מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

" נלקחנו לגטו טרנסניסטריה שבאוקרינה"

סבתא שרה ואני
סבא מאיר וסבתא שרה עם בתם מוטל

שואה
שמי שרה קיגלמן, נולדתי בתאריך 1/6/1920 בסרביה בעיר זגוריצה.
 
אבא שלי-אהרון, היה נגר ואימא שלי- מטאל (מיטל), הייתה עקרת בית. הייתה לי אחות אחת ושלושה אחים. משפחתי הייתה משפחה אמידה. התגוררנו בבית גדול ומרווח בן 8 חדרים.  שם הייתי בגן ילדים מגיל 4, למדתי בבית ספר ממלכתי מגיל 7 עד 11, ואחר כך למדתי ארבע שנים נוספות בגימנסיה: "תרבות עברית" בזגוריצה. עם סיום לימודי, עבדתי בגן ילדים עברי כסייעת. את בעלי הכרתי כשנסעתי לביקור אצל קרובי משפחה בסיקוריאן, שמרנו על קשר מכתבים, ולבסוף נישאנו. 
בתאריך 13 ביוני, שנת 1940, פרצו לביתנו חיילים רומנים וגרשו אותנו מהבית. עזבנו את הבית מיד, ללא שום הזדמנות להתארגן יחד עם כל תושבי העיר המגורשים ונלקחנו לגטו טרנסניסטריה שבאוקרינה. בעלי גויס למלחמה ואני עם משפחתי הלכנו ימים ולילות ארוכים עד שהגענו למחנה העבודה. 
 
שוכנו במקום ששימש קודם דיר חזירים. אימא ואבא לא אכלו וחלו כול הזמן. לילה אחד הם מתו ממחלת הטיפוס. אחי אריה בן השמונה עשרה נלקח לעבודה עם החיילים הרומנים. אמרו להם שלוקחים אותם רק לכמה ימים ואז הם יחזרו, אבל אחי לא חזר. החיילים הודיעו לנו שהוא מת. אחי השני יוסי נילקח למלחמה, הוא נלחם לצידם של הרוסים, אבל גם הוא לא חזר מהמלחמה. אחותי איטה מתה מקור, רעב ומחלות. רק אני ואחי נותרנו שם, חיינו בקור ורעב וחלינו בטיפוס. לבסוף רק אני וגיסתי נותרנו.   
 
שיגרת היום במחנה הייתה קשה: רעב, השפלות, כאב, צפיפות, רצח ומחלות.  כעבור זמן מה, החלו להוציא אותנו היהודים לעבודות בשדה. אני עבדתי את האדמה: חרשתי, זרעתי וקצרתי. זו הייתה עבודה קשה מאוד!  גיסתי בישלה לקשיש אחד, הדבר אפשר לה להביא לי גם דבר מה לאכול. עיקר מזוני באותה עת היה פרי שגנבתי מהשדה בו עבדתי.
 
בשנת 1945, המלחמה הסתיימה. הנאצים נחלו מפלה. בתאריך 9 במאי 1945 החיילים הסובייטים שחררו את היהודים. בעקבות זאת שבנו הביתה, אבל החיילים הרומנים והאוקראינים שרפו את העיר בה גרתי, ולא היה לי לאן לחזור.
 
למרות הכול, אני זוכרת  את ילדותי שמחה ומאושרת – היו לי תחביבים רבים כמו: קריאת ספרים, סריגה, רקמה, תפירה ועוד וגם חברים רבים. הילדים בשכונה היו מגובשים מאוד, הם נהגו לשחק במשחקי לוטו, דומינו ורמי. ומחיי המשפחה זכורים לי לטובה במיוחד החגים שנהגו לחגוג בבית. 
 
אהבה
מאיר קיגלמן נער יפה תואר, גר בישוב סקוריאן שבבסרביה. בת דודתי גרה עם משפחתה בשכירות אצל הוריו של מאיר. בקיץ שנת 1939, היא שלחה לי מכתב והזמינה אותי לבקר אצלם. כשהגעתי, הכרתי את משפחת קיגלמן וכך פגשתי את מאיר. מאיר אהב עם העיניים, לפי המבט ידעתי שזוהי אהבה ממבט ראשון !
 
בערב, כשכל החברים היו יוצאים לפארק או למופע, מאיר הזמין אותי לבוא אתם. כך יצאנו כמה פעמים לאירועי תרבות, ומאוד נהניתי.
 
באותה עת לימדתי תלמידים בגימנסיה תרבות. לא היו טלפונים או אינטרנט, לכן, שמרתי קשר עם משפחתי בעזרת מכתבים. באחד המכתבים שקבלתי מאמי, היא שאלה מתי אני חוזרת, וציינה ששנת הלימודים בפתח והתלמידים שואלים עלי. החלטתי לחזור ולהיערך לשנת הלימודים.
 
כשחזרתי הביתה, נודע לי שמאיר גויס לצבא האדום. פחדתי מאוד, הייתי עצובה וכול הזמן בכיתי.  בסרביה נכבשה על ידי הסובייטים והיה גיוס גדול מאוד של חיילים.  מאיר ואנוכי התכתבנו. באחד המכתבים כתב מאיר לאבא שלי שהוא רוצה לבוא ולדבר איתו, וכך היה.  ביציאה הראשונה שקיבל מהצבא, במקום להגיע הביתה, הגיע אלינו. הוא הופיע בביתנו וביקש מאבי את ידי, פשוט בא ואמר שהוא מבקש את הסכמתו להתחתן איתי. זה היה בשנת 1940, ב"שבת הגדולה" השבת שלפני חג הפסח.
 
אחר כך, מאיר נסע הביתה, למשפחתו, ושוחח גם עם הוריו ואחיו, והודיע להם על החלטתו להינשא.  אביו של מאיר חלה מאוד באותה עת, לכן היה לו חשוב להגיע הביתה ולראותו. הוא דאג לו ורצה לקבל גם את ברכתו. כמובן שכולם שמחו מאוד !  התקבלה החלטה שמאיר יבוא לזגוריצה ויתגורר אצלנו כמה ימים, כדי שיוכל לסדר את ענייני החתונה, המגורים והעבודה. משפחתי הייתה אמידה מאוד. לאבי הייתה נגריה גדולה ועובדים רבים.  היינו יהודים ציונים ושמרנו על המסורת בבית. אני הייתי פעילה בתנועה הציונית "גורדוניה" ו"קרן קיימת לישראל".  אספנו כספים ותרומות, אותם שלחנו לארץ ישראל. מאיר בא ממשפחה של עובדים, אשר עבדו קשה לפרנסתם. הוא גדל כקומוניסט ופרטיזן סובייטי.
 
לאחר זמן מה, אביו של מאיר נפטר ממחלה ועל פי המסורת היהודית, חתונה לא דוחים. לכן, ההכנות המשיכו ומאיר הגיע אלינו. אני המשכתי בשגרת חיי. כעבור מספר ימים, באו אמו וכל אחיו, ובאוקטובר 1940 באנו בברית נישואין בחיק המשפחה, תחת חופה וקידושין על פי מסורת יהודית. לפי הלוח העברי התחתנו בשמחת תורה, ב"שמיני עצרת". 
 
כך החלו חיי המשפחה שלנו. כעבור שבעה חודשים, בחודש יולי, נכבשה בסרביה על ידי הצבא הסובייטי סופית והוכרזה מלחמה נגד גרמניה. באותו יום בערב הראשון, גויס בעלי. מאיר שירת בצבא האדום ונלחם מהיום הראשון שפרצה מלחמת העולם השנייה ועד היום האחרון, בו הוכרז ניצחון על גרמניה הנאצית.  באחד הקרבות נורה בראשו ונפצע בכליות.  למרות זאת, המשיך להילחם. פשוט היה גיבור! אחר כך, במהלך המלחמה חלה גם במלריה.
 
עם סיום המלחמה חזרתי לבסרביה, ששוחררה מהרוסים, והתושבים ניסו לחזור לשגרת החיים. מאיר כתב מכתבים לעירית זגוריצה במטרה לברר מה עם משפחתי ומה עם משפחת קטרוסר. נקראתי לעירייה, שם מסרו לי את מכתביו. כתבתי לו בחזרה, אך רק לאחר כתיבת המכתב החמישי קיבלתי תגובה. כבר חששתי, שמה קרה משהו. מאיר כתב שהוא בחיים ומתגעגע מאוד! הוא כתב לי ביידיש והשבתי לו ברומנית. 
 
בסוף שנת 1945 שב בעלי מהמלחמה, פצוע בראש ובגב וסבל סבל רב. הוא התקבל לעבוד במתפרת מעילים ופרנס את המשפחה. היו לו התקפים קשים של מחלת המלארייה, אך הוא סירב לקבל טיפול תרופתי. אז עבדתי בראיית חשבון במפעל לייצור אלכוהול. המפעל עבר מזגוריצה לבריצ'אני, עיירה סמוכה וגם אני נאלצתי לעבור לשם.  בבריצ'אני קיבלתי יחידת דיור. מאיר דרש שאפסיק לעבוד שם. זה היה קשה אך לבסוף הוא השיג את מטרתו. ואז נסענו לצ'רנוביץ והתחלנו את חיינו מהתחלה. מאיר עבד במתפרה ואני עסקתי בעבודות הבית. בשני ליוני 1947 נולדה בתנו היחידה: מיטל, אבל לאחר שבע שנים, כשמיטל עלתה לכיתה א', מת בעלי מאיר מפצעיו.  
 
עלייה
 
בשנת 1966, בתי מיטל התחתנה והקימה משפחה. בתה הראשונה מרינה נולדה בשנת 1967. כעבור 9 שנים בשנת 1976 נולדו התאומות לאה ויונה ובתאריך 16 לפברואר, שנת 1992 עלינו כולנו לארץ ישראל.  
 
היה זה יום מיוחל. שנים ציפיתי שיבוא.  אני, בתי ונכדותיי עלינו ארצה! באותה תקופה היה מהפך (פוטש') בשלטון הסובייטי, נקלענו למצב שבו לא היו כרטיסים לא לרכבות, לא למטוסים וגם לא לאוטובוסים. כלומר, כל הדרכים לצאת לאוקרינה היו חסומות. אבל, בתי הצליחה להשיג כרטיסים להפלגה אחרונה באמצעות תרומתם של בפטיסטים – נוצרים אמריקאים, שמימנו שלוש הפלגות לישראל ליהודים שרצו לעלות לארץ.
 
מעבר הגבול, היה חוויה קשה בפני עצמה. הפקחים התעללו ביהודים לנגד עינינו, הורידו מהם תכשיטים, דרשו שוחד, לקחו אותם לחדרי בידוד לבדיקות והחרימו רכוש בטענה שלא נצטרך אותו בישראל. שמענו דברי השפלה ועלבון. בתי החכמה, הכינה את כל המשפחה מראש לכך שאנו לא נתווכח עם הפקחים- לא עונים ולא מצטערים על שום דבר, העיקר לעלות לישראל בריאים ושלמים. כשעלינו לאנייה, הוקל לי מאוד. באנייה, עברנו רישום, לצורך קבלת תעודות בארץ. קיבלנו חדרים והתמקמנו. האנייה הייתה גדולה מאוד, היו בה כשמונה קומות. ההפלגה ארכה שלושה ימים ועברה בשלום ובסופה, האנייה עגנה בנמל חיפה, שם פגש אתנו בעלה של הנכדה הגדולה שלי, מרינה שעלה לפנינו. הגענו אליהם הביתה והתגוררנו אצלם כשבוע ימים.  בתי דאגה לשכור דירה מהר ככל האפשר, כדי לא להפר את שגרת החיים שלהם ולא להוות נטל. עברנו לגור בקרבת ביתם, ברחוב הרצל בחדרה. 
 
בהמשך היו קצת קשיי קליטה, כל מי שהגיע באנייה הוכר בהתחלה כמבקר ולא כמהגר. אחר כך הדברים הסתדרו. קבלנו תעודות וזכויות של עולים. נרשמנו במשרד הפנים והחיים זרמו.
 
לאחר זמן, חשתי לא בטוב, סבלתי מקשיי נשימה וכאבים בחזה. בתי דאגה לערוך לי את כל הבדיקות הרפואיות. הרופאים התעקשו על ניתוח לב פתוח, חששתי מאוד כמובן, לבסוף, נותחתי בבלינסון בתל אביב והכול עבר טוב ! ובתי עזרה לי וטפלה בי. מאז, אפשר להגיד שפתחתי דף חדש בחיי! מדינה חדשה, בית חדש וחיים חדשים. 
 
תשע"ה

מילון

טיפוס
מחלה קשה של מערכת העיכול, הנגרמת על ידי החיידק.

בסרבייה
חבל ארץ היסטורי במזרח אירופה, שהיה שייך לרומניה ומוקדם יותר לנסיכות מולדובה. כיום רובו ברפובליקת מולדובה ומיעוטו באוקראינה.

ציטוטים

”"אפשר להגיד שפתחתי דף חדש בחיי!"“

”"מאיר אהב עם העיניים, לפי המבט ידעתי שזוהי אהבה ממבט ראשון!"“