מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נצחון הנצחונים

רחלי לוי, הנכדה המתעדת
סבא אברהם וסבתא אסתר
שואת יהודי יוון: סבא אברהם וסבתא אסתר (בללי) נצחון

אברהם ניצחון (Nassachon) מס' אסיר 122264, אסתר בללי מס' אסירה A8394

סבא נולד בעיר פטרה ביוון בשנת 1924. בהגיעו לגיל 9 עברה המשפחה להתגורר בסלוניקי. הוא נשלח במשלוח ה-17 מסלוניקי לאושוויץ. סבא יצא מסלוניקי עם דוד אחיו בתאריך 9/5/1943 והגיע בתאריך 16/5/1943 לאושוויץ.

הוריו ואח נוסף נשלחו למחנה לפני כן, כפי הנראה במשלוח החמישי. ההורים הועברו מיד לתאי הגזים וישראל, האח, לאחר שלושה חודשים נפצע והועבר לבלוק החולים. חודשיים לאחר מכן, כשנעשתה סלקציה, נשלח לתאי הגזים. הסיבה למשלוחים השונים נובעת, כפי הנראה, מהעובדה שסבא ודוד נשלחו קודם לעבודות כפייה – אליהן שלחו את הצעירים – ורק לאחר מכן הוחזרו לסלוניקי, משם נשלחו לאושוויץ.

כחודשיים לאחר שהותם באושוויץ נשלחו סבא ודוד למחנה העבודה הידוע לשימצה "יאבוז'נו" שבפולין, אליו הועברו כ-1500 פועלי כפייה יהודים-יוונים והועסקו במכרות הפחם שהיו מרוחקים כ-7 ק"מ מהמחנה עצמו. הם היו יוצאים בקבוצות של עשרה, כשכל זוג כבול בשלשלאות ברזל. העבודה במכרות הייתה קשה מאוד ורבים מהעובדים מצאו בו את מותם.

סבא ודוד היו בחורים חזקים שהצליחו לסיים את עבודתם לפני הזמן וכפרס קיבלו מהגרמנים מנת מזון נוספת לכל אחד מהם. מנה שהייתה "עשירה" יותר ממנות המזון הרגילות שקיבלו שאר האסירים, היא כללה מרק שהיו בו גם ירקות. זה מה שהחזיק אותם בריאים וחזקים עד שנת 1944, אז חלה דוד בדיזנטריה והועבר לבלוק החולים בתאריך 18/1/1944. סבא, שרצה להישאר עם דוד, ניסה להתחלות בכל פעם על מנת שיעבירו גם אותו לבלוק החולים, ועל כך קיבל מכות קשות וכואבות לא פעם ואף שברו לו את כל השיניים. רצה הגורל – והגרמנים – ולא העבירו אותו לבלוק החולים. סבא הצליח מספר פעמים לחמוק מעבודה ולהביא לדוד ולשאר החולים בבלוק מעט אוכל. בשלב זה סבא כבר חי בתחושה שאין לו מה להפסיד, מכיוון שמלבד דוד אין לו שום דבר בעולם, לא היה אכפת לו שהגרמנים יתפסו אותו כשהיה מסתנן לבלוק החולים. באחד הימים, בתאריך 3/2/1944, הגיעו חמש משאיות ולקחו את כל החולים מבלוק החולים, כולל את דוד, אל תאי הגזים.

סבא נותר לבדו. האירוע הזה שבר את סבא והוא איבד את הרצון לחיות. לכן ניסה שוב להתחמק מעבודה ולעשות כל מיני בעיות על מנת שהגרמנים יהרגו גם אותו, אך הגרמנים, שהיו זקוקים לבחורים חזקים לעבודה, לא שלחו אותו אל המוות. עם הזמן סבא הבין שאינו יכול להמשיך ולעשות בעיות והרצון לחיות שב אליו לאט לאט. הוא המשיך לעבוד במכרות הפחם אליהם נלקחו מהמחנה ברכבות ובתום המשמרת הוחזרו ברכבת למחנה. בזמן שהותו במחנה יאבוז'נו למד סבא פולנית. מכיוון שהגרמנים לא ירדו למכרות, הוא עשה "עסקים" עם הפולנים ששמרו עליו ועל שאר האסירים. בתמורה לנעליים החדשות שקיבל ונתן לפולני, הוא קיבל את הנעליים הישנות של הפולני ומנת אוכל שכללה לחם, נקניק וירקות טריים. את מנת האוכל הזו היה סבא אוכל במכרה ואת מנת האוכל שקיבל מהגרמנים היה שומר ובערב היה נותן אותה, לדוגמא, לבחור שקיבל חולצה חדשה – ובתמורה למנה זו היה מקבל את החולצה. למחרת היה נותן את החולצה לשומר הפולני ומקבל את מנת האוכל העשירה. כך היה עושה בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו. בצורה זו הוא הצליח להתקיים במקום שבו רבים מצאו את מותם.

סבא אברהם בצעירותו

בתום המלחמה (חודש ינואר 1945) הצעידו הגרמנים את האסירים שנותרו בחיים במשך ארבעה ימים ושלושה לילות עד למחנה "וילהלמסהאפן" (Wilhelmshaven) שבגרמניה. במהלך הצעידה לא נתנו להם מים וכדי להרוות את צימאונם הם המסו את השלג ושתו. כמובן, מי שפחות התמזל מזלו והשתרך מאחור – ירו בו.

מספר ימים לפני כניסת הרוסים למחנה, קראו הגרמנים לכולם לצאת מהצריפים החוצה וירו בהם. סבא, ששמע את היריות, החליט לא לצאת ונשאר בצריף. במשך יומיים נשאר בתוך הצריף לבדו ולאחר שיצא ראה שנשארו עוד מעט ניצולים. הם מצאו את מחסני המזון והתקיימו על מזון זה במשך יומיים עד שהגיעו הרוסים ושחררו אותם. הרוסים אפשרו למשוחררים ללכת לאן שהם רוצים וסבא, עם עוד חבר, החליטו ללכת לעומק אזור הכיבוש הרוסי על מנת להתרחק מהחזית. הם הגיעו לכפר גרמני בו היו נשים, ילדים וזקנים בלבד. במשך ארבעים יום הם שהו בכפר הזה, שם קיבלו מהנשים המפוחדות שמיכות ואוכל. לאחר כארבעים יום, בעקבות שמועות שהרוסים אוספים את כל הניצולים בעיר קטוביץ שבפולין ומשם שולחים אותם הביתה, הם התחילו ללכת לכיוון קטוביץ. בדרך-לא-דרך הם הצליחו לחצות את הגבול לפולין. בקטוביץ היו עוד 120 ניצולים מיוון, כפי הנראה שם הכיר סבי את סבתי – אסתר בללי, ולאחר שהות של שלושה חודשים בעיר הפולנית העבירו אותם הרוסים למחנה פליטים בעירה ברוסיה, מכיוון שביוון באותה עת התחוללה מלחמת אזרחים ולכן לא יכלו להחזיר אותם לשם.

סבתא אסתר בללי

סבתא נולדה בקורפו בשנת 1924. היא נתפסה עם משפחתה בקורפו. הם יצאו במשלוח מס' 21 בתאריך 9/6/1944 והגיעו לאושוויץ בתאריך 30/6/1944: הורים, חמש אחיות ושני אחים. את ההורים ושתיים מן האחיות (לוקיה ומטילדה), יחד עם ילדיהן הקטנים, העבירו מיד לתאי הגזים. אין לנו מידע מפורט על מהלך חייהם של השאר. ידוע לנו שאחד האחים של סבתא (מנחם או סבינו) שרד עד סוף המלחמה וביום שהגרמנים התפנו מהמחנה ביקשו ממנו לסחוב להם את המזוודות, כשסיים – ירו בו. את המלחמה שרדו סבתא ושתיים מאחיותיה (אספרנצה וסנדרה) שעלו לארץ רק אחרי קום המדינה.

במחנה הפליטים ברוסיה שהו סבתא וסבא כשבעה חודשים ובסוף שנת 1945 הועברו לאתונה. מכיוון שסבתי רצתה להתחתן בנוכחות שתי אחיותיה שניצלו גם הן, הם נסעו לקורפו להתחתן ולאחר מכן חזרו להכשרה באתונה. בהכשרה פגש סבי את אחיו ג'קו – כל אחד מהם חשב שהשני אינו בין החיים. ביום בו נפגשו עזב ג'קו את ההכשרה ועלה לארץ. סבי וסבתי נשארו בהכשרה עד אוגוסט שנת 1946, שם גם נולדה דודתי מזל. באוגוסט שנת 1946 עלו סבי וסבתי, עם תינוקת בת שבועיים בלבד, על האונייה הנרייטה סולד, בדרכם לארץ ישראל.

אך תלאותיהם לא הסתיימו – כשהגיעו לחופי הארץ, תפסו אותם הבריטים וגירשו אותם לקפריסין. במחנה בקפריסין שהו כשלושה חודשים, בסופם הגיעו לנמל חיפה באונייה. מחיפה נסעו לתל אביב, ושם פגשו את שני האחים של סבי שהתגוררו בעיר. את תחילת דרכם בארץ התחילו סבי וסבתי בגג של בית אליו פלשו, כפי שעשו לא פעם רבים בתקופה זו.

סבתא וסבא שאחרי

אף על פי ולמרות כל מה שעברו, כאמור, התחתנו סבא וסבתא והמשיכו את החיים. בארץ נולדו להן עוד שתי בנות אחרי מזל, רבקה ולונה. סבי היה בן אדם שמח שאהב מאוד את המוסיקה היוונית, לשיר ולרקוד לצליליה וכמובן הוא אהב את האוכל היווני. בכל אירוע או הזדמנות שהייתה לו, רקד את ה"זביקיקו", ה"סירטאקי" וה"חסאפיקו", שתה אוזו ו"פתח שולחן" עם מזטים כיד המלך.

הזוית האישית

רחלי: התיעוד חשוב לי על מנת שהדורות הבאים ידעו את קורות היהודים בשואה גם מזווית אישית. נכון שקוראים ולומדים את הדברים מספרי ההיסטוריה, אך הסיפור האישי נותן לנושא עוד יותר אחיזה והמחשה לדברים המזעזעים שהיהודים חוו בשואה. ולא פחות חשוב לי שסבא שלי וסבתא שלי לא יישכחו וייזכרו כגיבורים שהצליחו לשרוד את הזוועות האלו.

התיעוד התגבש מסיפורים של אמי ששמעה מהוריה, מעבודה שעשתה אחת מבנות המשפחה על סבתה ושם שילבה סיפורים ששמעה מסבי ומאחיו וכמובן התאריכים הם מרשימות ומסמכים שהעבירה אלי סופי קוסטי ΣΟΦΗ ΚΩΣΤΗ (מקהילת יוון).

מילון

וילהלמסהאפן
וילהלמסהאפן היא עיר נמל בסקסוניה התחתונה שבגרמניה. היא נמצאת בחוף המערבי של יאדבוזן (Jadebusen, מפרץ יאדה שבים הצפוני). אוכלוסייתה מנתה 83,238 נפש ב-2006. (ויקיפדיה)

מחנה הריכוז יאבוז'נו
מחנה הריכוז יאבוז'נו היה מחנה ריכוז בפולין, אשר הוקם על ידי הנאצים ב-1943, בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחר המלחמה היה בשימוש במשך תקופה קצרה על ידי הסובייטים ועל ידי הממשלה הקומוניסטית הפולנית עד 1956. כיום אתר המחנה הוא שיכון מגורים, ובמקום נמצא גם אתר זיכרון לקורבנות המחנה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”מספר ימים לפני כניסת הרוסים למחנה, קראו הגרמנים לכולם לצאת מהצריפים החוצה וירו בהם“

”סבי היה אדם שמח שאהב מאוד לרקוד, לאכול ולשמוח. בכל הזדמנות שהייתה לו רקד, שתה אוזו ו"פתח שולחן" עם מזטים כיד המלך“