מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נרקיס אברהם אליהו

נרקיס ורום - קשר רב דורי
אין מרחק לאהבה
קורותיה של נרקיס אברהם אליהו

שמי נרקיס (פרח), השם שלי ניתן לי על שמה של אימא של סבתא. נולדתי בכורדיסטן – חבל עיראק בשנת 1948. אני מציינת את יום ההולדת עם המשפחה והילדים. אני הבת החמישית במשפחה מבין תשע בנות. לא הייתה לי הרגשה מיוחדת לגבי מיקומי במשפחה, חיינו את המציאות כמו שהיא. כולם קיבלו במשפחה את אותו היחס. אימא שלי אמרה שמרוב שהייתי ילדה טובה היא לא הרגישה אותי בבטן.

אנחנו 9 בנות בבית, אמא לקחה את זה קשה שיש רק בנות. בלידה לפני האחרונה אמא נשאה בבטן תאומים, בן ובת. הבן לא שרד את הלידה. בכורדיסטן, פעם בשבוע הנשים היו הולכות לנהר להתקלח ולכבס.

כשהייתי בת שלוש עלינו לארץ, את כל החפצים השאנו בכורדיסטן. מיהרנו לעזוב ולא היה זמן לקחת חפצים. כשהגענו לארץ, חיינו באוהלים שלושה שבועות בשער העלייה, אחר כך עברנו ישר למעברת מגידו. במעברה חיינו בצריפים כל המשפחה. ממעברת מגידו עברנו לגור ביישוב אלקוש. גרנו במבנה מבנייה ערבית עשוי מאבן, רצפה צבעונית וחדרים גדולים. הינו 11 נפשות כולל ההורים.

באלקוש אני זוכרת את המרפאה והבית כנסת היטב. באלקוש היו מורות חיילות שלימדו את העולים קרוא וכתוב של השפה העיברית.

תחביבים ומנהגי ילדות

בילדותי לא היו הרבה אפשרויות למשחקים, שיחקנו בגולות, שבע אבנים וקפיצה על דילגית. בחגים כל הבנות היו לוקחות מצרכים ודברים לפיקניק והיו מדליקות מדורה ומכינות תבשלים. בחג פסח הינו חוגגים עם כמה משפחות קרובות, היינו פורסים מזרנים על הריצפה ומקיימים את ליל הסדר.

שירי ילדות

בילדות אהבתי לשמוע את יהורם גאון, אילנית (זמרת שזכתה באורוויזיון). השירים של פעם היו יותר משמעותיים ובעלי תוכן.

למודים

הייתי בגן במעברת מגידו, סיפרו אותי תספורת ממש קצרה, כך הוחלט כדי שלא יהיו כינים, ההורים לא ידעו על כך, הם היו בטראומה כאשר ראו אותי עם התספורת הקצוצה.

בבית ספר, עד כיתה ד' למדתי באלקוש ואחר כך למדתי במעלות בבית הספר "יהלום". בבית הספר התיכון למדתי במעלות, רק שיעורי ערב במשך שנתיים, אחר כך הפסקתי ללמוד כי הייתי חייבת לעזור להורים שלי בעבודות החקלאות.

זכורה לי חוויה נוראית מתקופת בית ספר "יהלום". היינו אוכלים ארוחת צהריים בבית הספר ומי שלא היה מתנהג יפה, הטבחית הייתה מביאה לו מכה עם המצקת. מנהל הבית ספר, כשילד היה בעונש הוא היה מכה אותו באצבעות עם הסרגל. זו הייתה תקופה אחרת.

תקופת הבגרות

כשגרתי באלקוש כל הבנות היו נוסעות מידי פעם לסרט במעלות, ההורים היו מביאים לנו מידי פעם כסף, בתמורה לכל העזרה בבית ובמשק.

תפקידים ומקומות עבודה

עבדתי במושב שתולה כסייעת בגן ילדים. לא בחרתי בעבודה הזאת, היה מחסור וצורך בסייעות וככה הגעתי למקצוע. עסקתי בזה משנת 1992 עד 2002. אני מאוד  אוהבת ילדים ולכן העיסוק הזה התאים לי. היום אני בגמלאות.

מנהגים ומסורות

הבית שלנו הוא בית שומר מסורת, כל שבת מקיימים קידוש, ברכת המזון ובית כנסת. בחגים אנחנו מזמינים את אחותי ועד משפחה וחוגגים יחדיו. אני מאוד אוהבת את כל החגים.

עלייה לארץ

בשנת 1951, כשהייתי בת שלוש עלינו לארץ. אבא שלי ממש חיכה ליום העלייה, הורי הרגישו שהם לא שייכים לכורדיסטן, עוד שם הם היו מאוד ציונים. אבא שלי ידע את השפה העברית. הוא היה רב שקידש כלות וחתנים, מוהל, שוחט ולימד תלמידים תורה.

פעילויות מיוחדות

לפני עשר שני הינו בארצות הברית, במרוקו, איטליה, שוויץ. אנחנו נוסעים לטיולים כשרים עם מדריך.

סיפור אהבה

כשגרנו במושב אלקוש, לא היה מקובל לצאת עם חבר בלי שהמשפחה תדע. בעלי גר בזמנו ברמלה, ואז היה נהוג שאם בחורה רוצה לצאת עם בחור, אז ההורים מהמשפחה שלו צריכים לבוא ולבקש את ידה מההורים שלה. בגלל המרחק, אימא שלי סירבה שאני אתחתן איתו ואהיה רחוקה ממנה. היינו רגילים להיות בקרבת ההורים.

בפעם הראשונה ההורים שלו באו ואימא שלי לא הסכימה, לאחר מכן שלחו נציגים מהמשפחה שלו לשכנע את אימא ושוב לא הסכימה. אחרי כמה זמן שלחו עוד נציג מהמשפחה ואימא שלי שאהבה מאוד להכניס אורחים, כשהאורח היה בבית היא הכינה ארוחת צהריים. הם ישבו סביב השולחן לאכול, והנציג מהמשפחה שלו סירב לשבת לאכול איתם. אז הוא אמר לאימא שלי עד שלא תיתני לי את המילה שלך שאת מסכימה לנישואים של בתך אני לא אתיישב לאכול. אצל אימא שלי לא היה בא בחשבון שאורח יבוא ולא יאכל. ומפה הכל התחיל. מאז הסתדרו העניינים ונישאנו בשנת 1967 אחרי מלחמת ששת הימים.

….. מאז אנו חיים באושר

הקמת משפחה

המשפחות שלי ושל בעלי הכירו עוד בכורדיסטן, הוא היה בא לבקר את אחותו שגרה באלקוש וכך ראה אותי והתאהב. אימא כאמור התנגדה כי רצתה שהבנות יתחתנו ויישארו במושב ולבסוף הסכימה.

התחתנתי בשנת 67 אחרי מלחמת ששת הימים, החתונה הייתה ברמלה, את החינה חגגנו במועדון של אלקוש. בשנת 68 נולדה בתנו הבכורה, הייתי בת עשרים כשילדתי אותה. היום יש לי ארבע בנות ובן. נכד אחד ושלוש נכדות. הם באים לבקר בערך פעם בשבועיים.

מנהגים היום

אני קמה בבוקר, מארגנת את הבית, מכינה ארוחת צהריים, עושה סידורים. כל יום שני נמצאת במועדון בשומרה, שם עושה ספורט, עבודות יד ואוכלת ארוחת בוקר. יש לי מנוי בהיכל התרבות בנהריה להצגות. נוסעת לטיולים מהמועדון, נפגשת עם חברות מנהריה. אני רוצה לעשות מנוי לקאנטרי, ופתוחה לכל מיני דברים שאפשר להנות בהם מהחיים.

קישור למתכון עלי גפן ממולאים של נרקיס

הזוית האישית

רום: במהלך התהליך למדתי רבות על ילדותה ועברה של נרקיס. למדתי כי חשוב לשמר את העבר, לשמר את הזיכרונות והאירועים החשובים. תכנית הקשר הרב דורי בעייני מצוינת ועוזרת לשימור סיפורי המבוגרים. שמחתי לקחת חלק פעיל, לשמוע ולהתעניין. נהניתי לבשל עם המבוגרים, ובמיוחד נהניתי לעבוד ולשמוע את הסיפור של נרקיס. התחברנו מאוד וראיתי כי שתינו נהנות מתהליך זה.

מילון

מעברה
צריף בו גרו העולים החדשים לתקופה זמנית

אלקוש
אֶלְקוֹשׁ הוא מושב באזור הצפון ליד העיר מעלות תרשיחא, בקרבת הגבול בין ישראל ללבנון, ומהווה חלק מהמועצה האזורית מעלה יוסף. היישוב שוכן גובה שבין 630-670 מטר מעל פני הים. היישוב הוקם בשנת 1949 על ידי עולים מתימן בכפר הערבי דיר אל-קאסי, שתושביו עזבוהו באוקטובר 1948 במהלך מבצע חירם. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”היינו אוכלים ארוחת צהריים בביה"ס, מי שלא התנהג יפה קיבל מכה מהטבחית עם המצקת. “