מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבא גבי רץ למרחקים רחוקים וסבתא רינה תומכת בו

סבתא רינה והנכד יהונתן
סבא גבי באחד מנצחונותיו בתחרות
נספר על סיפור חייהם של סבא גבי שעלה ממרוקו וסבתא רינה הצברית
סבא גבי עלה לישראל בשנת 1948, כשהצהירו על הקמתה של מדינת ישראל, והוא בן 4 שנים בלבד. ממש ילד קטן ומבוהל.
היציאה ממרוקו הייתה קשה מאוד; בזמנו שלטו שם האמריקאים, היו מעט יהודים והרבה ערבים מוסלמים והם למעשה ברחו משם באישון לילה עם מעט דברים.
היו אנשים שדאגו להם והביאו אותם לאוניות ישנות שהביאו אותם בשלב א' לאלג'יר ומשם לצרפת. הם שהו שם תקופה ואז העלו אותם ארצה.המצב לא היה פשוט באנייה; היה צפוף מאוד הרבה ילדים ותינוקות ולא היה הרבה אוכל, לא היו מיטות והתנאים לא נוחים כלל. באונייה נפטרו לו 2 אחים תאומים.
לבסוף כשהגיעו ארצה והוכרזה מדינת ישראל על ידי דוד בן גוריון, הם מוקמו באוהל בפרדס חנה. שם זה היה מקום המגורים שלהם במשך שנתיים וגם שם היה קשה ולא פשוט כלל.
הם היו 7 ילדים: יצחק, רותי, רפי, שמואל, גבי אביבה ויהודית. אביהם משה היה חירש אילם מלידה אבל היה אבא למופת, חרוץ ולא היה לו בעיית תקשורת עם אף אחד. מה שכן, הוא עבד מאוד קשה כדי להביא פת לחם הביתה לילדים.
סבא גבי היה ילד חרוץ מאוד. בגלל המצב הכלכלי הקשה בבית, היה משכים קום ועוזר לחנווני במכולת בשכונה בקריית ים, שאליה הגיעו מאוחר יותר. הוא היה מרוויח מעט כסף כדי לקנות מחברות לבית ספר.
סבא סיים בית ספר יסודי והלך ללמוד בערב מקצוע מכונאות. ביום היה עובד במוסך "פרגוסון" בתיקון טרקטורים וכך רכש מקצוע. סבא מאוד אהב ספורט מילדותו ועד עצם היום הזה. הוא התחיל עם צלילה שמאוד חלם עליה וכשאיבד חבר זנח את התחום, ובגלל אהבתו הרבה לים היה עושה ריצות לאורך החוף להנאתו. מכאן הדרך למרוצים מקצועיים והצטיינות הייתה קצרה. עם הרבה התמדה רצון טוב ואהבה. היום בגיל 70 הוא רץ למרחקים ארוכים במירוצים מקצועיים וזוכה בהרבה גביעים ופרסים במקומות ראשונים. במקביל הוא עצמאי ומנהל מוסך שהיה פעם של אופנועים והיום של צמיגים.
בתמונות אלה: כתבה על סבא במקומון  ואוסף הגביעים והמדליות שלו.

כתבה מידיעון הד הקריות על סבא

 

לעומת סבא גבי, סבתא רינה היא צברית של 10 דורות בארץ. היא לא חוותה רעב או קושי כלשהו בילדותה.
היא נולדה בחיפה בבית חולים רוטשילד בשנת 1950. משפחתה התגוררה בבת-גלים, בשיכון חיילים משוחררים, כי אביה שירת בבריגדה (הצבא האנגלי).
בחדר אחד התגוררו 3 ילדים. אביה, שמעון מזרחי ,שרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. באותה תקופה האנגלים שלטו בארץ והוא היה נוסע למצרים ולאחר שבוע חוזר הביתה.
סבתא מספרת: "גדלתי בבית שלא היה חסר בו כלום. יש לי זכרונות טובים. לא היה חסר אוכל, בגדים, ממתקים משחקים ספרים ועוד…חוץ מימי הצנע שהיה מעט אוכל בכל מדינת ישראל. מאז שהייתי ילדה בת 8 רציתי להיות מורה. הייתי תלמידה מצטיינת בלימודים והיה לי כושר מנהיגות מעולה, גרנו בבלוק בן 4 קומות . הייתי נוהגת לאסוף את כל ילדי השכנים, ומושיבה אותם בחדר המדרגות. לוח המודעות שימש כלוח לימודים ולאף ילד אסור היה לפצות פיו עד שהיה מבקש רשות דיבור. זה חלום שלא הגשמתי לצערי, כי שכר הלימוד בבית ספר תיכון עלה הרבה כסף. אז הלימודים בתיכון לא היו בחינם ואבי ז"ל היה פועל פשוט שעבד קשה לפרנסת 4 ילדיו. אבא שלי ,שמעון מזרחי ז"ל , לצערנו ניספה בתאונת דרכים והוא בן 49 שנים בלבד. בסופו של דבר, סיימתי 10 שנות לימוד והלכתי ללמוד ספרות."
סבא גבי וסבתא רינה הכירו כשסבא היה בן 24 וסבתא בת 18. הם הכירו בחתונה של חבר של סבא. הם שוחחו כל הערב, סבא הזמין את סבתא להיפגש איתו לבלוי ביום שישי. הם מאוד נהנו ביחד והיו להם נושאי שיחה מעניינים, כולל תחום הספורט, כי סבתא גם אוהבת ספורט. בבית ספר יסודי שלמדה ייצגה את בית הספר בתחרויות ספורט והביאה גאווה לבית ספרה.
בסופו של דבר הם נישאו בתאריך 5.6.1968.
לאחר שנישאה לסבא גבי, נולדו להם 3 בנות. לפני 3 שנים הלכה ללמוד במכללת גליל מערבי ביוגרפיה ודמיון מודרך וכך מימשה את רצונה ללמוד. סבא וסבתא ביחד כבר 45 שנה- עד 120 שנה! ועד היום הם חיים באושר וממשיכים לעסוק בספורט. (גם דודתי מורן בוגרת ווינגייט והיא מורה לחינוך גופני).

מילון

התמדה וכוח רצון
חריצות, משקיענות, השקעה מרובה, התעסקות ממושכת במשהו שמאד רוצים.

ציטוטים

”העיקר הוא ההשתתפות, לא הניצחון.“