מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נקמה מתוקה בנאצים

באסרו חג סוכות נולדתי
שמי חנה לוין נולדתי בכ"ג תשרי ה'תש"ט 26/10/1948. נקראתי על שם סבתי חנה (הלנה) שנרצחה בשואה.
הוריי היו ניצולי שואה אמי מרים-פועה בת דוד וולף וחנה רוט נולדה בהונגריה, ואבי אהרון שמואל בן
משה-יצחק ופייגלע זינגר נולד בסלובקיה.
אמי הייתה בת 15 כשנלקחה עם כל המשפחה לאושוויץ. אמי החזיקה את אחיה הקטן בידיה ומנגלה ימ"ש
אמר לה למסור את הילד לאמה וללכת ימינה. אמה וחמישה בנים נהרגו במשרפות הגזים. אמי הייתה
במחנה עבודה במשך שנה עד השחרור. גם את אבי רצו הגרמנים לקחת למחנה, אבל אביו אמר לו ולאחותו
לרדת מהרכבת ולברוח. הם התחבאו במשך 4 שנים בכול מיני מקומות עד השחרור, וכך ניצלו בעזרת ה'.
הוריי נפגשו ברכבת בדרך לארץ-ישראל, ונסעו באוניית מעפילים שנקראה "כנסת-ישראל". הם לא הורשו
להיכנס לארץ ע"י הבריטים ששלטו, ונשלחו לקפריסין – שם התחתנו. לאחר שנה הם הגיעו לארץ ישראל,
והכניסו אותם למחנה עולים ב'עתלית'. שם שאלו אותם היכן הם רוצים לגור בארץ-ישראל בנתניה או ברעננה.
אמי בחרה לגור ברעננה כי המילה רעננה משמעותה רעננות – התחדשות.
אמי לא רצתה להיכנס למחנה עולים, והוריי נשארו ברחוב ללא בית. אבל גברת פוזן מרחוב אחוזה שמעה בכי בחוץ, יצאה ואמרה שיש לה אורווה בחצר ביתה, והיא מוכנה להשכיר אותה. הם אכן נענו ועברו לגור שם.
אבי מיד נלקח לצבא כחייל במלחמת השחרור. לסוכות אבי קיבל חופשה אבל לא יכל לבנות סוכה כי היה פצוע ולכן אמי בנתה את הסוכה לבדה. באסרו חג סוכות נולדתי.  
אחרי נולדו כמובן עוד ילדים. על כל ילד שנולד אמי אמרה שזאת נקמה בנאצים. חלקם נקראו על שם קורבנות
שואה. כשאחי משה נולד חליתי בדלקת ריאות והרופא החליט לשלוח אותי לבית חולים בילינסון. הייתי בת
שנה וחצי, אבי חזר מהצבא ולא ראה אותי בבית ואת אמי בוכה. לשאלתו איפה אני? היא סיפרה לו… ומיד
נסע לפתח תקווה ו'גנב' אותי מבית הרפואה, לבושה בפיג'מה של בית החולים ובמכנסים שהגיעו עד הרצפה.
הייתי מאוד רגישה וכל מחלה שצצה באזור נדבקתי בה. כעת אני יודעת שאני אלרגית אבל אז
נבהלתי מאד. כשהוסיפו חדר לבית השתמשו במלט הכנסתי את היד למלט ושיחקתי. נהיה לי פצע
באצבע והוא הזדהם עד לפטרייה שהתפשטה לכל היד. השתמשתי בהמון משחות כדי לרפא וכלום לא עזר
אפילו מאנגליה הביאו לי משחת אבוקדו. לאחר שנשאתי ונולד לי כמה ילדים החלטתי לבקש ברכה מהרבי
וב"ה זה התרפא. באורווה לא היה חשמל, ולכן השתמשו במנורות נפט שנקראו לאמפה. על הקירות נוצר
צל ומאוד פחדתי מהצל . אבי הרגיע אותי ואמר לי שזה שום דבר, ואני קראתי לזה שונדרנדה. מאז אחי
ואחיותיי השתמשו בביטוי הזה בכדי לתאר אותי.
באורווה לא היו מקלחת ושירותים, רק בחצר. כמובן שאני פחדתי ללכת לשם. את המקלחות עשינו בקערה
שנקראה 'פיילה', ובה כבסו את הכביסה. יום אחד אמי הביאה קומקום עם מים רותחים, ואני שלחתי את
ידי למים ונכוויתי. בחצר היה עץ תות גדול, ואנחנו אהבנו לטפס עליו. את התותים לא אכלתי כי הם היו
נראים כמו תולעים. בחורף היה מאוד קשה וקר. יום אחד ירד גשם חזק מאוד. האורווה הייתה במורד הגבעה
והמים זרמו מרחוב אחוזה לתוך הבית שלנו, ואנחנו קפצנו בבהלה על המיטה. כל הבית התמלא מים
עד גובה המיטה, ואמי עבדה קשה כדי להוציא את המים.
לגן הילדים של מרתה בלאו הלכתי רק כאשר אחי משה הצטרף אלי. מאוד נהניתי בגן ואהבתי לצייר.

בילדותי

בילדותי
כשהייתי בת 6 אבי חשש מה יהיה עם החינוך שלנו  והלך לחזון איש ושאל אותו מה לעשות, האם להישאר
ברעננה או לעבור לבני ברק? החזו"א אמר לו להישאר ברעננה. נכנסתי ללמוד בבי"ס יבנה, [שם למדתי
עד כיתה ה'.
כשהייתי בת 7 עברנו דירה לרחוב גורדון 18 ברעננה, שם כבר היה לנו חשמל אבל עדיין לא היה מקרר
חשמלי אלא מקרר עם קרח. לפעמים היינו צריכים להביא את הקרח בידיים. פעם אחת החזקתי את
הקרח והוא החליק לי מהידיים ונפל לי על הרגל והציפורן שלי נשברה.
הדירה ברח' גורדון הייתה קטנה: 2 חדרים ומטבח, חצר יפה וגינה עם פרחים ושיחים ובתוכה עצי פרי: רימון,
אבוקדו, גויאבה, שסק, אגוז פקאן, חבוש ועל כל עץ יש לי סיפור. בקצה החצר מחסן ובו מכונת כביסה.
את הבגדים תלינו על חבלים בחצר ואת הגרביים תלינו על הגדר של הפרדס שהיה מאחורי הבית. כמובן
שאכלנו גם תפוזים מהענפים שהשתלשלו מעבר לגדר.
בארץ הייתה "מלחמת סיני". אבי כמובן השתתף ונלחם וכשחזר הביא 'שלל', מטפחת ראש ערביה
אדומה לאמי. לקראת הגיעי לגיל מצוות אבי וחבריו החליטו שאנחנו צריכים לקבל חינוך חרדי ולכן עברנו
ללמוד בבית ספר "בית יעקב" בהרצליה. הכרתי חברות חדשות ונהניתי, זאת הייתה חוויה לנסוע כל יום
באוטובוס כשבגרוש היה חור. אבל בשבת לא יכולתי לבא ל"פעולות". שם למדתי עד כיתה ח'.
אבי עבד בחברה קדישא בתל אביב הוא הכיר את מנהל הסמינר הרב שצרנסקי ולכן נרשמתי ללמוד שם.
הנסיעות היו ארוכות וקשות לא פעם איחרתי לביה"ס והמנהל מנע ממני את הכניסה לכיתה. את שיעורי
הבית במתמטיקה הכנתי באוטובוס בכדי שאוכל לעזור בבית. היה מאוד חשוב להורי שאלמד! אמי אמרה:
"אני לא זכיתי ללמוד כראוי בגלל השואה".
ואני הייתי חייבת ללמוד, ולמדתי הוראה. בשנתיים האחרונות בסמינר למדתי בשעות אחר-הצהרים והיה פחד
לחזור הביתה בלילה בגלל השועלים והנחשים שהיו ברחוב.
ב"ה קבלתי עבודה כמורה בבית ספר "בית יעקב" בקרית שמונה, שם לימדתי שנה ובתקופה הזאת נשלחו
קטיושות ונהרגו אנשים. זאת הייתה תקופה מפחידה. כל רעש הקפיץ אותנו, אבל היו גם חוויות. טיילנו בהרים
וקטפנו רקפות וכלניות, נסענו לטבריה והתרחצנו בכינרת, היינו בצפת  ובגולן החלקנו בשלג. וכמובן שבל"ג
בעומר היינו במירון יחד עם התלמידות שכבר היו שם במשך שבועיים.
סיימתי את שנת השליחות בקרית שמונה והתחלתי ללמד ברעננה בביה"ס "יסודי התורה" ו"בית יעקב"
במשך שנתיים כל מיני מקצועות. החלטתי ללמוד מקצוע נוסף תכנות מחשבים. כשפרצה מלחמת ששת הימים,
הייתי ממלאת מקום בבית ספר "יסודי התורה" ברעננה לבנים במקום מורה שיצא למילואים. בחצר שלנו
חפרו "שוחה" (תעלה) מקלט באדמה וכיסו אותו בלוח עץ וכל פעם שהייתה אזעקה היינו רצים לשוחה.
אבא היה מגויס בתור איש זק"א הוא היה מומחה בזיהוי חללים. הוא שוחרר חודש אחרי המלחמה. אז הוא
החליט לגדל זקן עד אז הוא גלח. מיד לאחר המלחמה חברתי (שכנתי) עלינה מלריך התחתנה ועזרתי לה
להתארגן  לחתונה בתסרוקת איפור וכו'.
עזבתי את ההוראה ועבדתי בתכנות בתל-אביב. בזמן זה הכרתי את בעלי אברהם שיחי' שקיבל הוראה מהרבי
לחזור לארץ ולמצוא את בת זוגתו ולגור בנחל'ה. ב-ו' אדר תשל"א נישאנו באולמי וויז'ניץ בבני ברק. ובשליחות
הרבי באנו לגור בנחלת הר חב"ד בק.מלאכי. המעבר והמרחק מהמשפחה היו לי קשים, אך אחי ואחיותיי
הושיטו תמיד יד לעזרה.
סוכות היה החג שלי.
הסוכה שברחוב גורדון של משפחת זינגר הייתה בין הסוכות היפות ברעננה. אבי הכין
קישוטים שונים, ביניהם כוכבים, כמובן שהוא לימד אותנו להכין כוכבים בכל מיני צבעים. אך חב"ד לא נוהגים
לקשט את הסוכה ולכן כל שנה באנו לבקר את הוריי בכדי להתברך לכבוד יום הולדתי שחל באסרו חג וכדי
לראות את הסוכה.
אחרי פסח כשהגענו לנחל'ה התחילו להגיע עולים חדשים מרוסיה, גרוזיה ובוכרה. זה היה מרכז קליטה
והתקבלתי כמורה באולפן. לימדתי כמה קבוצות עברית, לא ידעתי רוסית והכול היה בעזרת תמונות ופנטומימה.
מרכז הקליטה נסגר והתקבלתי ללמד בבי"ס "חב"ד בנות" בקרית מלאכי בנחלת הר חב"ד. בשנת השבתון
החלטתי להשתלם ב" יישומי מחשב" ולשמחתי חזרתי ללמד ולהטמיע מחשבים בבית הספר. הייתי גם
רכזת מחשבים.
בגיל 60 יצאתי לפנסיה וכעת אני נהנית מהנכדים ומהמשפחה ומציירת בחוג לאומנות.

מילון

לאמפה
מנורות נפט

פיילה
גיגית - קערה גדולה, בעלת תחתית שטוחה ושתי ידיות מצדדיה להרמה ולתליה, עשויה מעץ, פח מגולוון או פלסטיק.

"פעולות"
מפגשים חברתיים שהתקיימו בשבת.

ציטוטים

”"על כל ילד שנולד אמי אמרה שזאת נקמה בנאצים"“

”כיום, אני נהנית מהנכדים ומהמשפחה ומציירת בחוג לאומנות.“