מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נעמי- סיפורי ילדות

נויה ונעמי
נעמי בילדותה
תל אביב של פעם! סיפורים על עבר המדינה!
 נולדתי בשנת 1942, ועד לנישואי גרתי בתל-אביב, ברח' גורדון ליד עיריית תל אביב, שפעם  היה שם פרדס. עדיין לא היו סלולים כל הרחובות והכבישים, וגם הביובים לא היו מרובים.
עקב החול והסחף, נסתמו רוב הביובים, והרחובות הוצפו במים והפכו לנהרות.
באותם זמנים, החורפים היו גשומים יותר, ובגלל הצפת הרחובות היה קושי רב  לחצות כבישים ממדרכה למדרכה.
בזמנו, הייתה הפרנסה קשה בארץ, אנשים שהתפרנסו מהובלות על גבי תלת-אופן ניצלו את המצב והתפרנסו מהעברת אנשים על ידי תלת-האופן. התורים לתלת-אופן היו ארוכים, והאנשים שחיכו לתורם עמדו בקור ובגשם רק כדי לעבור ולא להיסחף. 
 
ליד הבית שבו גרתי היה פרדס שנקרא גן הדסה. לפרדס הייתה צמודה  בריכת השקיה. כשהייתי ילדה, אני וילדי השכונה הלכנו ביחד לטייל בפרדס. בחורף הפרדס היה ממש רטוב, העצים היו ממש רטובים, והאדמה הייתה בוצית במיוחד. היינו מטיילים בפרדס, נהנים מריח הפריחה, קוטפים מפרחי ההדר, ואוספים שבלולים שאך זה התעוררו משנת הקיץ.
 
שדרות בן גוריון של היום נקראו פעם שדרות קרן קיימת, שנמשכו מכיוון הים עד רחוב שלמה המלך. מעבר לרחוב שלמה המלך, לא היה עדיין כביש, אלא אזור חולי. בימי החורף, כפי שנאמר, הוצפה העיר במי גשם, ובאזור החולי המים  פילסו לעצמם דרך, שנהפכה לתעלת מים גדולה ועמוקה. מי התעלה הציפו גם את רחוב שלמה המלך. ועל אף שהקימו שם ביוב המים עלו על גדותיהם,  עקב החול והסחף שהם סחפו  איתם.
 
בדרכי לבית הספר (כשהייתי בכיתה ג') הייתי צריכה לחצות תעלה זו. כיוון שהמגפיים לא היו גבוהות מספיק הייתה זו בעיה רצינית לחצות את התעלה. אנשים שהיו צריכים לעבור שם אספו קרשים, ושמו אותם כעין גשר מעל התעלה, אולם מי התעלה הציפו גם את ה"גשר".
 
כשהייתי ילדה הייתי מגושמת,  ומאוד לא ספורטיבית, ופחדתי מאוד שמא אפול למים הגועשים ואסחף איתם. פחדי היו כל כך עמוקים, שבלילות הייתי חולמת שהתחלתי לעבור על ה"גשר" ונפלתי למים.  ליד הפרדס היו עצי איקליפטוס, ולידם הייתה בריכת ההשקיה של הפרדס. לימים עקרו את הפרדס וליד עצי האיקליפטוס היינו מבעירים את מדורות ל"ג בעומר.
בקיץ, בשיעורי הספורט בבית הספר, היינו הולכים לשיעור שחייה, בבריכת ההשקיה שנותרה מהפרדס. במקום הפרדס עצמו, נשאר שדה שהצמיח צמחי בר ופרחים יפים, שבתור ילדים היינו קוטפים ומביאים להורים שלנו. במשך השנים, עקרו את האיקליפטוסים, וחיסלו את בריכת ההשקיה. ובנו במקומם את עיריית תל-אביב.
 
רחוב גורדון, השתרע מהעירייה עד לשפת הים. חוף הים שמול רח' גורדון, נקרא היום "חוף גורדון" על שם הרח' שבו גרתי. אך פעם, כשהייתי ילדה, קראו לו "חוף אלטלנה". אני כילדה, מאוד אהבתי את הים, יחד עם הוריי ואחיי היינו מטיילים לאורך החוף ושוחים בים ומשתזפים בשמש הקיץ הנעימה (באותם זמנים לא הייתה עדיין בריכת גורדון). בדרכנו לים, היינו קודם כל מבקרים את סבתי שגרה ברחוב גורדון קרוב לים, ולאחר מכן היינו ממשיכים לים.
 
יום אחד, (יוני 1948) שהגעתי לים, נגלה לי גוש שחור שדמה לאונייה. כשהייתי ילדה, לא סיפרו לנו ההורים, על מלחמות שקורות ועל הדברים הרעים בכלל. הגוש השחור שבים נחרת ככתם שחור בלבי, אשר תקוע בתוכי עד עצם היום הזה. בזמנו לא ידעתי מה עושה אנייה כל כך קרוב  לחוף, איך היא הצליחה להגיע קרוב כל כך בזמן שאניות אחרות ששטו בים היו רחוקות כמעט כמו האופק. גם לא הבנתי מדוע האנייה שחורה כל כך, ממש כצבע הפחם. המעניין הוא שאף פעם גם לא למדנו בבית הספר על האלטלנה. עד היום אינני יודעת מדוע. אני משערת שזה מכיוון שבבית הספר רצו להטמיע בנו את האהבה לארץ, את ההקמה ואת הבניה ולא את הסיפורים הפוליטיים השנויים במחלוקת.
 
סיפור האנייה שהעלתה נשק לארץ מטעם האצ"ל (כיום הליכוד) בראשו של מנחם בגין ז"ל, ואילו צה"ל התנגד בשימוש בנשק, ולא הסכים לפרוק את הנשק מהאונייה. מכיוון שאף אחד מהצדדים לא היה מוכן לוותר על עמדתו, ירו חיילי צה"ל לעבר האנייה, עד שעלתה באש, והנשק התפוצץ והאונייה השרופה טבעה.
מספר עולים ואנשי האנייה נהרגו בהפצצה זו. את חלק מהנשק הצליחו להעביר לחוף אך רובו התפוצץ ונשרף.
 
לפי דעתי, מאוד חבל שמדינה אשר חיכתה 2,000 שנים לתקומתה ואשר עמה כל כך סבל בגולה, ובמלחמות העולם שבהם נספו מיליוני יהודים, ואשר התחילה לנסות ולהבנות, מדוע לא התאמצו גדולי האומה להגיע לאיזו שהיא פשרה. כך נחרתה האונייה בנשמתי כאבן שחורה המעיקה על הלב. יום אחד, כשהלכנו לים, נעלמה  האנייה, והחוף שב לקדמותו (לאחר שנה נגררה האנייה מחוף תל אביב והוטבעה), ולימים שונה שמו לחוף גורדון.
 
כשפרצה מלחמת השחרור, הייתי בסה"כ בת 5. בזמן המלחמה לא ידעתי הרבה על מה שקורה, בקושי ידעתי שיש מלחמה. האזעקות מהמלחמה הבהילו אותי מאוד,  ועד עכשיו יש לי עוד צמרמורות שאני שומעת צפירות אזעקה. גם כשהייתה האזעקה לא סיפרו לנו למה יש אותה, בזמן האזעקה היינו מתאספים בחדר המדרגות או בדירות השכנים שגרו בקומה הראשונה. הבית שלנו הופצץ  הרבה פעמים (פעם הפצצות לא היו כמו הפצצות של היום וכשבתים הופצצו היו רק חורים בקירות החיצוניים של הבית). עד היום, לא שופץ הבית, את החורים של ההפגזות סתמו במלט וכך נישאר הבית עד עצם היום הזה.
 
הייתה לי פעם חברה בשם אפרת, שגרה קומה אחת מעל ביתי, והיינו נוהגות לשחק יחד במרפסות הדירות שלנו. פעם אחת, כששיחקנו במרפסת דירתי, הייתה הפצצה ללא אזעקה מוקדמת, חלונות התפוצצו, וחברתי ואני ישבנו בתוך הזכוכיות.
בפעם אחרת ירד אחי לשחק עם חבר בחצר הבית. בשלב מסוים אחי החליט לחזור הביתה, ואילו חברו נשאר עדיין לשחק בחצר. זמן קצר לאחר שאחי חזר הביתה נפלה פצצה בחצר וחברו נהרג.
 
כשעליתי לכיתה א', עדיין לא היו מספיק בתי ספר, ולכן למדתי בכיתות א' ו- ב' אחר הצהריים. אמי הייתה מאוד ספורטיבית. לפני עלייתה ארצה, הייתה פעילה בספורט הסקי, ואילו בארץ (מכיוון שאין שלג בארץ)  היא החליפה את הסקי ברכיבה על סוסים.  ברחוב שלמה המלך פינת רחוב ארלוזורוב, במקום שהיום עומד בו הסופר סל , הייתה חוות סוסים שנקראה "חוות גורדון". כפי שציינתי קודם, עדיין לא היו סלולים כבישים רבים, ברחוב שלמה המלך, היו חולות, וטרם נבנו בתים. מסביב היה רק חול ותכול. בשעות הבוקר, אמי לקחה אותי איתה לחוות גורדון, ושם אמי עלתה על הסוס והתחילה בדהירה וכהרף עין, נעלמה באופק, ואני נשארתי עומדת ו"שומרת" על האופק כדי לראות בשובה תוך כדי שאני מחבקת בחוזקה את הבובה אירית ובראשי מתרוצצות המחשבות המפחידות ביותר שילדה בת שש יכולה לעלות בדעתה: אולי היא נפלה מהסוס? אולי היא איבדה את הדרך?  אולי היא שכחה שאני כאן מחכה לה? כעבור זמן שנראה לי ארוך כיממה לפחות (שכיום אני משערת שהיה כחצי עד שלושת רבעי שעה), הצלחתי לראות באופק נקודה שחורה שהתקדמה לעברי, ככל שקרבה יכולתי לזהות את אמי רכובה על הסוס.

מילון

אצ"ל
ארגון צבאי לאומי

ציטוטים

”קשה להיות יהודי.“