מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ניצולת השואה ואני

נעם עם סבא אדגר ז"ל
מפגש הקשר הרב דורי בנופים
סיפורים מתקופת עבודתי במשטרה

הקשר הרב דורי שלנו:

יום אחד בתחילת השנה, הגיעה נעם נכדתנו האהובה נרגשת עם בשורה: "סבא, אתה מצטרף אליי לתכנית הקשר הרב דורי בבית הספר!"

סבא כמובן נענה בשמחה רבה. בשבילו נעם היא לא רק נכדה, היא טעם החיים… נעם היא נכדתנו הבכורה שבילתה, טופלה, חונכה וגודלה ע"י סבא אדגר שלה. מעצם היותם בלתי נפרדים החיבור היה קסום ונהדר. כך נעם וסבא אדגר היקר שלנו התחילו את המסע בתכנית הקשר הרב דורי … למרות הקושי הבריאותי של סבא להגיע ולהיות נוכח, הוא לא וויתר ודאג לקחת חלק פעיל ונהנה מכל רגע. התכנית אפשרה לנעם לסבא וגם לי עוד רגעי נחת ואיכות בנוסף לאינספור הרגעים שהיו לנו.

לצערנו במהלך התכנית מצבו הבריאותי של סבא אדגר התדרדר מאוד והוא עזב אותנו. על אף הקושי הבלתי נתפס בחרנו להתמודד- נעם ואני – עם האבדן, ולהמשיך בתכנית יחד בעודי ממלאה את מקומו של אהובינו. היה לנו מרגש וקשה יחד, הרגעים שחווינו בתכנית הקשר הרב דורי יצטרפו לקשר הבלתי נשכח ולמזכרת נהדרת שיש לנעם, לי ולכל המשפחה מהסבא היקר שלנו.

תודה לכם על ההזדמנות, על החוויה ועל הזיכרונות.

סבתא מימי, נעם וכמובן סבא אדגר.

והנה סיפורו של סבא אדגר:

נולדתי בשנת 1956 באלז'יר ובגיל 6 עליתי לארץ. גרתי בירושלים בשכונת עיר גנים שם התחלתי ללמוד בכיתה א' בבית ספר חב"ד. אהבתי מאוד לשחק כדורגל ולעסוק בספורט. רוב היום בילינו במשחקי ילדות בחוץ: מחבואים, קלאס, כדורגל והלאה. לנו לא היה טלוויזיות, מחשבים ומכשירים דיגיטליים.

התבגרתי, והתגייסתי בשנת 1974, שירתי בחיל הנדסה, פירקתי מוקשים. לאחר מכן השתחררתי והתחלתי לעבוד במשטרת ישראל. וכאן אספר המון חוויות מעבודתי במשטרת ישראל.

ניצולת השואה ואני :

שירתי כקצין משטרה בבילוש בתחנת משטרת אשדוד. באחד הימים קיבלתי קריאה מהשוטרים שהיו בשטח על אישה שבוכה בביתה ועצובה מאוד. גילה היה בערך כ- 75 שנה. ביקשתי מהשוטרים לכוון אותי אל ביתה של האישה. הגעתי במהירות אל ביתה אך לא ניתן היה להבין אותה. התיישבתי לידה ולאט לאט הרגעתי אותה והצלחתי להבין שהיא מבקשת להזמין את הבת שלה שתסביר אותה, מאחר והיא לא מבינה עברית.

בתה הגיעה וניסתה להבין מה קרה לה וכך קרה: האישה, שהיא ניצולת שואה, התארחה אצל בתה. כשחזרה הביתה ראתה שביתה הפוך ומבולגן ואז הבינה שפרצו לבית וגנבו לה דברים יקרים. הבנתי שהדבר הכי יקר לה הוא שעון שניתן לה מבעלה שנספה בשואה והוא נגנב. רחמיי גברו עליי. כינסתי מיד את כל הצוות שלי והחלטתי שאני לא מניח עד שאני מחזיר לה את השעון, למרות שהיה יום שישי בערב וכל הצוות רצה להגיע הביתה, לא הנחנו.

ערכנו חיפושים נרחבים כולל פחי אשפה, הפכנו כל אבן, ואז התגלה שעון ישן מאוד, רצועתו מרופטת, שכנראה שהפורצים הבינו שאין לו ערך כספי. רעדתי כולי משמחה ומאושר ונתתי לאישה את השעון שהיה עבורה עולם ומלואו. היא לא ידעה שמחה ואושר כזה מעולם.

וזהו סיפור קטן עם משמעות גדולה, ועכשיו אפשר ללכת לארוחת שישי.

השיכור ואני

בתוקף תפקידי כראש לשכת תנועה נתקלתי באין סוף סיפורים של נהגים שנסעו במהירות מופרזת. באחד מהמקרים, במבצע תנועה, עצרתי נהג שנסע במהירות מופרזת. ערכנו לו בדיקה והסתבר ששתה יותר מידי. שאלנו אותו: "מה קרה?" ואז הוא ענה: "מה אני יכול לעשות? האוטו הוא חדש והוא נוסע מהר מדי" ואז הנהג זרק את המפתחות ואמר: "אין לי זכות לנסוע באוטו חדש זה העונש שלי" כל השוטרים צחקו מאוד בלבם ואני אמרתי: "טוב שזה נגמר בסיפור מצחיק ולא בתאונה קטלנית".

הזוית האישית

סבא אדגר: נהניתי להיות אתך עוד זמן איכות. נזכרתי במעשים טובים שעשיתי כי תמיד חשבתי שהכי כיף להיות בן אדם שעושה הרבה מעשים טובים שעושים טוב לי ולסובבים אותי.

הנכדה נעם: נהניתי לעשות אתך את העבודה ושמחה שיצא לי לבלות עוד זמן איכות אתך. ורציתי לומר תודה לסבתא שהסכימה להחליף אותך וידעה בדיוק מה לומר.

מילון

מַעְבָּרָה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”רעדתי כולי משמחה ומאושר ונתתי לאישה את השעון שהיה עבורה עולם ומלואו “