מאגר סיפורי מורשת

השגחה פרטית:

נולדתי בשנת- 1933 בקרים, שנמצאת בדרום אוקראינה. נולדתי עם נכות ברגליים. בשנת- 1941, הייתי אז ילד כבן 8, לקחו אותי ליבפטוריה שבקרים לשהות שם בגלל הנכות ברגליי. יבפטוריה היא עיר תיירותית שכולם בברית המועצות היו באים לנפוש בה.

תוך כדי שהייתנו שם, התחילה מלחמת העולם השנייה. אני זוכר ששמו את כל הילדים במכוניות כדי להביאם למקום בטוח ומוגן. התוכנית הייתה להגיע לתחנת הרכבת, ומשם לקחת רכבת, שאף אחד לא ידע לאן היא מגיעה. מכל המכוניות שנסעו, רק מכונית אחת שרדה והגיעה ובמכונית הזאת הייתי אני.

שאר המכוניות פגשו טנקים גרמניים שחיסלו אותם. המכונית שבה הייתי הייתה מכונית מסחר גדולה שכללה 10- 15 ילדים, מדריך ונהג. המדריך נהרג בנסיעה מרסיס זכוכית של מכונית, והילדים שהיו במכונית איתי היו או נכים או עם בעיות ברגליים כמוני. אז הנהג לא ידע מה לעשות. לאף אחד מהילדים לא היה כרטיסים לרכבת, השאירו אותנו לבד בשטח.

כמה מהילדים ניסו לשרוד איכשהו, עלו על קרונות והתחבאו, גנבו אוכל ועוד מעשים נואשים. אני עליתי על אחד הקרונות של מסחר והתחבאתי שם בתוך קופסא. לא ידעתי לאן הרכבת נוסעת. אני זוכר שהייתי רעב ובודד. אני זוכר שביקשתי בין 6 תחנות אוכל מאנשים, נהייתי חסר בית. באחת התחנות ראיתי ילדה שהיה לה כיכר לחם, רצתי אליה ולקחתי לה את הלחם ואכלתי כשכולי פחד שהיא תרביץ לי ותיקח לי את הלחם. למרבה הפלא הילדה לא לקחה לי את הלחם ולא הרביצה, פשוט בכתה.

ולמה היא בכתה? לא בגלל שלקחתי לה את הלחם, אלא מכיוון שהיא הייתה קרובת משפחה שלי, ובזמן ששהיתי בליבפטורי והחלה המלחמה, כל המשפחה ברחה לאוזבקיסטן וכולם חשבו שאני לא שרדתי ופתאום הם רואים אותי מולם. למרבה פלאם שרדתי ולא רק ששרדתי, אלא הם פגשו אותי בתחנה זו- נס כפול של הישרדות והתאחדות מחודשת עם המשפחה. כולנו ברחנו לעיר אנדיז'ן שבאוזבקיסטן ושם שהינו עד לסוף המלחמה. באוזבקיסטן התחתנתי והקמתי את משפחתי.

אוזבקיסטן היא מדינה מוסלמית. אני זוכר שהנוף הנשקף מביתי היה של מסגדים ובתי- קברות של מוסלמים. בשנת- 1990, המוסלמים התחילו בפוגרומים ושרפו את ביתי היהודים. הם התחילו לאיים על כל היהודים שחיו שם לעזוב את המדינה כי הם טענו שהיהודים לא שייכים למדינה הזו. מאז הקמת הרפובליקה העצמאית של אוזבקיסטן, בשנת 1991, התחילו יהודים רבים לעזוב את המדינה עקב עליה בקיצוניות האיסלאם והכלכלה החלשה.

המצב הכלכלי באזור שלנו היה של עוני גדול ועקב התנכלויות מצד המוסלמים, החלטנו לעלות לארץ. עלינו לארץ בשנת- 1991, ומכיוון שכבר היו בני- משפחה וקרובים שעלו לפנינו לראשון לציון, גם אנחנו התיישבנו בעיר זו. אני שמח שעלינו לארץ, למרות שבהתחלה היה לנו קשה מבחינת תעסוקה והשפה והגם הגיל המאוחר שבו עלינו לארץ, אך לאט, לאט התארגנו והתאקלמנו.

הזוית האישית

סיפורו של ולדימיר תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "שובו" בראשון לציון, בסיוע המורה ציפי קליין.