מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורו של נתן שירן

נתן ודניאל במפגש הראשון
נתן עם אחיו ואמו בארץ ישראל
סיפור חיים

ילדות ומלחמה

אני נולדתי בשנת 1937, בפולין, הרוביישוב. היו לי שני אחים – אליעזר וחיים. אני הייתי אז בן שנה, אחד היה בן שלוש והשלישי בן ארבע. כשהתחילה המלחמה המשפחה שלי לא האמינה שיהיו פוגרומים כאלו בפולין, ואף אחד לא זז. פשוט לא האמינו שייוצר מצב כזה, אבל אימא שלי הייתה חכמה והאמינה. מהרגע שהיא שמעה שתתחיל מלחמה היא אספה את שלושת ילדיה ואת בעלה, והחליטו להגיע לסיביר עם רכבות.

באנו לסיביר, ובינתיים המלחמה התחילה בהרוביישוב. זרקו פצצות והמקום נהרס כליל ולא נשאר זכר ממנו. הגענו לסיביר ולא היה לנו איפה לגור. בסוף, משפחה רוסייה הסכימה לקחת אותנו לגור אצלהם. גרנו עם המשפחה ביחד. הם הסכימו לקחת אותנו לגור איתם יחד. תמורת המגורים הם נתנו לאימא שלי עגלה, סוס וגרזן. בסיביר יש הרבה יערות. הרבה פעמים היא נסעה ליערות לחטוב עצים ולהביא אותם לבית על מנת לחמם אותו, כל זה כדי שנגור איתם ביחד.

במשך המלחמה הגיעו גם הגרמנים ליער בסיביר לחפש יהודים בשביל להשמיד אותם. באנו אל המשפחה הזו שגרנו אצלם והם ידעו שהגרמנים באים לחפש יהודים. הם הגיעו עד סיביר. יום אחד, באו שני גרמנים לבית שגרנו בו. לפני שהם באו, אמרו לנו להתחבא. אמי הכניסה אותי למקרר והצלחתי להידחף לתוכו כי הייתי בן שנה וחצי בערך בלבד. אח אחד עלה לבוידעם והאח השני התחבא בחוץ, ביער ליד הבית.

נתן עם אחיו ואמו בארץ ישראל

מתום המלחמה עד העלייה

אחרי תום המלחמה (כל זמן המלחמה היינו אצל המשפחה), לא היה לנו מספיק מזון כיוון שאפילו למשפחה לא היה מלכתחילה מספיק מזון. אנחנו בקושי אכלנו לחם או דברים בסיסיים אחרים. לאחר מכן, החזירו אותנו בחזרה לפולין. היינו ברכבת ולא ירדנו מהרכבת. בזמן הנסיעה, חלק מהיהודים ירדו מהרכבת וחלק המשיכו לנסוע. בהמשך הדרך בחזרה לפולין הורידו אותנו בין תחנות. ישבנו על פסי רכבת. היה לילה כך שהיו חייבים להוריד אותנו. חיכינו שם לרכבות שיגיעו למחרת והיינו מאוד רעבים. מפני שבאנו בלי כלום, כדי שיהיה לנו מזון הביאו לנו משאית עם גזר. אנחנו ישנו מתחת לעגלות הברזל. אני הייתי אז ילד קטן ורעב. גם אבא שלי היה רעב מאוד. הוא התחיל לאכול הרבה מאוד גזר והבטן התחילה לכאוב לו. לקחו אותו לבית חולים חזרה ברוסיה, בסיביר. אימא שלי הלכה לבית החולים לראות מה מצבו. אמרו לה שהוא מת אבל לא נתנו לה להיכנס לראות. היא לא ידעה מה נעשה איתו. הרופאים טענו שהמעיים שלו התהפכו מרוב אוכל. לצערי, אני לא יודע היכן הם קברו אותו.

למרות המקרה, המשכנו לנסוע עם הרכבות לפולין, למקום לא ידוע. אימא אמרה לשלושתנו שהיא לא מעוניינת להישאר על אדמת פולין כי היא כעסה. הרבה לא רצו להישאר בפולין, איפה שהדם היהודי נשפך. בסוף, הביאו אותנו לאוסטריה, למחנה פליטים בלינץ. באוסטריה גרנו עם הוריו של חברי הטוב ביותר לעתיד, כי לא היה מקום. אבא שלו אמר לאימא שלי: אני מוכן לקחת אותך עם שלושת הילדים. גרנו איתם באוסטריה שנה שלמה. לאבא שלו קראו משה ואמו הייתה בהריון עם שמעון. אני הייתי אז בן עשר. הוריו נפגשו לאחר המלחמה והתחתנו. בנוסף לכך, באוסטריה אמי התחתנה עם מישהו, אבי החורג, והוא נשאר איתנו מאז. אימא שלי הייתה סוחרת במחנה והכירה וסחרה עם אנשים, כמו אחד בשם פרלשטיין. הוא כתב עיתונים ביידיש. היה לו בן, אליעזר פרלשטיין והוא תחת היום בראשון לציון תחת השם אלי שגיא. הוא ביים את ההצגות: "אמי הגנרלית" ו"המסעדה הגדולה". שם שאלו אותנו – לאיפה אתם רוצים לנסוע? אמריקה או ישראל? אנחנו החלטנו שאנחנו רוצים לנסוע לארץ ישראל. זה היה אחרי מלחמת העולם השנייה. כשאנחנו עלינו לארץ הם עוד נשארו באוסטריה. לבסוף הם גם עלו לישראל, אבל הגיעו לטבריה.

לפני העבודה בא"י

במחנה הפליטים, הרוב אמרו שהם רוצים לנסוע לאמריקה, אבל אנחנו, הילדים, אמרנו לאימא שאנחנו רוצים לנסוע לארץ ישראל. באנו לישראל. לא ידענו איפה לגור ולקחו אותנו למחנה בחדרה "אגרובנק". שם היינו מקבלים: תה, ריבה, מרגרינה ולחם. עם זה חיינו שנה שלמה. אחרי שנה היינו צריכים לעזוב את המחנה ולא היה לנו איפה לגור. למי שהיה משפחה, לקחו אותו. אבל לנו, לא הייתה משפחה פה.

היות ולא היה לנו עם מי ללכת נסענו לג'אבליה בבת ים. בבת ים הייתה חורבה, אז התחלנו לבנות שם. הערבים התחילו לבנות וברחו. רצינו לצאת מהמחנה בחדרה. לא הספיק לנו הכסף ולא הצלחנו לבנות שם, אז עזבנו את המקום ועזבנו לשיכונים בבני ברק. אנחנו היינו חמישה אנשים אז נתנו לנו שתי דירות, כי הדירות היו קטנות. כל דירה הייתה חדר ושירותים, אחד ליד השני. ככה המשכנו לגור. כיוון שלא היו לנו אפשרויות, אח אחד הלך לעבוד במזכירות ואח אחר הלך לצבא. אמי לא ידעה עברית. היא הלכה לעבוד במשרד הסעד. אימא שלי תפרה פיג'מות לבתי חולים. האב החורג שלי היה שומר בחברת ה"בונה" – חברת בנייה לדתיים. כל יום הייתי בא לראות את אמא שלי. המשפחה הייתה טובה ונהדרת, זיכרונם לברכה.

אימא שלי החליטה לשלוח אותי לישיבה בכפר אברהם בפתח תקווה. למדתי ארבע שנים בפנימייה. חצי יום גמרא וחצי יום לימודי חול כמו: אלגברה, פיזיקה וכו'. זו הייתה ישיבה בשיתוף עם "אורט". אחרי שגמרתי את הישיבה הייתי בצבא שלוש שנים. הלכתי לקורס טיס עם חבר שלי, שמעון, אבל נכשלנו. בסוף, התגייסתי לצבא והייתי בחיל חימוש. עברתי קורס תשעה חודשים בבת תשע, סרפנט, בונים שם היום. פעם היו מביאים לשם טירונים. רק אחרי תשעה חודשים היו מחלקים אותנו לבסיסים. מי שלא היה קרבי, שלחו אותו ללמוד מקצוע. שירתי שנתיים וחצי. כשהגעתי משך זמן השירות היה שנתיים חצי אבל בינתיים הוא הועלה לשנתיים וחצי.

חיי נישואים

אני, בזמן שהייתי יותר צעיר, בגיל עשרים, ארגנתי מסיבה אצלי בבית. אני הייתי לוקח אחריות על המסיבות הללו. יום אחד המסיבה נגמרה ואז עמדתי בבית ציוני אמריקה ובא בחור אחד. הוא אמר לי שיש מסיבת ריקודים אצל הסטודנטים. הוא לקח אותי ונסענו למועדון סטודנטים באבן גבירול. מועדון הסטודנטים היה במרתף. שם הכרתי את אשתי. באתי, לא הייתה שם אף אחת חוץ ממנה ועוד סטודנטית. לקחתי אותה לרקוד וקבעתי איתה פגישה לאחר שבוע בתל אביב.

מהרגע הזה התחלנו לצאת. היא לא דיברה על החיים שלה. היא הייתה נחמדה, שקטה. הייתי יוצא איתה פעם – פעמיים בשבוע. אחרי שיצאתי איתה שלוש שנים רציתי להתחתן ולהקים משפחה. היא למדה באוניברסיטה כאחת התלמידות הטובות ביותר. היא למדה פילוסופיה וספרות.

היא גמרה ללמוד לאחר ארבע שנים. היה לחץ מצד ההורים שהיא תתחתן איתי וכשהתחתנו לבסוף, היא לא סיפרה לי שהיא הייתה נשואה כבר בעבר, לעומתי.  אשתי שינתה את השם לשירן. חיי הנישואין היו גרועים, במשך עשר שנים. יש לי בן אחד ממנה. הבן שלי היום באמריקה. הוא בן 50 עוד מעט. הוא נולד בשנת 1968. חברי הטוב שמעון גר בניו ג'רזי, הוא גר על ידו. אשתי כבר נפטרה.

עבודה

אני, כל החיים שלי, התחלתי לעבוד במחשבים כשהשתחררתי מהצבא. כשלא ידעו מה זה מחשבים, ידעו מה זה ציוד קונבנציונלי. אני בין הראשונים בארץ שהתחיל לעבוד בציוד קונבנציונלי. זמן מה אחרי שעבדתי כאן בארץ, כפקיד בחברת "חירות", נסעתי עם אשתי לאמריקה. הייתה לה שם אחות. כשבאתי לאמריקה לא ידעתי אנגלית. התחלתי לעבוד בכל מיני מקומות עבודה של יהודים. היה לי שם חבר שהייתה לו חנות עיתונים. הוא אמר לי: "נתן, קח כל יום עיתון ותקרא. מה שלא תבין, אני אסביר לך". וכך התחלתי ללמוד אנגלית. אחרי שלמדתי קצת אנגלית הלכתי לעבוד בוול סטריט בציוד קונבנציונלי. אחרי שלוש שנים חזרתי לארץ ואז התחלתי לעבוד בעוד מקום פרטי אחר.

אחרי זה התחלתי לעבוד בחברת אל על. שם, המשכתי לעבוד בציוד קונבנציונלי. עם הזמן, אחר כך, התקדמנו והתחלנו לעבוד עם מחשב יותר חדיש. כל הציוד הקונבנציונלי נכנס למוח של המחשב. אני עבדתי באל על במקום רגיש מאוד. אני נתתי שירות לכל הלקוחות ולכל העובדים שהיו קשורים למחשבים. אני בעצם נתתי להם את שירות התקשורת הרחוקה. באל על האווירה הייתה מעולה. היו לי בוסים טובים. ביצעתי את העבודה על הצד הטוב ביותר. הבוס אהב והעריך אותי ואת צורת העבודה שלי.

כך עבדתי 40 שנה בחברת אל על. יצאתי לפנסיה בגיל 65, לא 67. לאחר מכן, אחרי שיצאתי לפנסיה, שמרתי על מבחני בגרות בכל המקצועות.

הווה

בתקופה זו, ב-2018, אני כבר בפנסיה משנת 2002. עברתי לגור בקריית אונו ב-2006. לפני שלושים שנה, אחרי שהייתי כבר גרוש, הייתה לי חברה עשר שנים. טיילנו והלכנו בחו"ל ביחד. נפרדנו בזמן רצח רבין לפני כעשרים שנים.

מאז שעברתי לקראון, לפני 12 שנה, התחלתי ללכת למועדון של המבוגרים בש"י עגנון.

זו השגרה שלי ברוב הימים –  אני קם בבוקר, אוכל ארוחת בוקר בבית – סלט, גבינה, קורנפלקס עם חלב… כשאני יכול אני הולך למועדון ובפעמים אחרות אני הולך לקניון, לבית קפה, רולדין ומדבר עם חברים מאל על. אני לא נפגש איתם, אלא מדבר איתם בטלפון.

לפני חודש חודשיים, נסענו האחיין שלי ואני לפולין, לורשה. משם נסענו להרוביישוב איפה שנולדתי.  שלוש שעות נסיעה ברכבת מהירה מוורשה להרוביישוב. הייתי בן שנה בפעם הקודמת שהייתי שם. לא ידעתי איפה גרתי, לא ידעתי כלום. רציתי רק לראות את המקום בו נולדתי. ראינו את המקום. אחרי שעתיים לא היה לנו מה לעשות, הרי אני לא הכרתי או ידעתי כלום באזור. המקום נראה קטן ודי מוזנח. בכל זאת, זה היה שווה את זה.

אחיי מתו כבר בארץ, כל המשפחה שלי כבר מתה. אני נשארתי היחיד. בכל זאת, יש לי את האחיין והאחיינית שלי שלרוב אני משוחח איתם בטלפון. מדברים ביחד כמעט כל יום. האחיין בן 60, והאחיינית בת  50 בערך.

האחיינית היא הבת של האח שלי – אליעזר שוסט. הקשר שלי איתם. היינו מדברים ביחד כמעט כל יום. אחיין בן 60, והאחיינית כבת 50. אשתו של אליעזר עוד חיה, אבל אני לא בקשר כל כך טוב איתה.

סיום

חלק הצלחתי, וחלק לא בחיים. בכל זאת, אני אוהב את החיים. הדבר הכי חשוב שלמדתי בחיים, שצריך אהבה. לפני הכל, אהבה. למה אהבה? כי יש סיפוק ממנה. היא קושרת אותך עם האדם שקרוב אליך, קושרת את הילדים אליך. היא כוללת הכל. בלי אהבה אין אף דבר טוב. חלק הצלחתי, וחלק לא בחיים. בכל זאת, אני ממשיך את החיים, אני אוהב את החיים.

אני קם בבוקר ונותן ערך לחיים. החיים מאוד מאוד יפים. אני אוהב קולנוע, אני אוהב לשמוע הרצאות, אני אוהב מסיבות, ריקודים. אנשים, אלו שמכירים אותי, מחשיבים אותי אדם חיובי מכל הבחינות: בחינת היום – יום, מפגשים חברתיים ואפילו בעבודה. אני אשמח שמי שיקרא את הספר יחשוב עליי כך גם.

לפני שאימא שלי נפטרה היא אמרה לי כך: "אתה תעשה חיים" – ביידיש. היא נפטרה פה בארץ, אצל אחי. אימא שלי נפטרה בגיל 70. אני כבר חי מעליה עשר שנים. משמעות המשפט היא: בזמן המלחמה לא נהניתי. לא היה לי אוכל, בגדים. שם גם לא יכולתי ללמוד. חיינו בסביר – לא היו לנו חיים! הם היו גיהינום! עכשיו הגענו לפה, אז תעשה חיים.

לכן, גם כשהתגרשתי, אמרו לי הרבנים תהנה מהחיים כמו שנהנית לפני  הנישואים. חיים רק פעם אחת ואני מקיים את מה שאמרו לי. אני נהנה מהחיים למרות המחלות שלי. יש לי סכרת מסוג 2.

הזוית האישית

דניאל: מאוד נהניתי להקשיב לנתן. הסיפור שלו היה מרתק. עכשיו אני יודע שלא רק אני אהנה מסיפורו.

מילון

געלעבט
חיים

ציטוטים

”הדבר הכי חשוב שלמדתי בחיים, שצריך אהבה. לפני הכל, אהבה.“