מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ניצולים שמשתקמים

סבתא רונית, הילה הנכדה ויעלי חברתה.
סבתא רונית בפורים בגיל 4
בונים משפחה

שמי רונית ואני רוצה לספר לכם עליי ועל משפחתי.

אני דור שני שלאחר השואה, זאת אומרת שההורים שלי הם ניצולים מהמלחמה הגדולה, שקראו לה מלחמת העולם השנייה.

אבא שלי, שמואל בן יצחק וברכה קרס, נולד בפולין בעיירה שנקראת- "דומברוביצה".

במהלך המלחמה, הגרמנים, שכבשו את פולין, אספו את כל יהודי העיירה היהודית ושלחו אותם למוות, מלבד אותם בודדים שהצליחו לברוח, ואבא שלי היה מאותם הבודדים. הוא ברח לרוסיה והגיע עד סיביר. משם הוא התגלגל לאורך המזרח. הוא עבר במדינות אוזבקיסטן, קזחסטן, עד שהגיע לאחר המלחמה לאיטליה. עלה על ספינת מעפילים כדי להגיע לארץ ישראל.

עם השנים ניצולי העיירה דומברוביצה בנו גל-עד בבית עלמין והיו עולים אליו פעם בשנה וכן הוציאו לאור ספר על יהודי העיירה.

אימא שלי היתה מרומניה. אטל-למשפחת שלזינגר, שם המלך לא נתן לגרמנים לקחת את היהודים, אבל אפשר להם לעבוד ברומניה תחת שלטון גרמני, בעבודת פרך.

בסוף המלחמה, נכנסו הרוסים לרומניה ומי שהספיק למכור את רכושו לפני שהולאם ברח מרומניה, הפעם מהרוסים. כך יצאו לנדודים עד שהגיעו לאיטליה. לאחר שחצו את הרי האלפים ברגל ויצאו בספינת מעפילים שנקראה "לא תפחידונו" לעלות לארץ ישראל. בים, הם פגשו ספינת מעפילים שהיתה במצוקה ועמדה לטבוע. אנשי הספינה של אמי, אספו את היהודים שהיו בספינה הטובעת אל הספינה שלהם, וכך נפגשו ההורים שלי.

סבתא שלי סיפרה לי, שהם ביקשו מהסנדלר ברומניה שהיה יהודי, להכניס לתוך סוליות הנעלים שרשראות זהב, והיא תפרה בשולי הבגדים, כיסים נסתרים – ושם החביאו את הכסף. כדי שיהיה להם כסף להתחלה בארץ ישראל ולא יזדקקו למתנת יד. אמי היתה בת 16 ואבי בן 27. הם הגיעו לארץ ישראל לפני קום המדינה. אבל, הבריטים ששלטו אז בארץ, תפסו את הספינה "לא-תפחידונו" גרשו אותם לקפריסין למחנה אוהלים. לאחר גירוש הבריטים מהארץ וקום המדינה הם עלו ארצה, התחתנו והקימו משפחה. משפחת קרס.

ברומניה, סבא גוטמן היה סוכן של חברת "זינגר" ולמשפחה היתה מתפרה לבגדי גברים מעוצבים.

היינו ארבעה ילדים, שלוש בנות ובן. אני, רונית, הייתי הבת השלישית  אחרי ברכה ומלכה ואחי הצעיר, אפרים מאיר, שנקרא בשם חיבה מיקי.

הייתי קטנה, בסביבות גיל 6 בערך. השנים היו שנות השישים המוקדמות. החיים בבית באותה תקופה פתאום השתנו. אבא שלי שהיה תמיד נחמד, פתאום הפך לאיש אחר, הוא היה עצבני, כעוס, היו צעקות בבית, הוא היה לפעמים שובר חפצים ואלים לאמי. אחרי תקופה לא קצרה, החיים חזרו למסלולם. חזרנו לשגרה, נהייתה אווירה נעימה ורגועה. אחרי שנים, העזתי ושאלתי את אמי-למה? והיא ענתה לי- בגלל משפט אייכמן שהיה צורר היהודים וכל משפחתו של אבי נרצחה בפולין. והא חווה רגשות של אובדן וכן רגשות אשם על זה שהוא נשאר והם לא.

ביום השואה היה אצלנו עצוב. היינו מקשיבים לשירים עצובים שנכתבו בשואה, =שירי הפרטיזנים ושירי העיירה היהודית. ההורים שלי ניסו ללמד אותנו לשמוח וליהנות ממה שיש. לפקוח את העיניים ולהסתכל סביב, כי העולם מלא ביופי. והיופי בחינם. לא נתנו לזיכרונות השואה להעכיר את האווירה הביתית הטובה.

מכונית לא היתה לנו, אפילו לא אופניים, אבל ידענו ליהנות מהחיים.

גרנו בעיר חולון.  ליד הגבעה, המשלט שחלש על הדרך מיפו לירושלים, ונקרא –פילבוקס. לאחר קום המדינה הוא כבר לא היה משלט, אלא מקום בילוי.

המקום בו גרתי היה מלא פרחים, שדות, שדות של פרחים, קוצים וסברסים, הם פירות הצבר.

גרנו באזור שלא היו בו בניינים גבוהים וכך יכולנו לראות את אווזי הבר הנודדים עפים בלהקות במבנה של משולש. היינו יוצאות אני ואחותי מלכה, השכם בבוקר אל השדות, מחפשות את הפרחים הראשונים שפרחו. ונהנות לראות את טיפות הטל שנפלו והרטיבו את נעלינו.

ידענו לקטוף את פרי הצבר בידיים חשופות בלי להידקר. היינו שמות את האצבעות בין מקבצי הקוצים הצהובים הקטנים, מסובבים והפרי היה משתחרר מהענף. קוטפים קוץ גדול חורצים קו אורך ואז עוד חריץ סביב ה"פרח" פותחים ואוכלים אותו בשדה מבלי להידקר.

טלוויזיה ומחשבים לא היו אז, לכן ילדי השכונה היו יוצאים למרחב ומשחקים במשחקי חברה. תופסת, מחבואים, מחניים ועוד ובימים גשומים היו משחקים משחקי חברה שקטים בבתים כמו: "ארץ-עיר", דוקים, 5 אבנים, ו"כיתת לימוד", כשאני תמיד הייתי המורה. דרך המשחקים המשותפים למדנו על אחווה וכבוד, על ויתור והסכמה וזה הכין אותנו להיות אנשים טובים ומתחשבים.

בימי שישי וחגים, אבא שלי (סבא שמואל אבא של סבתא) היה לוקח אותנו לבית הכנסת ואמא היתה מדליקה נרות שבת או חג וכשהוא חזר אתנו, כולנו ישבנו סביב השולחן לארוחת שבת חגיגית. בחגים, המשפחה המורחבת של סבתא רונית היתה מצטרפת וחוגגים ביחד בעיקר את ליל הסדר.

פעמיים בשנה קנו לנו בגדים חדשים: בראש השנה ובפסח. כילדים, החיים נראו לנו טובים, כי כמעט כל השכנים שלנו בשכונה היו ניצולי שואה וכולנו חיינו באותם תנאים.

אבא שלי לא נלחם במלחמת השחרור כי הוא עלה לארץ לאחר המלחמה. לאחר ששחררו את היהודים ממחנות האוהלים מקפריסין. אבל הוא השתתף במבצע קדש בשנת 1956 וכן נלחם במלחמת ששת הימים  בשנת 1967.

היינו משפחה מאוד מיוחדת. היינו משפחה אומנת במיוחד לתינוקות שהלכו לאימוץ. כשהיינו צעירים מאוד, גדלו בביתנו ילדים צעירים וכשגדלנו אמי החלה לטפל בתינוקות. השנה היתה 1967 ואני בת 12, כשאמי "החליפה" את הטיפול בילדים לטיפול בתינוקות.

ברחוב שלידנו היה בית שבו שכנו "נערות במצוקה" וכשהן ילד ? אני ואמי  קיבלנו קריאה "מלשכת הסעד", ללכת ולאסוף תינוק שנולד לפני יומיים. היינו נוסעות מחולון ליפו, אני, לקבל אישור מהלשכה לגבי התינוק שנולד מה שנקרא "שחרור מבית החולים" ואמי אל בית החולים "דג'ני" על מנת לאסוף אותו ושם נפגשנו. לפעמים היה יותר מתינוק אחד שלקחנו באותו היום, ולאחר ימים או חודשים מועטים כשידעו שהוא בסדר התינוק נמסר לאימוץ.

ילדים סוג ב' נשארו אצלנו עד שהלכו למקום אחר. ילדים סוג ב', הם אותם ילדים עם "תסמונת דאון" או שיתוק מוחין או מחלות למיניהם, שלא התאימו לאימוץ. לעיתים נדירות היו מגיעים אלינו ילדים שנפלטו מאימוץ לא מוצלח. נשארו כמה שנים אצלנו, והמשיכו למוסדות אחרים. זה לימד אותנו להיות רגישים לזולת, לקבל את האחר לרחם ולעזור לחסרי ישע. לאהוב  אותם ללא תמורה, לא לחפש בהם פגמים ולקבל אותם עם מגבלותיהם.

התינוקות בשבילי היו "בובות חיות". הייתי מנחמת אותם בחיבוק כדי שלא יבכו, מנענעת על הידיים, מנדנדת אותם בעגלה, מאכילה בשעת הצורך ונהנית מכל רגע. עד שהיתה באה משפחה ולוקחת לי את ה"צעצוע" שאהבתי וכך זה משך שנים.

אבא שלי היה נגר, והוא הכין מיטות קטנות לתינוקות, כדי שיהיה מקום לכל התינוקות, השכן שלנו היה רפד, והוא הכין את המזרונים למיטות. כל המשפחה השתתפה בפרויקט ה"אומנה", במיוחד אני, כי אהבתי אותם ואת הטיפול בהם.

פעם חשבתי שאבא שלי איבד את משפחתו בשואה-בפעם אחת, והיה כל כך עצוב, ואני בתור ילדה איבדתי מישהו אהוב כל כמה חודשים. שנינו חווינו "אובדן"  של מישהו אהוב ואני בטוחה שגם אמי עברה תהליך דומה, אפילו שהיא מעולם לא דיברה על זה. כי גם היא אהבה את התינוקות שגידלה, ונלקחו.

 

 

הזוית האישית

סבתא רונית: היתה לי חוויה מצויינת יחד עם הילה, שמחתי לספר את הסיפור שלי ולדעת שאני מוסיפה להילה מהחיים שלי.

הילה הנכדה: אני מאחלת לסבתא וסבא אריכות ימים, שמחה ואהבה. נהניתי לשמוע את הסיפור ולהבין איך סבתא שלי חיה, איך היתה הילדות שלה.

יעלי: אני מאחלת לרונית רק טוב, שמחתי לשמוע את הסיפור שלה.

סבתא רונית עם הנכדה הילה

מילון

"אשר יגורתי, בא לי".
הפחדים שלך יתגשמו בסוף, לכן אל תחשוב על דברים מפחידים או עצובים.

ציטוטים

”"היום יאיר, חוכמה יגביר"- הפירוש לך לישון רגוע, בזמן השינה תמצא פתרון.“