה "ברוכים הבאים לארץ ישראל". אחד הדברים שקרו בזמן שנקלטנו בארץ ישראל על ידי אותה פקידה, נשאר חקוק בתולדות המשפחה לעולם ועד.

הפקידה הנחמדה שאלה את אבי מה שמו והוא ענה לה שלוימה חזין. מאחר ולא הכירה את המילה חזין, שמשמעותה בעברית פשוטה היא חזן, היא האריכה את האות י' לאות ו' (במקרה, או אולי בכוונה). מרגע זה הפכנו למשפחת חזון במקום משפחת חזין, ושם זה מלווה אותנו עד היום.

שרלייה – מחנה עולים "שער העלייה"

לאחר שהסתיימו הרישומים בנמל חיפה, העלו אותנו יחד עם כל העולים למשאיות והובילו אותנו למחנה עולים "שער העלייה" שנמצא בדרום חיפה. כשירדנו מהמשאית חלק מהמשפחות לא רצו לרדת מכיוון שראו לאיזה מקום נורא הם מגיעות. במחנה היו אוהלים ענקיים, מבנים העשויים נייר זפת ומסגרת מעמודי עץ דקים. מבנים אלה כונו על ידי העולים בשם "ברקים". היו מספר בניינים ששימשו את הנהלת המחנה ואת המרפאה וגם חדר חולים של המחנה. לפי זכרוני, זה היה מחנה ענק שהיה ממוקם במורדות הר הכרמל. ממערב למחנה היה כביש הכניסה לחיפה ומסילת הרכבת לחיפה, ומעבר להם חוף הים.

שיכנו אותנו באחד הברקים שהיה בו למעשה רק חדר אחד קטן. כל משפחה קיבלה שולחן עץ אחד פשוט ושלושה שרפרפים, כך שגם לאכול היו צריכים בתורנות. בחורף היו אירועים של שיטפונות ששטפו איתם חלק מהאוהלים והברקים לכיוון הים ואחרי השיטפון העולים רצו אל מסילת הברזל שהייתה על מקום גבוה יותר ושם נעצר כל הציוד. בימים יפים הילדים הבוגרים יותר היו מסתלקים מהמחנה והולכים לשחות בים. אותנו הילדים החזיקו במקום שהיה גם גן ילדים וגם בית ספר ביחד, שם למדנו את המילים הראשונות בשפה העברית.

מחנה שער העלייה נקרא על ידי רוב העולים בשם "שרלייה" בגלל הקושי לבטא את השם לפני השפה העברית. זהו גם שם השיר שכתבה ושרה חווה אלברשטיין ששהתה באותו זמן במחנה.

מילות שירה של חוה אלברשטיין לשירה "שרלייה".

עוברים ללוד

אבא ואמא נסעו לעיר לוד לבקר קרובי משפחה וחברים שעלו לישראל כמה שנים לפנינו. אבא התלהב מאוד מהמקום כיוון שראה הרבה בתים עם שטח אדמה מסביב לבית. בזמן הסיור בלוד ראתה אמא גדר משיחי סברס ועליה גדלים פירות יפים וכתומים. כששאלה מהם הפירות הסבירו לה שקוטפים, מקלפים ואוכלים את החלק הפנימי. אמא בלי לחשוב פעמיים נגשה, קטפה בידיים חשופות וידיה התמלאו בקוצים והתנפחו, רק אחרי שחזרו לשער העלייה האחות הוציאה לה את הקוצים וחבשה לה את הידיים.

החברים אמרו לו שניתן לקבל בית כיוון שאלה בתים שנטשו ערביי לוד שברחו במלחמת השחרור. אבא ואמא מצאו בית עם שטח אדמה גדול סביבו ואבא החליט לקנות את הבית בלי להבין שלמעשה הבית איננו שייך לו, אלא לחברת עמידר.

עברנו לגור בלוד ואז הגיעו הארגזים הגדולים עם כל הציוד והרהיטים שאבא ואמא החליטו להביא לישראל. כשהארגזים פורקו התברר לנו מה יש בתוכם: רהיטים ישנים ועתיקים, אופנוע סובייטי ענק עם סירה, מיטת ברזל מסוגננת ענקית, ארבעה שקים ענקיים מלאים פוך אווזים, מכונת כביסה סובייטית שמעולם לא הצלחנו להפעיל אותה בישראל, מכונת תפירה "זינגר" שהייתה יקרה מאוד לאמא, שלושה זוגות אופניים כבדים וגדולים ועוד כל מה שנדרש לבית. הבית שאבא רכש לא היה מחובר לחשמל. גם חיבור למים היה רק במטבח ובחצר. אחרי שכל מה שהבאנו סודר בבית, אבא החל לארגן לעצמו משק.

אבא ואמא מקימים משק

אבא בנה רפת מהארגזים הענקיים שהגיעו מפולין ומעוד עצים ופחים שקנה בלוד. לרפת קנה שתי פרות חולבות ושלושה-ארבעה עגלים. אמא בעזרת אבא ואחי הבכור הקימו לול גדול עם תרנגולות מטילות וכמה אווזים. בבית שבו גרנו הייתה "טרסה" (מעין מרפסת קדמית) ובוסתן עם כעשרה עצי פרי מסוגים שונים. אבא רכש זרעים וזרע את כל השטח בשעורה כדי שיהיה אוכל לבהמות. אמא הכינה ערוגות וזרעה את כל סוגי הירקות כך שכל צרכי הבית סופקו מהמשק.

אבא ואמא היו קמים מוקדם, חולבים את הפרות ואנחנו, הילדים, היינו אחראים למכור את החלב בשכונה הקרובה לביתנו. מאחר והבית לא היה מחובר לחשמל, מיד בסיום הלימודים בבית הספר היינו ממהרים הביתה כדי להספיק את השיעורים כל עוד יש אור יום. אני, בתור הילד הצעיר, קיבלתי תפקיד נוסף – הייתי צריך להוציא את הפרה למרעה כשהיא קשורה בחבל לשדות הירוקים והפתוחים שהיו מסביב לביתנו.

סיום פרק העלייה

לאחר כשש שנים שגרנו בבית הנהדר הזה הגיעו פקידים מחברת עמידר והודיעו לנו שאנחנו חייבים לעזוב את הבית בתוך חצי שנה, וסוף סוף הסבירו לאבא שהבית שהוא היה בטוח שקנה אותו בכספו אינו שייך לו. נאלצנו בצער רב לעזוב ולעבור לבית אחר. הבית שעזבנו נחרב ועליו הוקמה שכונה חדשה.

שירה של חווה אלברשטיין – על ימי ילדותה במעברה "שער עליה" 

הזוית האישית

איתי שובל: התעניינתי לשמוע את הסיפור של סבי. היו חלקים מצחיקים והיה מהנה לכתוב את הסיפור.

מילון

ליפט
ארגז ענק מעץ

ברק
אוהל העשוי מעץ ומנייר זפת שהיה קיים במחנות העלייה

ציטוטים

”הייתי צריך להוציא את הפרה למרעה “