מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נס ההצלה באוניה האחרונה

משפחתה של סבתא חוה
סבתא חוה ונכדתה נעמה
הצלחנו להימלט מהעיר הבוערת באש טרם היא נפלה בידי הגרמנים ימ"ש

שמי, חוה גרין  נולדתי בשנת 1932, להוריי מנדל ופייגא פינקלשטיין.  היינו ארבעה ילדים: רחל הבכורה, הירש צבי , משה ואני- חוה.  גרנו בבסרביה, שבמזרח אירופה, בעיר רני שעל שפת נהר הדנובה.

אימי פייגא הייתה עקרת בית. ואבי מנדל היה צלם. היה לו סטודיו במרכז העיר. הייתה לי ילדות מאושרת עד גיל שמונה,שאז שפרצה המלחמה- מלחמת העולם השניה.  כבר בימים הראשונים לפרוץ המלחמה ספגו תושבי העיר הפצצות קשות. היינו צריכים להסתתר במקלטים מאולתרים.
אחי הגדול הירש צבי היה פעיל בארגון הנוער של המפלגה הקומניסטית – קומסומול, והתמסר ימים ולילות לעזרה בפינוי מוסדות ומפעלים של העיר- מזרחה. הוא נעדר מהבית שבוע, וכשבא לברר מה שלומנו לא מצא אותנו בבית. השכנים סיפרו לו שאנחנו משתמשים במרתף של בית הקולנוע ממול, יחד עם תושבי העיר האחרים.
אחי בא אלינו וצעק:" למה אתם מתמהמהים? למה אתם יושבים בלא מעש? עוד מעט הגרמנים יבואו! עוד מעט יהיה מאוחר מכדי לברוח!". הוא פקד עלינו לארוז במהירות את כל החפצים שהיה ניתן לקחת, ורץ להשיג סוס ועגלה. הצלחנו להימלט מהעיר הבוערת באש טרם היא נפלה בידי הגרמנים ימ"ש . אילו היינו נשארים בעיר, היינו נספים ר"ל!
הדרך ליעד, העיר אודסה, נמשכה שבוע. אני ישבתי על העגלה העמוסה בשקים ומזוודות. המשפחה הלכה ברגל. מידיי פעם אימי הצטרפה וישבה עימי בעגלה. כל הכבישים היו מלאים בפליטים. בלילות ישנו בישובים מזדמנים או תחת כיפת השמיים. כל הזמן הייתה סכנת הפצצות. בעיר היה ארגון סיוע לפליטים, שנתן לנו ללון בבניין בית הספר, שהיה ריק, מכיוון שהייתה חופשת הקיץ.
אנחנו ושאר הפליטים חיכינו להמשך הנסיעה מזרחה, ברכבת או באנייה. התורות היו ארוכים מאוד ואנשים עמדו בתור ימים שלמים כדי לקבל כרטיסי נסיעה. לבסוף, הצלחנו להשיג כרטיסים לאנייה. האנייה הייתה אמורה להפליג בשעות הערב. הנוסעים התמקמו על הסיפון.
המתנו עוד שעות רבות עד ההפלגה, וחלק מהנוסעים החליטו לרדת לחוף חזרה, כדי להביא חפצים שנשכחו, אבל ללא התראה מוקדמת, האנייה הפליגה שעה לפני הזמן הנקוב. הנוסעים שירדו לא יכלו לחזור ולא ידעו שאיחרו את המועד. חייהם נקטעו. התברר לאחר מכן שזו הייתה האנייה האחרונה שהצליחה לצאת מהעיר, ובדיוק בשעה שהאנייה הייתה אמורה להפליג נפלה פצצה במקום. תודה לה' ניצלנו. היעד שלנו היה העיר נובורוסיסק.
הנסיעה ארכה שלוש יממות ביום פינו את מי הים ממוקשים ובלילות נסענו.  האנייה הייתה עמוסה בחיילים פצועים, בנוסף לפליטים. רופאים ואחיות טיפלו בפצועים וביצעו ניתוחים. במהלך הנסיעה נגרם לי פצע מוגלתי ברגל. בנוסף, גם חליתי בחזרת וסבלתי מחום גבוה. הייתי במצב לא טוב ואמי ביקשה מאחד הרופאים לעזור. הרופא ריחם עלי, הוא ניתח את הרגל שלי, ונתן לי כדורים לטיפול אנטי דלקתי, שהיו שמורים אצלו לצרכיו האישיים.

לאחר שנים רבות התברר שגם בעלי לעתיד, יליד אודסה, נער כבן חמש עשרה, היה בין הפליטים באותה אנייה אחרונה. הוא נזכר שראה על הסיפון ילדה עם תחבושת ברגל. לאחר  שמונה עשרה שנים נפגשנו בהשגחה פרטית והתחתנו.

בשנת 1990 זכינו אני ובעלי שאול אלכסנדר לעלות לארץ ישראל.
תשע"ו, 2016

 

מילון

קומסומול
תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית לצעירים מגיל 14-28.

ציטוטים

”זכינו אני ובעלי לעלות על האוניה האחרונה, להשאר בחיים ולהקים דורות.“