מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבא אני גאה בך

סיפור הישרדתו של כפי שסיפר לי סבי שעיה קרבנוב

נולדתי בליטא (קובנה) למשה ורחל בשנת 1929, עם עוד שני אחים ושתי אחיות אכלנו הרבה תפוחי אדמה ודג מלוח . חיינו חיים יהודים כגון ללכת לבית כנסת כל שבת. בקובנה שיחקנו קלאס , חמש אבנים ופינג פונג גרנו בבית, שני חדרים ומטבח. בפריפריה של קובנה. היהודים היו רוב של 99%. לחבר הכי טוב שלי קראו איציק בסליאיס. שבועיים לפני תחילת המלחמה יצאתי למחנה מטעם בית ספר אבל לא למחנה של הגדולים שהיה מיועד לגיל שלי , אלא למחנה של הקטנים עם האחים שלי בגלל משפט זכור של אבי, שהציל לי את החיים: "אם לא תצאו לאותו מחנה לא תצאו בכלל למחנה" ובאמת במחנה של הגדולים נפלה פצצה וכולם נהרגו. במחנה המדריכים סיפרו לנו סיפורים כדי שלא נברח. אם היינו בורחים הייתה סכנה לחיינו.בלילה באה רכבת ולקחה אותנו מהמחנה למקום רחוק מהמלחמהבמהלך המלחמה הינו בבית יתומים אבל לא ידענו אם אנחנו יתומים או לא.בבית היתומים, הייתי חולה עם מים בריאה הרופאים המקומיים לא גילו את זה. והרפאים הטובים היו במלחמה. אחרי כמה זמן הביאו אלינו רופאת ילדים יהודייה שגילתה את המחלה ואמרה משפט זכור: "הם כמעט גמרו לי ילד יהודי".היא הצילה אותי.
 
סיום המלחמה – בסוף המלחמה ליטא הייתה משוחררת אז החזירו אותנו לשם. לא ידענו אם לבכות או לצחוק . ואז גילינו אם יש לנו משפחה או לא. הילדים הליטאים קיבלו מכתבים מהמשפחה והיהודים לא. ואז התחילה אנטישמיות בבית היתומים. בשנת 1947, כשהייתי בבית היתומים בווילנה בא אלי משהו ואמר שראה את אחותי ברשימת הניצולים. נתנו לי כתובות להיכן לכתוב מכתבים. כתבתי ללונדון, לפריס, לניו יורק…כעבור כמה חודשים וקיבלתי מכתב מפריז ובו כתבו לי שהיא שם. אמרו לי לכתוב אליהם והם יחזירו תגובה. כתבתי לה מכתב ובו אמרתי לה: "בואי תעזרי אנחנו פה שלושה לבד". היא ענתה לי: "אני לא חוזרת למקום בו נשפך כל כך הרבה דם יהודי".
פעם ראשונה בכיתי .
היא עלתה ארצה הקימה משפחה. מכיוון שלא יכולנו לצאת מליטא עלינו ארצה רק ב- 1959 וכך ראיתי אותה אחרי 18 שנה. שמו את אחותי בבית יתומים אחד ואת אחי באחר ואני הייתי צריך לעזוב את בית היתומים. התחלתי לחפש עבודה ומצאתי עבודה בתור מתלמד בהנהלת חשבונות של בנק. מצאתי את הקרובים הרחוקים שלי . מהבנק קיבלתי חדר ב"בית החלוצים". הדירה בחצר בית היתומים- בחצר של בית היתומים היה בית. הלכנו למשרד השיכון כדי לקבל אישור לגור בו ואמרו לנו לא. אז התיישבנו על הרצפה ואמרנו קחו אותנו לכלא לפחות אז יהיה לנו איפה לגור ובסוף קיבלנו את הבית. לא דאגנו מכלום מישהו חלה בטיפוס ולא היה אכפת לנו אפילו שישנתי אתו באותו מיטה. הוא מת רצו לעשות חיטוי אבל לא אהבנו את הריח אז אמרנו לא רוצים. העלייה ארצה – היה הסכם בין רוסיה לפולין שמי שנולד לפני 1939 רשאי לעלות לפולין אז היהודים שענו על הקריטריונים יכלו לעבור לפולין ומשם לעלות ארצה. 
אני לא הייתי אחד מהם. הייתה עוד דרך לעבור לפולין. הדרך הייתה לקנות פתק מזויף אבל שיהודי הלשין הדרך הזאת הלכה. "ראש של פולניה" עלה בשוק השחור 10,000 ראובל. כסף כבר היה לי. ניסו לעשות לי הרבה שידוכים, אבל הם לא התאימו לי. הייתה לי חברה שרציתי להתחתן אתה ואז אחותי שלחה לי ויזה שאפשרה לי לעלות ארצה. חיפשתי הרבה זמן אישה שתענה על הקריטריונים שלי. בסוף באה השכנה ואמרה שיש לה מישהי שעונה על הקריטריונים שלי ושרוצה לעלות ארצה. שאלתי איפה היא גרה והשכנה אמרה לי שם של מקום שלא הכרתי אותו. קרוב המשפחה שלה שהיה איתי בבית היתומים, סיפר לי עליה רק דברים טובים. עשינו את העסקה ונפרדנו. היא הודיעה שהיא עוזבת הכול ועוברת לווילנה. סגרנו על סכום ונפרדנו. עברו שבועיים והיו שמועות שלא מקבלים עוד פתקים ליציאה לפולין. חשבתי לעצמי בשביל מה אני צריך אותה והחלטנו בשיחה טלפונית שתבוא אליי ונראה מה עושים. היא הגיעה ולקחתי אותה למקומות תרבותיים כל ערב למקום שונה ואמרתי לה שמעתי עליך דברים טובים. אני מוכן להתחתן אתך ואני מוכן לקחת את הסיכון – תחליטי את. היא ענתה שהיא צריכה לדבר עם אימא שלה. היא ניסתה לדבר עם אימא שלה, אבל אמא שלה לא ענתה לה, היא הסכימה לחתונה בלי לדבר עם אימא שלה. הלכנו למשרד הרישוי ועל ידי תשלום שוחד התחתנו באותו רגע. החלטנו שעוד שבועיים נעשה חתונה יהודית. היא נסעה לאימא שלה והיא נשארה אתה עד לחתונה. כעבור חודש חזרנו לקבל אישורי מעבר. השגנו אישור והצלחנו לרשום גם את אחי, באישור וזה היה בתחילת שנת 1957. בלה, אשתי נכנסה להריון. אימא שלה ואחי עברו לגור אתנו. בזמן שהתלבטנו איך לעלות ארצה, בלה קיבלה צירי לידה ונולדה לנו תינוקת . הכל היה קשה. גם לרשום את התינוקת במסמכים לקח הרבה זמן. בסופו של דבר, החלטנו שאני, אימא שלה ואחי ניסע ברכבת לפולין ובלה והתינוקת יטוסו במטוס ואני אפגוש אותם בוורשה. שבלה הגיעה לוורשה באה אישה ואמרה בואי ותחליפי לתינוקת חיתולים שהיא נכנסה להחליף חיתולים הרגלים של התינוקת היו כחולות אבל זה נגמר בטוב.
סיפור העלייה מפולין ארצה: מישהו סידר את הניירת רק עם כסף הכול הלך עם כסף. השיטה הייתה פשוטה להגיד שאתה תושב חוץ ואז אתה יוצא. אבל אשתי לא הייתה תושבת חוץ אז הייתה לנו בעיה. אני כל הזמן דחיתי את הנסיעה כדי שאשתי והתינוקת יבואו איתי עד שיום אחד היא נסעה להאריך את הדרכון שלי וחזרה ואמרה לי אל תדאג אתה טס עוד יומיים. אני הגעתי ארצה ואז גם ראיתי את אחותי שלא ראיתי 18 שנה. בלה והתינוקת ואימא שלה, הגיעו אחרי שלושה חודשים. אלה – התינוקת אפילו לא רצתה ללכת לידיים שלי כי היא לא זכרה אותי. קיבלנו צריף שנקרא בלקון במעברה. גרנו שנתיים בבלקון, עבדנו מאוד קשה ועם רכוש שהבאנו אתנו מכרנו בארץ, והישגנו מספיק כסף לקנות בית. הקליטה בעבודה הייתה קשה עבדתי בתור מנהל מפעל אוכל לחיות וככה הימשכו החיים. היה קשה חסכנו כול גרוש אשתי עבדה בכול מני עבודות ובסוף היא למדה להיות קוסמטיקאית כדי שתוכל לגדל גם את הילדים. בנינו בארץ חיים טובים, נולדו לנו שתי בנות, הסתדרנו, טיילנו הרבה והיינו מאושרים. אשתי, בלה, סבתא של נמרוד נפטרה אחרי מחלה קשה והיא הייתה בת 62.
 
ב- 2008 נסעתי עם הבנות שלי לטיול שורשים. פעם ראשונה שחזרתי לאדמה ההיא. עד היום לא שכחתי שום פרט ואני עדיין לא זורק אוכל.לסבא ממש נהניתי לעבוד אתך וללמוד על קורות המשפחה שלנו.
 
רשמים מהתכנית:
נמרוד: אני גאה בך וביכולת שלך לשרוד מצבים קשים . שמחתי לעזור לך להעביר הלאה את סיפור חייך. למדתי עליך הרבה כמו איך היית עקשן ולא ויתרת. אתה בעיני ממש גיבור.

מילון

בית יתומים
בית יתומים הוא מוסד שמטרתו דאגה לילדים חסרי הורים: ילדים יתומים, או כאלה שאף אחד מהוריהם או קרוביהם אינו מסוגל לטפל בהם. בעבר היה מוסד זה בידיהם של מנזרים. היתומים היו מוקדשים לאל תחת כנפיה של הכנסייה של המנזר, אף אם לא הייתה זו נטייתם הטבעית.

ציטוטים

”סבא, למדתי עליך הרבה כמו איך היית עקשן ולא ויתרת. אתה בעיני ממש גיבור.“