מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נטע הפכה לעץ עבות ענפים

סבתא נטע וענבר
נטע עם הוריה
אני וקצת על משפחתי בילדותי

נולדתי בתאריך 25.9.1947 בפולין בעיירה בשם חוינוב שבמחוז שלזיה. להורי אדלה (אידה) וואנג ומרקוס (מורדכי) גרוס.

  נטע בת ארבע

אמי חזרה לפולין מרוסיה לאחר שברחה לשם בזמן מלחמת העולם השנייה. כל אחיה, מנדל, משה, אהרון, אידל והוריה ז"ל, מלבד אח אחד נספו בשואה. אבי גם הוא חזר לפולין לאחר שברח עם שני אחיו לרוסיה בזמן המלחמה. אחיותיו נחה, רחל מלכה והוריו שלמה וינטה ז"ל אף הם נספו בשואה. שניהם הכירו לפני המלחמה כשהתגוררו בכפר במחוז גליציה (רניז'וב).

שמי הפולני היה ינינה וכשעלינו בשנת 1957 לישראל, שמי שונה לנטע. יש לי אח צעיר ממני בחמש שנים בשם צביקה. אני זוכרת במעורפל את חיי כילדה בעיירה בפולין. היו לי חברות יהודיות ופולניות איתן שיחקתי מחוץ לשעות  הלימודים. אבי ניהל מפעל ליצור מיטות בתי חולים ואנחנו התגוררנו ממול למפעל. אני זוכרת גן ליד המפעל ובו עצי פרי ובמיוחד עץ דובדבן גדול. כילדה, אהבתי לשחק ולבלות  שעות רבות שם. שיחקתי שם משחקים שונים עם חברותי כמו קלאס, כדור וגם טיולים משותפים וסה"כ תקופת הילדות זכורה לי כילדות מאושרת.

אני זוכרת שבנוסף היה מועדון ממול לביתי שם אהבתי להתיישב ממול לפסנתר ולנסות  לנגן. אני זוכרת מסיבות עליזות לרגל חגים שונים ונהנתי להשתתף בהן. אין לי זיכרונות רבים מביה"ס בפולין, אולי בגלל גילי הצעיר והעלייה לארץ.

עליתי עם משפחתי לישראל בשנת 1957 והגענו "לחרוצים" שבשרון (בקרבת בני ציון), ישוב עולים ממזרח וממערב. כמובן שלי ולמשפחתי היה הלם תרבותי, כלכלי וחווינו  קשיים מרובים.

בפולין סיימתי כיתה ג' כתלמידה טובה (עם פרס) וכאן נקלטתי שוב בכיתה ג' בבית ספר אשר היה בבני ציון ללא שום ידיעת שפה עברית לי ולמשפחתי. לאחר זמן יחסית קצר החליטו להקפיץ אותי כיתה לכיתה ד , כאשר למדתי את השפה.

כאן גם עיברתו את שמי לנטע בהצעת אחת התלמידות בכיתה ג' אני זוכרת שזמן קצר אחרי שהגעתי לבית הספר עמדנו מנהל בית הספר ואנכי מול הכיתה ובקשו הצעות לשינוי שמי לעברית וברוב קולות נבחר שמי לנטע  מכיוון שנטע הוא שתיל שישריש את שורשיו. עד מהרה רכשתי חברות בבית הספר אותו סיימתי בכיתה ח'.

נעורי וצעירותי

התקבלתי לבית ספר תיכון ”ברל כצנלסון" בכפר סבא ולמדתי בו עד כיתה י'. בסוף כיתה י' עברנו להתגורר  ברמת אליהו  אשר היא שכונה בראשון לציון ושם סיימתי את לימודי התיכון ב"גימנסיה הריאלית". בתקופת הלימודים רכשתי חברות רבות איתן נשארתי בקשר עד היום ובמיוחד חברה קרובה (עדנה שטרן) איתה ביליתי שעות רבות.

התגייסתי בדצמבר 1966 לצבא. הטירונות עברה עליי במחנה 80 בקור, בגשם, באוהלים (זה לא היה נעים).

חיילת במחנה שמונים

הוצבתי בקמ"ג (קריה למחקר גרעיני). שרות ללא מדים בתפקיד סודי באותה תקופה, ומגורים בדימונה. חנן (בעלי היום) ואני, היינו חברים מעל שנה והחלטנו להינשא. התאריך שנקבע היה 28.5.67 . הייתי אז פחות מגיל 20. באותו זמן, החלו האירועים שלפני מלחמת ששת הימים. הייתה מתיחות באוויר, האפלה של בתים ומכוניות. ההורים הציעו שנדחה את החתונה אך התעקשנו. החתונה נערכה שבוע לפני פרוץ המלחמה. מספר רב של אורחים לא הגיעו  וביקשו מאתנו שלא נפעיל מוזיקה. חנן היה כבר מגויס וקיבל חופשה של יומיים בלבד לצורך נישואין.

ביום נישואינו

לאחר סיום מלחמת ששת הימים החלה תקופת המיתון הגדול בארץ, מחסור (במקומות עבודה וכל מה שמלווה בכך). חנן עזב את הקיבוץ  לפני הכרותינו והחל ללמוד במקביל לימודי הנדסה. בנוסף, קיבל הצעה ללמוד את תחום הזכוכית החלולה מטעם חברת טמפו בגרמניה. כך, מצאנו את עצמנו במשך שישה חודשים בעיירה OBERNIRCHEN. חנן עבד ולמד במפעל לזכוכית ואני התחלתי את דרכי כאישה נשואה ובת זוג.

מתנת הוריי לביתנו החדש בירוחם. החנוכייה שמשרתת אותנו עד היום ומזכירה לנו אותם.

חזרה לארץ 

פברואר  1968 חזרנו לישראל. חנן היה בין מקימי מפעל "טמפו" בירוחם שלאחר מכן הפך ל"פניציה" ואני עבדתי תקופה קצרה בהנהלת חשבונות של המפעל. לאחר מספר חודשים הוצעה לי עבודה "בלשכת הסעד" בירוחם כעובדת סוציאלית. לשכת הסעדרווחה, (ויקיפדיה) או בשמה הרשמי מחלקה לשירותים חברתיים, היא מחלקה הקיימת בכל רשות מקומית בישראל, מתוקף החוק, ומספקת שירותים חברתיים לתושבי הרשות המקומית. עבדתי בירוחם (רווחה בהמשך) כעו"ס. משם יצאתי ללמודים בעבודה סוציאלית ובשנת 1974 הפכתי לעובדת סוציאלית כשירה. משם יצאתי ללמודים בעבודה סוציאלית ובשנת 1974 הפכתי לעובדת סוציאלית כשירה.

באותה תקופה הייתי כבר אימא לדדי, אבא של עינבר, שנולד בדצמבר 1969 ובהריון עם נעם שנולד באוקטובר 1974. לאחר חופשת לידה ארוכה של שנתיים ומעבר ליישוב "עומר" התחלתי לעבוד כעובדת שיקום באגף לשיקום של משרד הביטחון בבאר-שבע. עבדתי שם בין השנים 1974 -1986.בתחילה  טיפלתי מספר שנים בנכי צה"ל. לאחר מכן כעובדת שיקום, טיפלתי במשפחות שכולות, אלמנות ויתומים. בהמשך, שימשתי בתפקיד ראש צוות ורכזת עובדי שיקום בלשכת באר-שבע. עבדתי שם בין השנים 1974 -1986.בתחילה  טיפלתי מספר שנים כעובדת שיקום בנכי צה"ל .לאחר מכן, במשפחות שכולות, אלמנות ויתומים.

האות שקיבלתי בתקופת עבודתי במשהב"ט

העבודה הייתה מאד "מאתגרת" וקשה ודרשה ממני כוחות נפש רבים מאד.

בשנת 1986 חנן קיבל הצעה לעבוד ביוון כמומחה בתחום הזכוכית החלולה. ההצעה התאימה לנו באותו פרק זמן בחיינו וענינו בחיוב.

החיים ביוון

ההחלטה למעבר לחיות ביוון לא הייתה פשוטה, אך לאחר שנים של עבודה מאומצת פיזית ונפשית של שנינו קיבלנו את ההצעה ויצאנו בתקווה להתחיל בחיים חדשים ופחות לחוצים. שלושת הילדים דדי בן ה-16, נעם בן ה-11 ומאיה בת ה-6, השתלבו  בבית הספר האמריקאי כל אחד עפ"י גילו והחלו לרכוש חברים, ושפה חדשים. אני התנדבתי בבית הספר האמריקאי ובקהילה היהודית באתונה.

לאחר תקופת הסתגלות שלנו יצאנו לטיולים רבים ברחבי יוון ומחוצה לה שזוכרים אותם עד היום.

חופשה משפחתית מיקונוס יוון אז:

תמונה משוחזרת

והיום נטע וחנן סבתא סבא והנכדים: איתי, עידן, ענבר

למדנו את המנטליות היוונית, השפה ורוב התקופה הן הילדים ואנחנו נהנו מהשינוי.

דדי, בננו הבכור סיים את התיכון בביה"ס האמריקאי והתגייס לצה"ל בשנת 1989 ושרת כחייל בודד כאשר עדיין התגוררנו ביוון. לא היה לו קל וגם לנו. ביקרנו אותו ואת המשפחה כאשר התאפשר לנו. לעיתים גם דדי הגיע לביקורים ביוון כאשר הצבא אישר זאת.

חזרה לישראל

בשנת 1994 חזרנו לישראל וקבענו את מגורנו במרכז הארץ ברעננה. דדי למד מדעי המדינה בירושלים, נעם למד צילום באנגליה, ומאיה עשתה את צעדיה הראשונים במערכת החינוך בישראל, ברעננה. היום דדי בוגר תואר שני בתקשורת, נשוי לאיילת ואב לעידן ענבר וברק. נעם בוגר לימודי צילום נשוי לגלית ואב לאיתי ונעמה. מאיה בוגרת תקשורת חזותית בזוגיות עם רן ואימא לעמי ונעמי.

לאחר היעדרות של 8 שנים מהחיים בישראל והסתגלות מחודשת של כל בני המשפחה לשינוי, חזרתי למקצועי תוך השלמת לימודי לתואר אקדמאי בשנה אחת. היו גם מספר אירועים רפואיים לא פשוטים אשר שיבשו את מהלך חיי לתקופה מסוימת.

מאז חזרתנו לארץ, עבדתי במספר מקומות עבודה כעובדת סוציאלית, לרוב בתחום הטיפול בקשישים, כאשר הטיפול בבית, במשפחה  ואימו של חנן היה תחת אחריותי. חנן עבד בשנים הללו בחו"ל: בבולגריה ורוסיה ואני נסעתי לפרקי זמן שונים לשהות איתו בחו"ל.

היום חנן בבית. אני משמשת כסבתא פעילה יחד עם סבא חנן. הילדים והנכדים מגיעים לעיתים קרובות להתארח ולהיעזר בנו.

אני תקווה שנמשיך כך עוד שנים רבות בבריאות טובה ובשמחה.

אני עם משפחתי המורחבת היום

נ.ב. עליי לציין כי כמעט בלתי אפשרי להעלות בכתב את קורות שנות חיי וקורות משפחתי מבלי לשכוח פרטים נוספים וחשובים אך אני מקווה כי עיקר הסיפור נכתב.

הזוית האישית

סבתא נטע: נהניתי לצאת למסע של חיי עד כה יחד עם נכדתי ענבר. אילולא המפגשים הללו רבים מן הזיכרונות לא היו עולים ואולי אף נשכחים. המפגשים האינטימיים עם ענבר קירבו את שתינו והכרנו בנו צדדים אישים שלא ידענו עליהם עד כה.

ענבר: מאוד נהניתי להיות בקשר הרב דורי עם סבתא למדתי על עברה והקשר הרב דורי מאוד חיבר אותנו.

מילון

מיתון
הוא מונח במקרו כלכלה שפירושו תקופה ארוכה יחסית של פעילות כלכלית מואטת בכלל המשק. מיתון בדרך כלל גורר עמו ירידות מחירים, צמצום של הייצור והמסחר וירידה בתעסוקה.

לשכת הסעד - המחלקה לשירותיים חברתיים
לשכת רווחה, או בשמה הרשמי מחלקה לשירותים חברתיים, היא מחלקה הקיימת בכל רשות מקומית בישראל, מתוקף החוק, ומספקת שירותים חברתיים לתושבי הרשות המקומית. העובדים העיקריים במחלקות לשירותים חברתיים הם עובדים סוציאליים בעלי תואר אקדמי בתחום העבודה הסוציאלית. (ויקיפדיה)

ציטוטים

” תהיי כנה עם עצמך והסובבים אותך ואל תחששי להביע את דעתך“