מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נעים מאוד נעים

ליהיא ונעים
נעים בצעירותו
אני רוצה לספר על החיים שלי ושל המשפחה שלי בעירק ואיך חיינו השתנו כשהגענו לארץ.
נעים בציעורותו

נולדתי בשנת 1935 בעירק. לפני שעליתי לארץ, הייתי חבר בתנועה הציונית ושם סיפרו לנו מידע על ארץ ישראל ובעיקר שבארץ  ישראל צריכים להיות מסורים ונאמנים למדינת ישראל. שמענו שיש מלחמה בין היהודים לערבים בארץ ושבאופן כללי  לא קל להסתדר בארץ ישראל, אז חששתי מעט מהרעיון לעלות לארץ ישראל.

בגיל 15 עליתי לארץ יחד עם כל בני משפחתי וכדי לעלות לארץ נאלצתי  לוותר על האזרחות העירקית שלי. היינו אמורים לטוס לקפריסין, וכשהגענו לשדה התעופה ואפילו למטוס בשביל לטוס לארץ ולעלות לארץ, בדקו לנו את הניירות והמסמכים שהבאנו עימנו, ואז רצו לסחוט אותנו ולהקשות עלינו ועל כן אמרו לי שיש נגדי איסור יציאה מעירק וכי אם אני רוצה  לטוס ולעזוב את עירק, עלי  לשלם 4 דינרים (זה היה המטבע של עירק באותה תקופה), ואמרו לי שאם אני לא משלם אז אני לא יכול לעזוב את הארץ ושההורים שלי יעלו לבד ואני אשאר בעירק.  ההורים שלי היו מאד מודאגים  ונסערים ואף התרגזו וכעסו אולם לבסוף נאלצו לשלם את הכסף.  הסתבר בדיעבד שהיה אדם נוסף עם שם זהה לשלי ונגדו באמת היה איסור יציאה מהארץ. לאחר מכן עלינו למטוס והיה איתנו מדריך מהארץ שעזר לנו במעבר מעירק לישראל. כשהגעתי לארץ  דיברתי בעיקר עברית. אני ידעתי קצת עברית מאחר ולמדנו בעירק בבית ספר אליאנס קצת עברית. ומייד  כשהגעתי לארץ נרשמתי לתנועת הנוער העובד והלומד ובתנועה לימדו אותי קצת עברית. כשהגעתי לארץ לא היו לי חברים למעט החברים שעלו איתי מעירק לארץ, ומאחר וכבר סיימתי ללמוד בבית ספר אז לא הכרתי  חברים חדשים…

נעים וחבריו

היו לנו הרבה חברים או מכרים שעלו מעירק ושהרגישו אפלייה ביחס אליהם. אבל אני לא הרגשתי כך, להפך, אני התחברתי עם הרבה אנשים חדשים ולא הרגשתי אפלייה כלפי.

 

נעים ומשפחתי בפיקניק
אמא של נעים

 

 

 

 

 

 

 

 

כשהגענו לארץ גרנו בתל אביב והעבודה שלי היתה ביפו (בצעירותי הייתי מחלק עיתונים). לאחר מספר חודשים נרשמתי לקורס/חוג חרטות. עם סיום הקורס התחלתי לעבוד בעבודה זו לתקופה קצרה ואז התגייסתי. בתחילה שירתתי בתור חרט. יותר מאוחר התחלתי קורס לינק, שפרושו ללמד טייסים על סימולטור לפני שהם טסים טיסת לילה (וככה הם מתאמנים).

איך פגשתי את סבתא?

הכרתי את סבתא בגיל 28 על ידי שדכנית. השדכנית  באה לבקר את הורי בביתם ודיברה עם ההורים שלי על האפשרות להכיר את סבתא. לאחר מכן שוחחה השדכנית עם ההורים של סבתא גילה והחליטה מי מתאים למי, והיא החליטה שאנחנו מתאימים (והיא צדקה).   לאחר מכן אני וגילה נפגשנו לפגישה אחת או פגישות ספורות והחלטנו שאנחנו מתאימים ואפילו החלטנו די מהר להתחתן.

נעים וגילה (סבתא שלי) בחתונה

הבדלים בין עירק לארץ

חגים

בחגים בעירק היה נהוג  לחגוג ולהיפגש עם המשפחה המורחבת (בחלק מהיום הם באים אלינו וחלק מהיום אנחנו באים אליהם). כמו כן נהוג להכין הרבה אוכל ובכלל נהוג בחגים לעשות שמח, ואכן אנו נהגנו לעשות שמח. זו היתה מין חובה שכזאת. אני חושב שבארץ בעיקר רק מברכים אחד את השני.

משחקים

בעירק היה מאוד חם, בערך 40 מעלות אז אי אפשר היה כמעט לשחק בחוץ או שלפחות היה מאד לא נעים וכיף לשחק בחוץ ועל כן  היינו נכנסים לסוג של חדר כזה מתחת לאדמה והוא היה הרבה יותר קר ושם נהגנו לשחק. אחר הצהריים היינו משחקים בבית עם אחים או עם  בני הדודים (מכיון  שהיה נהוג שבאותו בית גרו מספר משפחות). בארץ ילדים היו משחקים משחקי כדור ברחוב…

מצב כלכלי

בעירק אבי היה סוחר בגדים וזו היתה עבודה טובה ועל כן היה לנו מעמד כלכלי טוב או בסדר. אבל, כשעלינו לארץ היה לנו יותר קשה בגלל אי ידיעת השפה (למרות שלמדנו די מהר את השפה).

אבא של נעים

כמו כן, כמעט כל מי שעלה לארץ הגיע ישירות למחנה עולים מאחר ולרוב העולים לא היה איפה לגור, אבל לשמחתנו אנחנו ישר משדה התעופה נסענו לגור אצל דוד שלי שדאג גם למצוא לנו בית להתגורר בו.

לבוש

בארץ הלבוש היה בזמנו  אפשר לומר די "פשוט", כלומר בעיקר חאקי, וכשבאנו מהר מאוד התאמנו את הלבוש. בעירק הלבוש היה מעיל, עניבה, מכנסיים ארוכים (בחורף) ובקיץ עם מכנסיים קצרים.

סבא מספר: כשהגעתי בפעם הראשונה לנוער העובד הגעתי עם בגדים מכובדים, עם חליפה, וכולם הסתכלו עלי כאילו אני יצור מוזר. המדריך ניגש  אלי והורה לי בפעם הבאה לבוא לבוש בחאקי.  למזלי, כשעלינו לארץ לא ידענו מה צריך להביא איתנו, ובעירק קנינו מזוודה מלאה במכנסי חאקי (חשבנו שבארץ הולכים לפעמים עם חאקי אבל לא ידענו אם יש מספיק…) וכשהגענו חיכתה לנו "הפתעה" שכולם הולכים עם חאקי.

אוכל

בעירק היו מכינים כמעט כל יום סוג אחר של אוכל, למשל ביום שבאה העוזרת הכינו אוכל מסוים, בשבת, היו מכינים תבית- עוף ממולא שמשאירים אותו 10 שעות על האש. כשהגענו לארץ גילינו שהאוכל הוא יותר אוכל מערבי, וגילינו למשל שבארץ אין בשר. בארץ לא היו מועדונים שאפשר ללכת אליהם ואם היה אז לא ידענו עליהם והתגעגעתי בעיקר לאוכל של עירק.

 

הזוית האישית

נהננו מאוד, התחברנו ונפתחנו אחד לשני ובעיקר בילינו זמן איכות ביחד חוויה מדהימה! היה נעים…מאוד!

מילון

תבית
התבית, הלא הוא החמין העיראקי, הוא תבשיל עוף שממולא באורז וחלקי פנים של עוף, שמתבשל בתוך סיר כשמסביבו עוד המון אורז.

ציטוטים

”כמה חבל על החיים, אם הם עוברים בריב...(:“