מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נערי רפול

רפי ואור במהלך התכנית
רפי בילדותו
כיצד הוקם הפרויקט ׳נערי רפול׳

שמי רפי שושני , גדלתי בקיבוץ גבת. שירתי בצה"ל כמפקד פלוגה. בעקבות פציעה שהייתה לי בעבודה ירד לי הפרופיל הרפואי ועברתי לשרת בחיל חימוש.

זהו סיפור לא שמח, אבל גם לא כל כך עצוב. הסיפור הוא על נער אשר החיים לא האירו לו פנים, בלשון המעטה. זה נער אשר באמצעותו אני למדתי לקח לכל חיי. שנאמר: "מכל מלמדי השכלתי". הוא, נער שגדל במשפחה קשת יום, בבית מרובה בילדים. השכלה – היו דברים הקודמים לה. אני, בן קיבוץ שלא חַסַר דבר, שלא נחשף לתלאות החיים ולקשיי יום. 12 כיתות, זה היה בשבילי מובן מאליו. שירות בצה"ל עם תום הלימודים, היה מובן וברור לכולנו, כמו גם המחויבות. נפגשנו: הוא, חייל בסדנא של צה"ל. אני, מחליף את מפקד הסדנא, למשך חודש וחצי, במסגרת שירות מילואים. כמפקד אשר עבר קורסים בצבא של אז, אשר אימץ דפוסי התנהגות מימי הצבא הבריטי, שמקימי צה"ל היו חניכיו. מסדר בוקר חייב להיות בשלשות עם: "לימין שוּר", גילוח, אשר נבדק בעזרת גב היד של המפקד, ו… נעליים מצוחצחות. כפי שלימדוני, המפקד הוא זה שחייב לערוך את מסדר הבוקר ולוודא שהכללים נשמרים. הנורמה בסדנה היתה שונה. ביומי הראשון כמפקד בסדנה, באתי בתמימות קיבוצניקית לערוך מסדר בוקר. מובן ששלשות לא היו שלשות, לימין שוּר- מי שמע על זה? כללי המשחק בצבא קובעים ובצדק, שהמפקד קובע – אי ציות למפקד הינה עבירה עליה מענישים. כאן תחילתו של הלקח. נערנו הצעיר לא צחצח את נעליו. זאת עבירה עליה לא מענישים, אבל ללמד לקח,  צריך. לא הספקת לצחצח את הנעלים, אתה נשאר הלילה בבסיס כדי שיהיה לך די זמן לעשות זאת. למחרת, שוב מסדר ושוב הנעלים לא מצוחצחות. מה שאומר שלילה אחד לא מספיק.

משום מה אצלי הקיבוצניק, התעורר ספק אם זו הדרך. העברתי את המסדר לאחד הקצינים והלכתי עם הנער לחדרו. שם אמרתי לו שיביא את משחת הנעלים שלו. שם בחדרו, אני הבינותי: בביתו מה שהיה חשוב זה האוכל, משחת נעלים כלל לא הייתה. ביקשתי מחייל שהיה בתורנות את משחת הנעלים שלו. הגשתי לנער את המשחה בקופסא שטוחה,  אשר כדי לפתוח אותה יש לסובב את הפרפר שבשוליה. מובן שהנער לא הצליח לפתוח.כאשר פתחתי את הקופסא ונתתי לו גם מברשת, הוא לא ידע מה לעשות בהן. יצאתי איתו החוצה למעקה המרפסת, צחצחתי לו נעל אחת והוריתי לו לעשות כמוני. הלכתי איתו ל"שק״ם" וקניתי לו משחה ומברשת. ושוב מסדר בקר ולמחרת עוד מסדר ועוד אחד, הנעליים מצוחצחות להפליא. כאן – אני למדתי את הלקח: "לפני שמלמדים לקח, יש לבדוק אם לא צריך פשוט ללמד".

עם הלקח הזה, הדרך בין קיבוץ יפעת (ביתי), לתל עדשים (ביתו של רפול, הרמטכ״ל דאז) היתה קצרה. תגובתו הראשונה של רפול הייתה: ״למה אתה חושב שזה ענין של צה"ל?״. תשובתי היתה: ״זה עניין של עם ישראל ואתה רמטכ"ל״. בהמשך אחרי שבועיים, נסיעה של רפול בכוון ההפוך. כאן ביפעת נאמר לי על ידו, "אתה בא לצבא!" לשאלתי ״בשביל מה?״ נאמר לי: ״לעשות את מה שדברת״. אני לא נוהג להיבהל, אבל הפעם נבהלתי קצת. לאמירתי שאיני מבין כלום בעניין, באה תשובתו של רפול: "אז תלמד, יהיה לך ויהיה לעם ישראל".

בהמשך לאמירתו החד משמעית של רפול, אכן התנדבתי לנסות. התגייסתי לצבא והקמתי את ׳נערי רפול׳. בתחילת הדרך עסקתי בהגדרות ובניסוח היעדים למסגרת מסודרת. בין היתר נדרש גם שם למסגרת. היה ברור השם שיבחר, אסור שיטיל סטיגמה על החיילים. בין השמות שהוצעו: "מרכז קידום אוכלוסיות חלשות". המילה "חלשות" הרתיע אותנו וקבענו לבסוף את השם מקא"ם: מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות. פרויקט זה עם שינויים נמשך גם היום.

הזוית האישית

אור: היה כיף לעבוד עם סבא בתכנית, ובמיוחד היה מעניין בסיור בבית התפוצות.

רפי, סבא של אור: הייתה לי חוויה מעניינת ומהנה.

מילון

מסדר
נוהל צבאי לבדיקת ציוד ונוכחות חיילים או כחלק מטקס צבאי.

נערי רפול
מיזם של הרמטכ״ל רפול בשנת 1973, שכלל גיוס ושילוב של חיילים מאוכלוסיות חלשות בצה"ל, במסגרת תוכנית מיוחדת. לנערים אלו הודבק השם "נערי רפול", ע"ש הרמטכ"ל רפאל (רפול) איתן, שיזם גיוס מיוחד לנערים אלו, למרות ליקויים קשים בהשכלתם היסודית, שמנעו את עמידתם בקריטריונים המקובלים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”"מכל מלמדי השכלתי"“